פרשני:בבלי:סנהדרין ל ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין ל ב

חברותא[עריכה]

וכדי לבאר מחלוקתם ב"קרא", צריך להקדים ולומר:
דכולי עלמא בין תנא קמא ובין רבי נתן, סוברים כרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע בן קרחה וסוברים ש"ראיית העדות" צריכה להיות כאחד, כמו שדרשו מהלשון יחיד והוא "עד".
והכא ב"הגדת העדות", באקושי הגדה לראייה קא מיפלגי, הם חולקים אם נלמוד הגדה מראייה בלימוד "היקש", היות וראייה והגדה כתובים באותו פסוק -
מר תנא קמא סבר: מקשינן הגדה לראייה, וכמו שראיית העדות צריכה להיות ביחד, כן הגדת העדות, ואילו מר רבי נתן סבר: לא מקשינן, ואף אם הצריכה התורה שראיית העדות תהיה ביחד, אין צורך שהגדת העדות תהיה ביחד.
הגמרא מספרת עובדא, לברר הלכה כדברי מי, האם כרבי יהושע בן קרחה או כחכמים החולקים עליו.
רבי שמעון בר אליקים הוה משתקיד שוקד, מצפה ומחזר עליה דרבי יוסי ברבי חנינא, למיסמכיה שרבם רבי יוחנן "יסמוך" את רבי יוסי ברבי חנינא, ולא קא מיסתייע מילתא ולא הצליח בכך.
יומא חד יום אחד, הוה יתיב (גירסת היד רמ"ה יתבי) ישבו רבי שמעון בר אליקים ורבי יוסי בר חנינא קמיה דרבי יוחנן לפני רבי יוחנן.
אמר להו רבי יוחנן לתלמידיו: מי איכא האם יש בכם דידע היודע להשיב, האם הלכה כרבי יהושע בן קרחה, או לא, אלא כחכמים?
אמר ליה רבי שמעון בר אליקים לרבי יוחנן: דין ידע זה - רבי יוסי ברבי חנינא - יודע.
אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בר אליקים: לימא איזי  16 ! יאמר!

 16.  הגאון יעב"ץ גרוס: איזי, וה"חכמת מנוח" מפרש שהוא מלשון "אוהבי".
אמר ליה רבי שמעון בר אליקים לרבי יוחנן: ליסמכיה מר ברישא מקודם יסמכהו מורי!
סמכיה הסמיכו.
אמר ליה רבי יוחנן לרבי יוסי ברבי חנינא: בני! אמור לי! כיצד שמעת?
אמר ליה רבי יוסי ברבי חנינא לרבי יוחנן: כך שמעתי! שמודה רבי יהושע בן קרחה לרבי נתן, שכמו שרבי יהושע בן קרחה אינו מצריך ראיית העדות כאחד, כן אינו מצריך הגדת עדות כאחד.
אמר רבי יוחנן: לזה הוצרכתי?!  17  וכי לזה הייתי צריך?! הלא דברים פשוטים הם - השתא, עתה נדון: ומה "עיקר" העדות והיא ראיה - בהדי הדדי אמר רבי יהושע בן קרחה לא בעינן, אינה צריכה להיות ביחד, הגדה שאינה "עיקר" העדות, מיבעיא האם הוצרך להשמיענו שרבי יהושע בן קרחה סובר שאינה צריכה להיות ביחד?! (ולא הוצרכתי לשאול מה סובר רבי יהושע בן קרחה ב"הגדת עדות", אלא, האם ההלכה הראיות העדות כרבי יהושע בן קרחה או כחכמים).

 17.  בביאור הדברים התקשו המפרשים: ומה אמנם רצה רבי יוסי בר חנינא לומר? ומה ראייתו? ואם יש לו ראיה משמועתו במה דחה אותה רבי יוחנן? איך העיד רבי שמעון בר אליקים שהנו יודע? ונביא אחדים מביאוריהם: א. היד רמ"ה מבאר: רבי יוסי ברבי חנינא סבר לומר, כיון שרבי יהושע ב"ק סובר כרבי נתן, וכיון שהלכה כסתם משנה שסתמה דבריה כרבי נתן (לעיל ע"א) הרי שהלכה כרבי יהושע ב"ק. וענה רבי יוחנן, רבי יהושע בודאי מודה לרבי נתן, ולא היה לנו ספק בדבר, אלא שהסתפקנו אם רבי נתן מודה לרבי יהושע, כי יכול להיות שרבי נתן סובר שרק הגדה מותר בזה אחר זה, כיון שאינה עיקר העדות, ועוד שאי אפשר להם להעיד ביחד, ואף אם יעידו ביחד לא ישמע קולם בבית דין ("תרי קלי לא משתמעי"). ומכך שהמשנה סתמה דבריה כרבי נתן, אין ראיה אם ההלכה כרבי יהושע בן קרחה, כי בהחלט יכול להיות שרבי נתן חולק על רבי יהושע בן קרחה. ב. המהרש"ל מבאר: ולפי ביאורו, אדרבה, רצה רבי יוסי בר חנינא להוכיח שאין הלכה כרבי יהושע בן קרחה, והיינו, כיון שרבותיו דייקו לומר שרבי יהושע ב"ק סובר כרבי נתן, רצו בכך לומר - שאין רבי נתן מודה לרבי יהושע בן קרחה. והשיב רבי יוחנן, לא הוצרכתי לראיה שאין הלכה כמו רבי יהושע בן קרחה, דהלא הוא יחיד כנגד רבים, אלא דאם יש לנו "קבלה מפורשת" האומרת שהלכה כמותו, נסתמך עליה ונפסוק כמוהו אף כנגד רבים. ורבי יוחנן רצה לפסוק כרבי יהושע, והיה משתוקק שאחד מתלמידיו יביא לו "קבלה מפורשת" שהלכה כמוהו, ומה שדייק רבי יוסי בר חנינא אינו "קבלה מפורשת". ומה שרבותיו של רבי יוסי ברבי חנינא לימדוהו שרבי יהושע ב"ק סובר כרבי נתן, לא התכוונו אלא לומר שרבי יהשע "חייב" לסבור כרבי נתן, אבל לא לימדוהו "קבלה מפורשת" האם רבי נתן סובר כרבי יהושע בן קרחה. ולכן ביקש רבי שמעון בן אליקים להסמיך את רבי יוסי ברבי חנינא, שאם היה מוסמך, ראוי לסמוך על קבלתו, בחושבו שאכן יש לו קבלה. ועיין עוד ב"חמרא וחיי" (ביאור דומה לשל ביאור המהרש"ל) ו"כוס הישועות".
ובכל זאת, אף שלא פשט לו את ספיקו, אמר ליה רבי יוחנן לרבי יוסי ברבי חנינא: הואיל ועלית ברום מעלת "מוסמך" - לא תרד!
כששמע רבי זירא עובדה זו, אמר רבי זירא: שמע מינה: גברא רבא כיון דסמיך סמיך  18 .

 18.  לפי גירסא זו גברא רבא הוא רבי יוחנן, ואם סמיך אף בטעות סמיכותו עומדת לעד. המהרש"ל מקשה, הרי הסמיכו על תנאי אם יודע הלכה כדברי מי, וכיון שלא נתקיים התנאי אין הסמיכה קיימת, ומביא ראיות לכך. (ויש להוסיף: אם כן למה הוצרך לומר לו: הואיל ועלית לא תרד). לכן גורס המהרש"ל גירסא שמצא בגמרות מדוייקים: "גברא רבא כיון דאיסתמיך סמיך", כלומר, היות ורבי יוסי ברבי חנינא הוא גברא רבה, אף שלא ענה על שאלת רבי יוחנן, אם עלה לא ירד.
הגמרא ממשיכה לדון האם הלכה כרבי יהושע בן קרחה.
אמר רבי חייא בר אבין אמר רב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בעדות קרקעות, עד אחד מעיד שבפניו הודה לו שקרקע זה שלו, וכן מעיד עד שני, בין בעדות מטלטלין, עד אחד מעיד שבפניו הלווהו מנה, וכן מעיד עד שני. ואף שיש מקום לחלק בין קרקעות למטלטלין, כמו שיבואר, אין מחלקין, והלכה כמותו בין בקרקעות בין במטלטלין.
עולא אמר: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות, היות והקרקע היא לפנינו ושני העדים מעידין עליה, שניהם מעידין "עדות" אחת, וה"עדות" מצרפתן, אבל לא במטלטלין, (כלומר, ממון או מטלטלין הניתנים להחלפה) כיון שעל "מנה" שמעיד עד זה - אין השני מעיד, והן שתי עדיות נפ רדות.
מדברי עולא משמע שחכמים חולקים על רבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות ובין במטלטלין, אלא שעולא הכריע - לפי דעתו - שהלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות, ואין הלכה כמותו (אלא כחכמים) במטלטלין.
ועל כך מקשה הגמרא מדברי אמוראים הסוברים שמעולם לא חלקו חכמים על רבי יהושע בן קרחה בקרקעות, והם מודים שהעדים מצטרפים.
אמר ליה אביי לרבי חייא בר אבין: באמרך בשם עולא: "הלכה" כרבי יהושע בן קרחה, מכלל דפליגי חכמים חולקים עליו!
והאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדות קרקע, ומעולם לא נחלקו עליו.
ועוד תני רב אידי בר אבין במסכתא נזיקין דבי קרנא ששנה האמורא ששמו קרנא: מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה בהלכות אלו:
א. בעדות בכור. בכור בהמה טהורה קדוש בקדושת בכורה מאיליו, משעת לידתו, אף שלא הוקדש בפה. ואף בזמן הזה שאין מקריבין אותו לקרבן, חלה עליו קדושה, וניתן לכהנים.
אף לכהנים אסור לשוחטן עד שיפול בו מום - ממומי הקרבן הפוסלין אותו מקדושת קרבן. לכן, נחשדו הכהנים להטיל בו מום, ואסרו חכמים לשחוט בכור עד שיביא הכהן שני עדים המעידים שראו שנפל בו מום מאיליו בלי גרימת הכהן.
ואם הביא עד אחד המעיד שראה שנפל בו מום מסויים מאיליו, ועוד עד אחר המעיד שראה שנפל בו מום אחר, מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה ששני העדים מצטרפין להתיר את הבכור בשחיטה  19 .

 19.  כן פירש רש"י. עוד פירוש מביא רש"י: עדים המעידים שחכם התיר לשחוט את הבכור, דהינו שבעיניו הוא מום המתיר את הבכור, ובלי עדים חשוד לשקר ולומר שהראהו לחכם. ורש"י שולל פירוש זה, וסובר שאפילו עד אחד נאמן, ואפילו כהן, כי אינו משקר בדבר שאפשר לברר אצל החכם, אם אכן התירו. התוס' חולקים על פירוש הראשון של רש"י, וסוברים שעד אחד נאמן להעיד שנפל המום מאליו, ולא צריכים לכך שני עדים. ומוכיחים כן בראיות. לכן מפרשים התוס', שאין מדובר על מום ולא על בכור בהמה, אלא על בכור אדם. והיינו, שאמרה המשנה במסכת בבא בתרא, שהתורה נתנה זכות לאב להעיד על בנו שהוא הבכור ליטול בירושתו פי שנים, אף במקום שלא היה ידוע שהוא הבכור, ואפילו במקום שהיה ידוע שהוא איננו הבכור. ועדות זו של האב צריכה להיעשות בפני שני עדים, כבכל דיני ממונות, שאם לא כן מי יאמין לו שאכן אמר כן האב. ובאה הברייתא לחדש שאף אם אמר כן בנפרד בפני עד אחד, וכן בפני השני - מצטרפים.
ב. ובעדות קרקע, כמבואר לעיל, מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה.
ג. ובעדות חזקה, מי שמביא שני עדים המעידים שראוהו מחזיק בקרקע חבירו שלש שנים, אינו צריך להוכיח בשטר את טענתו שקנה את הקרקע או קיבלה במתנה.
ואם הביא עד אחד המעיד על שלש שנים, ועד אחר המעיד על שלש שנים אחרות, מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה ששני העדים מצטרפים לחזקת שלש שנים.
ד. וכן שבבן ובבת, בן ובת נחשבים "גדולים" לכל דיני התורה בהבאת שתי שערות בגופן. וצריכים עדות עדים להעיד על כך.
ואם עד אחד העיד שראה במקום מסויים בגוף, ועד שני מעיד על מקום אחר, מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה ששני העדים מצטרפין להיות הבן והבת "גדולים".
ובכל אלו הטעם שחכמים מודים, הוא: כיון ששני העדים, אף שעדותם נפרדת, מכל מקום מעידים על דבר אחד, על הבכור שנפל "בו" מום מאיליו, על הקרקע שהודה ש"זו" שלו, על הקרקע שישב "בה" שלש שנים, על "הבן והבת" שהביאו סימני גדלות.
ואינם חולקים אלא בזה אומר בפני הלווהו מנה וכן העד השני, דכל עד מעיד על מנה אחר.
אלו דברי רבי אבא ורב אידי הסוברים שבקרקע לא נחלקו חכמים על רבי יהושע בן קרחה, וקשה על עולא הסובר שאכן נחלקו?
ומתרצינן: גברא אגברא קא רמית?! האם נסתר דברי אמורא אחד מדברי אמוראים אחרים? ! מר עולא סבר: פליגי חכמים חולקים, ומר רב אבא ורב אידי סבר לא פליגי, ואין להקשות סתירה בין שני אמוראים.
עולא אמר בעדות בן ובת שמצרפין עדות שני עדים. ודנה הגמרא על כך -
מאי שבבן ושבבת? מה ראו העדים כל אחד בפני עצמו, אילימא אם תאמר: עד אחד אומר: "ראיתי שערה אחת בגבה בגב היד בין קשרי אצבעותיה", ועד אחד אומר: "ראיתי שערה אחת בכריסה" -
קשה, האם זה נקרא חצי עדות, הלא האי "חצי דבר" וחצי עדות?, כל עד ראה "חצי" דבר, שסימני גדלות הם ב"שתי" שערות, ואילו שער אחד אינו סימן, אלא חצי סימן, ואף אם נצרף את העדים להיותם כת אחת, בכל זאת "כת" זו אינם מעידים על סימן שלם.
ומתרצינן: אלא, עד אחד אומר: "ראיתי שתים בגבה", ועד אחד אומר: "ראיתי שתים בכריסה", וכל עד ועד מעיד על "דבר שלם", שהיא גדולה, וכשנצרף שני העדים יצא לנו ש"שניהם" העידו דבר שלם.
הגמרא ממשיכה לדון אם ההלכה כחכמים או כרבי יהושע בן קרחה.
רב יוסף מוסר שמועה אחרת משם רב וכן משם עולא, ולדבריו, אדרבה, עולא אמר הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות ובין במטלטלין, ואילו רב אמר הלכה כמותו בקרקעות ולא במטלטלין.
ולדבריו חילוק אחר יש בין קרקעות למטלטלין, והוא: בשלמא בקרקע לא צריכים ששניהם יראו או ישמעו ביחד, כיון שבנוסף שהם מעידים על דבר אחד, גם בעת "הגדתם" בבית דין יודעים שניהם שהם מעידים על דבר אחד, לכן "הגדתם" מצרפתם לכת אחת, ואפשר לדרוש על כך את הפסוק: "והוא עד", כמו שנדרש לעיל.
אבל במטלטלין, גם בעת "הגדתם" בבית דין אינם מעידין על "מנה אחד", ולא ראייתם ולא הגדתם הן ביחד. (אלא, הם מצטרפים בחשבון הסופי של "ידיעת בית דין", ואין זה צירוף של "עדות").
אמר רבי יוסף: אנא אמינא אני אמרתי משמיה דעולא: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין.
ורבנן דאתו שבאו ממחוזא (שם מקום) אמרי: אמר רב זירא משמיה דרב: בקרקעות - אין, כן הלכה כרבי יהושע בן קרחה, אבל לא במטלטלין אין הלכה כמותו  20 .

 20.  ונמצא שבין תלמידי רב ישנן שלש שיטות - מהי דעת רב. רב הונא אמר רב: מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדות קרקע. רב חייב בר אבין אמר רב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות ובין במטלטלין. רב זירא משמיה דרב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות אבל לא במטלטלין. (מהרש"א)
הגמרא ממשיכה לבאר דעת רב.
רב אמר דבריו לטעמיה בהתאם למאמר אחר שאמר.
דאמר רב:
א. הודאה אחר הודאה, עד אחד אומר: בפני הודה לו על מנה באחד בשבת, ועד השני אומר: בפני הודה לו על המנה בשני בשבת.
וכן -
ב. הודאה אחר הלואה, עד אחד אומר: בפני הלוהו מנה באחד בשבת, ועד השני אומר: בפני הודה לו מנה בשני בשבת -
מצטרפי שני העדים להיות כת אחד לחייבו ממון, שישנה אפשרות לומר ששניהם מעידים על אותה המנה (ויבואר בהמשך).
אבל -
ג. הלואה אחר הלוה עד אחד אומר: בפני הלוהו מנה באחד לשבת, ועד השני אומר: בפני הלוהו מנה בשני בשבת. וכן -
ד. הלואה אחר הודאה עד אחד אומר: בפני הודה לו על מנה באחד לשבת, ועד השני אומר: בפני הלוהו מנה בשני בשבת -
לא מצטרפי, היות ואינם מעידים על אותו המנה, כי המנה שהלוהו ביום שני אינו אותה המנה שהלוהו או שהודה לו עליו ביום שני.
ורב לשיטתו, וסובר: אף אם מבין שניהם יוצא "ידיעה חשבונית" לבית דין שאכן חייב לו מנה, אינה מספיקה לחייבו, אלא צריכים ששני העדים יעידו ב"פועל" על "אותו מנה".
הגמרא מבארת את ההבדל בין שני האופנים הראשונים שלדעת רב מצטרפים, לבין שני האחרונים שלא מצטרפים.
אשכחיה מצאו רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהושע. אמר ליה רב נחמן לרב הונא: מאי שנא מה שונה הלואה אחר הלואה, דלא שלדעת רב לא מצטרפים, היינו, משום דמנה דקא חזי האי, המנה שעד אומר שראה, לא קא חזי האי לא ראה עד השני, וכן העד השני לא ראה המנה של העד הראשון.
ומה שונה מהודאה אחר הודאה שלדעת רב מצטרפין? הלא האי הודאה אחר הודאה, נמי, אינו ברור שהוא אותו מנה, ויתכן, כי אמנה על המנה דקא מודה קמי האי בפני עד זה - לא מודי קמי האי?
ואיזה חילוק מצא רב בין הלואה אחר הלואה שלא מצטרפין, להודאה אחר הודאה שמצטרפין?.
תירץ לו רב הונא: אכן, אם הודה זה שלא בפני זה אינם מצטרפים, ומה שאמר רב שמצטרפים, מדובר, דאמר ליה הלוה להאי בתרא לעד השני: בהאי מנה דאודיי ליה קמך במנה זו שהנני מודה לך עתה עליו, אודיי ליה נמי כבר הודיתי עלי קמי פלוני לפני עד השני". ורק באופן זה אמר רב שמצטרפין, כי עתה הודה על אותו המנה.
אכתי תירוץ זה אינו מספיק, כי אף שבתרא ידע, השני שבפניו הודה מאוחר - יודע כי הנהו מודה על מנה שהודה עליו גם בפני עד אחר, מכל מקום, קמא, הראשון, לא ידע אינו יודע שהודה גם לפני השני, (ואף אם יאמר ש"עתיד" להודות בפני עד נוסף, מנין הוא יודע שאכן עשה כן), ונמצא, שעד הראשון אין לו ידיעה על הודאה על "אותו המנה".
וחוזרת הקושיא, למה מצטרפין לדעת רב הסובר שכל אחד מהעדים צריך להעיד בפועל על "אותו מנה"?
תירץ לו רב הונא: ומוסיף, שמדובר עוד, דאחרי שהודה בפני עד השני - הדר אזיל חזר והלך ואמר ליה הלוה לקמא להעד שבפניו הודה בראשונה: "האי מנה דאודיי ליה קמך מנה זה שהודיתי לך עליו, אודיי ליה נמי כבר הודיתי עליו קמי פלוני".
ורק באופן זה אמר רב שהם מצטרפים.
אבל בסיפא לא שייך לומר כן. כי בהלואה אחר הלואה ודאי לא היה אותו מנה. וכן אם הלוה לו בשני - הריהו מנה אחר שעתה נותן לו, ואינו אותו מנה שאתמול הודה לו עליו.
אוקימתא זו והסבר זה התקבל על דעת רבי נחמן בר יצחק, ואמר ליה לרב הונא בריה דרב יהושע, ובירכו: תנוח דעתך על שהתנחת (שהנחת) את דעתי.
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב נחמן בר יצחק: מאי ניחותא איך נחה דעתך -
דרבא ואיתימא או רב ששת שדה בה נרגא קצצה בגרזן, כלומר: השיב תשובה נוצחת  21 , והיא -

 21.  כן מפרש רש"י סוכה (יב א).
אם רב סובר שצריך שכל עד ידע בעדות חבירו, אם כן גם בהודאה אחר הלואה - שאמר רב שמצטרפין - מוכרחים לומר שמדובר, דוקא, באופן שבעת הודאתו בפני השני אמר לו: "מנה זה שהנני מודה לך עליו, יש עליו עד שראה את ההלואה", ואחרי כן חזר ואמר לעד הראשון שראה את ההלואה: "על מנה זה חזרתי והודתי בפני פלוני".
ויוצא מכך שבשני האופנים שאמר רב שמצטרפים, מדובר רק באוקימתא זו, וקשה, האם לאו היינו הודאה אחר הלואה, כלומר, למה ליה לרב לכפול פעמיים להשמיענו שמצטרפים באופן זה.
(פירוש:  22  בשלמא אם היינו מחלקים בין "הודאה" ל"הלואה" מאיזה סברה שהיא, יש מקום להאריך ולפרש מתי מצטרפים ומתי אין מצטרפים. אבל, לפי אוקימתא זו אין שום חילוק בין הודאה להלואה, אלא, בין אם הודיע לכל עד שעדותו נאמרה או נראתה בפני עד אחר או לא, ולמה איפוא מאריך בשתי דוגמאות שהן בעצם אחת?!).

 22.  על פי דברי המפרשים. עיין יד רמ"ה מהרש"ל מהרש"א תורת חיים וערוך לנר.
ואיך נחה דעתך?
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב נחמן בר יצחק: היינו דשמיע לי עלייכו הוא מה ששמעתי על בני עירכם שאתם אנשים משונים, דרמיתו דיקלי אתם קוצצים דקלים, וזקפיתו להו וחוזרים ונוטעים אותם, כלומר בונים וסותרים. וכן עשיתם לי, תירצתם לי את שמועתו של רב, וחזרתם וסתרתם אותה.
זו דעת רב המחלק בין הודאה אחר הודאה וכו', ולא נתבארה שמועתו -
ואילו נהרדעי (תלמידי שמואל) אמרי: בין הודאה אחר הודאה, בין הודאה אחר הלואה, בין הלואה אחר הלואה, בין הלואה אחר הודאה - מצטרפות.
כמאן? כרבי יהושע בן קרחה הסובר: עדות כזו שכל אחד ראה לעצמו מצטרפים בכל דיני ממונות  23 .

 23.  כתב היד רמ"ה (והובא בטור ושולחן ערוך סימן ל): אף לדעת רבי יהשע בן קרחה שהודאה אחר הודאה מצטרפין, היינו דוקא אם המלוה תובע שני מנים, והביא עד על מנה ועוד עד על מנה, אז מצטרפין. אבל אם המלוה תובע מנה אחד ועליו הביא שני עדים המעידים בשני ימים (אם נוכל לומר שאחד מהעדים טעה ביום, והדעת נותן לפעמים לומר כן אף בדיני נפשות, כמו שאמרה המשנה (מ א), נצרפם, ואם אין אפשרות לומר שהאחד טעה:) אין העדים מצטרפים, אף שמבין שניהם יוצא עדות על מנה. והטעם: אם הלוה תובע מנה, למשל על הודאה שהיתה ביום אחד בשבת, הרי הוא בעצמו מכחיש את העד השני המעיד על שני בשבת, והשני שקרן, ואיך נצרפם. האם באופן זה יצטרך הנתבע לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד? הרמ"ה סובר, שנשבע. וכתב עליו הרא"ש: לכאורה אינו צריך לישבע, כיון שלדברי התובע אחד מהעדים משקר, ואם כן הם עדות מוכחשת (והיא סוגיא הבאה) ואין כאן עדות כלל. אבל - ממשיך הרא"ש - אין זו עדות מוכחשת, דבשלמא אם היו שני העדים מעידים על מעשה אחד, אלא דמכחישין זה אם זה בהכחשה גמורה, אז העדים מוכחשין לגמרי, אבל כאן מעידין על שני מעשים, ואף שלדברי התובע אחד מהם שקרן, בכל זאת האחד דובר אמת, ומחייב שבועה.
הגמרא דנה בשני עדים בדיני ממונות שהכחישו זה את זה ב"בדיקות". והוא -
שנינו בפרק היו בודקין, שחוקרים את העדים ב"חקירות" וב"בדיקות".
חקירות: הן אותן שאלות ששואלים אותם - זה שלא בפני זה - על "מקום" ו"זמן" מדוייקים, שבהם אירע האירוע שעליו מעידים.
חקירות אלו, מלבד מטרתן לאמת אמיתת העדות, יש להם מטרה נוספת, והיא: שתהיה אפשרות להזימם, כי אם אינם מעידים על "מקום" ו"זמן" מדויקים לא יוכלו להזימם, ולומר עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר, היות והעדים לא אמרו מקום וזמן. ואם לא יוכלו להזימם, היינו שהעדים אינם רוצים להתמודד, אין עדותם נאמנת.
לכן, על חקירות אלו אין מקילים כל כך בדיני ממונות, למרות שחכמים הקילו בדיני ממונות, מטעם נעילת דלת בפני לוין, (עיין שם).
בדיקות: הן שאלות ששואלים אותם - זה שלא בפני זה - על פרטי האירוע, שאם לא יתאימו, אז העדות "מוכחשת", ואינה עדות. בדיקות אלו נעשים בדיני נפשות, כדי לקיים מצוות "והצילו העדה", ולזכות את הנדון ממיתה.
אבל בדיני ממונות, הקילו חכמים, כאמור, לא להרבות בבדיקות  24 .

 24.  וכתבו רש"י והיד רמ"ה, ומדייקים כן מהגמרא, שאילו הוכחשו בחקירות - עדותם בטילה אף בדיני ממונות, ובדיני ממונות צריכים שהעדים יהיו עדות שאתה יכול להזימה. והחידוש בדין זה הוא, שאף שחכמים בטלו דרישה וחקירה, מכל מקום אם הוכחשו בחקירות - עדותן בטילה. ועיין בשפתי כהן (סימן ל"ג ס"ק ט"ז) המאריך להביא לכך ראיה, ואחת מראיותיו היא מסוגייתינו. וב"נודע ביהודה" (מהדורא קמא אבן העזר סימן ע"ב בסתירת ההיתר הראשון) חולק על הש"ך, וסובר דאף מן התורה שצריכים בדיני ממונות דרישה וחקירה, מכל מקום אין צדיכים שיהיו עדות שאתה יכול להזימה. וסברתו היא: כיון שההלכה היא כרבי נתן בדיני ממונות (מן התורה) ששומעין דבריו של אחד היום והשני למחר, אין לשני עדים אלו צירוף לגבי דין הזמה, כיון שהעד הראשון יוכל לטעון שלא ידע שיבוא עוד עד, והוא בא לחייב שבועה, לכן אי אפשר להזימם. ולדבריו, הטעם שבדיני ממונות אם הוכחשו בחקירות בטלה העדות, הוא כיון שבדיני נפשות הם חמורים יותר, כמו שאמרה המשנה (מ א), לכן מקפידים עליהם בדיני ממונות. אבל בדיקות, שאף בדיני נפשות אם אחד אמר או שניהם אמרו: "איני יודע" אינם מוכחשים, לכן הקיל עליהם רב יהודה ושאר האמוראים בס וגייתינו. ומה שכתב רש"י: "שאין דין הזמה תלויה בהן", לא התכוון לומר - כדעת הש"ך - שאילו הוכחשו בחקירות חסר בהם האפשרות להזימן, ולכן בטלה העדות. אלא, שרש"י הביא דין הזמה ל"אות" ו"סימן" שחקירות חמורים הם.
סוגיתנו דנה במקרה שאכן הכחישו זה את זה בבדיקות.
והדבר ברור שאם הכחישו זה את זה בפרטים צדדים ומשניים שאין להם שייכות לגוף העדות, אין זה בגדר הכחשה, כשם שברור שאם הכחישו זה את זה בדברים עיקריים שבגוף העדות, הוכחשה העדות.
והגמרא דנה מהי הגדרת דברים עיקרים ומשניים. ויש בכך מקרים שונים וסברות שונות.
אמר רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות - כשרה בדיני ממונות.
אמר רבא: מסתברא מילתיה מובנים דברי דרב יהודה - במקרה שעד אחד אומר: "ראיתי שמסר לו מעות בארנקי שחורה", ואחד אומר: "בארנקי לבנה", כיון שהארנקי אינה מ"גוף" העדות -
אבל, אם אחד אומר: "ראיתי שמסר לו מנה שחור"  25 , ואחד אומר: "מנה לבן", -

 25.  שחור הוא מנה שהשחיר מחמת יושנו. יד רמ"ה.
אין מצרפין והם עדות מוכחשת, הואיל ומכחישים זה את זה בעיקר גוף העדות.
ותמהינן: וארנקי שחורה בדיני נפשות לא?!, כלומר, האם כשיכחישו זה את זה אף ב"דיני נפשות" בדבר חיצוני שאינו בגוף העדות, וחיצוניותו מן גוף העדות תהיה כחיצוניות ארנקי שחורה, האם לא תתקבל העדות בבית דין.
ומה הקולא בדיני ממונות, הלא אף בדיני נפשות, אינה עדות מוכחשת?!
והלא אמר רב חסדא: עד אחד אומר: "בסייף חרב הרגו", ואחד אומר: בארירן גרזן הרגו" - אין זה נכון אינה עדות מכוונת, כלומר, מתאימה, (מלשון הפסוק (דברים יג): והנה אמת "נכון" הדבר) ועדות מוכחשת היא.
אבל, אם אחד אומר: "כליו בגדיו של הרוצח או של הנרצח היו שחורים", ואחד אומר: "כליו לבנים" - הרי זה נכון, עדותן מכוונת, כלומר מתאימה, ומתקבלת בבית דין.
והנה, כליו כמו ארנקי, הם דברים חיצונים ואינם בגוף העדות, ומה רבותיה של דברי רבא שבדיני ממונות עדותן קיימת, הלא גם בדיני נפשות עדותן קיימת?

דרשני המקוצר[עריכה]