פרשני:בבלי:סנהדרין עד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין עד א

חברותא[עריכה]

ג. רב פפא אמר: המשנה מדברת במפותה כשהאח פיתה את אחותו, ולא אנסה, (ומפתה גם משלם קנס) - ולא צריכים להעמיד את המשנה כדעת יחיד, רבי יהודה, אלא דברי הכל היא, שאף חכמים מודים שאם הנערה אינה מקפדת כלל על פיגמה - לא ניתן להצילה בנפשה.
ד. אביי אמר: לעולם מדובר באנוסה, ומדובר באופן שהמציל יכול להציל את האשה, בקטיעת אחד מאיבריו של המאנס הרודף, ועל ידי הקטיעה ימנע מלבצע את זממו, כגון לקטוע רגלו לבלתי ירוץ אחריה -
ואם אכן יכול לעשות כן, חייב לעשותו, ואסור להרגו.
ולכן משלם קנס, הואיל ואינו חייב מיתה.
ומשנת רבי יונתן בן שאול היא הסובר כן.
דתניא שנינו ברייתא: רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה, והמציל בין הנרדף  1  בין איש אחר יכול להצילו בקטיעת אחד מאבריו, ולא הציל בקטיעה, אלא הרגו -

 1.  רש"י כתב שדין יכול להציל באחד מאבריו אמור גם בנרדף בעצמו. ומכאן מקשים האחרונים על הרא"ם (בראשית לב ח) הסובר שהנרדף בעצמו מותר לו להרוג אף ביכול להציל באחד מאבריו, והטעם משום דהוא מבוהל ואינו יכול לדקדק בכך. ועוד הקשה ה"שער המלך" (שם) דאם נאמר כסברת הרא"ם, לא תירץ אביי כלום, דכיון שלגבי האשה הנרדפת הוא חייב מיתה, הוי מיתה ותשלומים כאחד. ועוד הקשו האחרונים ממה שחייבו את אבנר מיתה על הריגתו את עשהאל - אף שעשהאל רדפו - משום שהיה יכול להצילו באחד מאבריו, הרי אבנר היה הנרדף בעצמו. (כמבואר לעיל מט א). ועיין בדרוש וחדוש להגרע"א (כתובות לג ב) ובמנחת חינוך (שם).
נהרג עליו כדין רוצח, כיון שלא הורשה להרגו  2 .

 2.  ממשמעות לשון הגמרא "נהרג" משמע שבית דין הורגים אותו. וכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות רוצח הלכה יג ובפרק ט' מהלכות מלכים הלכה ד) שאין בית דין הורגים אותו. אלא "חייב מיתה" בידי שמים. ומבאר הכסף משנה, כיון שאי אפשר להתרותו, שהרי כוונתו להציל. והראב"ד בהלכות מלכים משיג על הרמב"ם, שאם כן, למה אמרו (לעיל מט א) שדנו את אבנר בסנהדרין? ועיין שם בנושאי כלי הרמב"ם המתרצים את קושית הראב"ד.
הגמרא מבררת טעמו של רבי יונתן בן שאול, מדרשת הכתובים.
מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול.
דכתיב (שמות כא): "וכי ינצו אנשים (זה עם זה, ונתכוין להכות את חבירו) ונגפו אשה הרה (אחד מהם הכה אשה) ויצאו ילדיה. ולא יהיה אסון (באשה) - ענש יענש (לשלם דמי ולדות לבעל) ... ואם אסון יהיה (באשה) ונתתה נפש תחת נפש".
ומה פירוש "ונתתה נפש תחת נפש"?
אמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה הכתוב מדבר שהתכוון להרוג את חבירו "במזיד", והרג את האשה, דכתיב: "ואם אסון יהיה ונתתה נפש (של הרוצח) תחת נפש (של האשה)".
ואף שרדף אחרי חבירו להרגו, והתיר עצמו למיתה מדין רודף -
אפילו הכי, אמר רחמנא: "ולא יהיה אסון - ענוש יענש". ומשלם דמי הוולדות.
ולמה, הרי חייב מיתה ותשלומין כאחד? - אי אמרת בשלמא, שאם יכול להציל באחד מאבריו - לא ניתן להצילו בנפשו - היינו דמשכחת לה, לכן יתכן דיענש ממון, כי מדובר כגון: שיכול המציל להציל את הנרדף, והוא האיש השני, בקטיעת אחד מאבריו של הרודף -
וכיון שאינו חייב מיתה - משלם דמי וולדות.
אלא אי אמרת, שאף אם יכול להציל באחד מאבריו - נמי ניתן להצילו בנפשו, ולהרגו, קשה -
היכי משכחת לה איך יתכן דיענש דמי וולדות, הלוא חייב מיתה?
ומכאן למד רבי יונתן בן שאול, שביכול להציל באחד מאבריו, לא ניתן להצילו בנפשו.
הגמרא דוחה את הראיה.
דילמא לכן משלם, כי שאני הכא דינו שונה, היות דמיתה לזה הנרדף ותשלומין לזה לבעל האשה -
כלומר, אף אם נסבור שביכול להציל באחד מאבריו, ניתן להצילו בנפשו, עדיין אין כאן דין "קם ליה בדרבה מיניה", כיון שאינם כאחד, כי המיתה והתשלומין אינם באים לו על ידי אדם אחד, ולכן אינו יכול להיפטר מתשלומין לבעל האשה, מטעם היותו חייב מיתה לאדם אחר לגמרי.
הגמרא דוחה את הדחייה.
לא שנא אין חילוק בין חיוב מיתה ותשלומין לאדם אחד, לבין חיוב מיתה ותשלומין לשני בני אדם, בכל אופן פטור מתשלומין, כמו שיבואר  3 .

 3.  בטעמו של דבר נחלקו הראשונים (תוס' בבא קמא כ"ב ב ד"ה בגדי, כתובות ל ב). הריב"ם סובר: מפני שהוא חייב מיתה אף לבעל האשה, כיון שגם הוא מצוה להרגו. ר"ת סובר: מפני שכל דין "קם ליה בדרבה מיניה", נלמד מדרשת: "הא יהיהנ אסון באשה פטור על הוולדות", ושם המיתה היא לאשה, ותשלומי הוולדות הם לבעל.
וחוזרת ראיית רבי יונתן בן שאול, ולכן משלם דמי וולדות כי אינו חייב מיתה, כיון שהמציל היה יכול להציל באחד מאבריו.
הגמרא מסייעת למה שאמרה "לא שנא", ובכל אופן פטור מתשלומין.
דאמר רבא (רבה): רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ובשעת רדיפתו שיבר את הכלים שהיו בדרכו, בין אם הכלים הם של נרדף, ובין של אדם אחר -
פטור  4  ואף שהמיתה הוא להנרדף והתשלומין לבעל הכלים - מאי טעמא? כי מתחייב בנפשו הוא, נפשו להריגה ניתנה ופטור מתשלומין.

 4.  ואף אם לא הרגו בסוף. (רש"י בבא קמא קיז ב).
רבא אומר דין שני (ואינו שייך לסוגיא הנ"ל):
ונרדף ששיבר את הכלים במנוסתו מפני הרודף (וניצל ולא נהרג) -
אם הכלים הם של הרודף - פטור לשלם על הכלים.
ואם הם של כל אדם - חייב.
טעמו של רבא הוא: כשהכלים של רודף - פטור, מפני שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו  5 , כלומר, לא מסתבר שמותר להורגו וגופו הותר להריגה, ואילו את ממונו אסור להזיק.

 5.  אמר כן בסגנון מליצי, לקוח מהברייתא בסוגיא הבאה: "יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו".
ואם הכלים הם של כל אדם ושברן ה"נרדף"
- חייב, שמציל עצמו בממון חבירו, כלומר, אף אם היה שוברן "כדי להינצל", היה אסור לו, ועל כל פנים היה חייב לשלם עליהם (כמבואר במסכת בבא קמא), וכל שכן אם שיברן תוך כדי מנוסתו.
רבא אומר דין שלישי, והוא -
אם המציל, ורבא קוראהו: "רודף שהיה רודף אחר הרודף" להצילו -
ושיבר את הכלים, בין אם הם של הרודף, בין של הנרדף, בין של כל אדם - פטור.
ולא מן הדין - פטור  6 .

 6.  מפני שאם אפילו הנרדף חייב, מפני שאסור להציל עצמו בממון אחרים, כל שכן המציל (רש"י שם).
אלא, מפני תקנת חכמים, מפני שאם אי אתה אומר כן - ותחייבו לשלם, אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף, כי יאמר: מה לי ולצרה זאת להתחייב לשלם על הנזקין שאעשה בעת הצלתי את הנרדף.
שנינו במשנתינו: אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודה כוכבים, - אין מצילין אותן בנפשן.
זו דעת התנא של משנתינו, ואילו בברייתא, נחלקו תנאים ברודף לעבוד עבודת כוכבים, וברודף לחלל את השבת.
תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר: העובד עבודת כוכבים - ניתן להצילו בנפשו -
ונלמד מדרשת קל וחומר.
ומה ברודף אחר הערוה שהוא פגם הדיוט, וזו קולתו. - דינו חמור עד כדי שניתן להצילו בנפשו -
עבודת כוכבים, החמורה, שהיא פגם גבוה כופר בה', האם לא כל שכן שנחמיר עליו ולהצילו בנפשו.
ותמהינן: וכי עונשין מן הדין?!
(מדין קל וחומר אפשר לדרוש דינים ואיסורים וחיובים, ולא עונשים.)  7 

 7.  הקשה הגאון בעל "נודע ביהודה" (חלק ב חושן משפט סימן ס): מה שייך כאן "עונש", וכי הצלתו מן העבירה הוא "עונש"?! ומוכיח כן מהא שאמר רב הונא שאף קטן הרודף מצילין אותו בנפשו, וכי קטן בר עונש הוא?! אלא הוא דין "הצלה" (ועיין שם דף עב הערה 16). ומה הקשו על רבי שמעון? ועיין שם בהגהת בן המחבר המבאר שיש שני טעמים מדוע אין עונשים מן הדין. המהרש"א (לעיל סד) כתב בשם הסמ"ג, שאם נלמד החמור מן הקל, אולי העונש של הקל אינו מכפר על העבירה החמורה, ועל מי סמכה התורה שנדע אם העונש מספיק, לכן אין עונשין מן הדין. ולפי סברא זו הקשה ה"נודע ביהודה" שפיר, שאין ב"הצלה", עונש, ולא שייך לומר: "אין עונשין מן הדין". אבל יש טעם אחר וכתבו הרשב"א בתשובותיו (חלק ג סימן ט): שדין שקל וחומר היא דרשה שכלית "למה נסמך על חקירת החכם ההוא, ואולי חקירותיו כוזבות, ואם יעמוד חכם גדול ממנו יגלה סתירות דבריו". ולפי סברא זו שפיר הקשתה הגמרא: איך נהרגנו - אף אם איננו "עונש" - על פי סברת קל-וחומר, הלא יתכן שהסברא תופרך. ועיין שם מה שכתב עוד.
ומתרצינן: אכן, קא סבר רבי שמעון בן יוחאי: עונשין מן הדין!
ועוד תניא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו.
והטעם: סבר לה כאבוה כאביו רבי שמעון, שעובד עבודת כוכבים מצילין אותו בנפשו -
ואתיא ונלמד שבת בגזירה שוה "חילול חילול" מעבודת כוכבים.
נאמר בשבת (שמות לא): "מחלליה מות יומת", ונאמר בעבודת כוכבים (ויקרא יח): "ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל". מה עבודת כוכבים ניתן להצילו בנפשו, אף שבת ניתן להצילו בנפשו.
הסוגיא הבאה היא בדין "קידוש השם".
מי שנאנס לעבור על אחת ממצות ה', כגון שגוים אונסים אותו, ואם לא יעבור יהרגוהו -
האם חייב למסור נפשו להריגה ולא יעבור, או לעבור ולשמור נפשו.
ויש בדין זה אופנים שחייב להיהרג ואופנים שיכול לעבור, וכן יש חילוק באיזה מן המצוות אנסוהו.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: היו חילוקי דעות בענין זה, ונמנו עמדו למנין, וגמרו את הדין בעליית בית נתצה (שם האיש) בעיר לוד שם דנו בכך, והוחלט:
על כל העבירות שכתובים בתורה, אם אומרין לאדם: "עבור! ואז אל תהרג" -
אכן יעשה כן: יעבור ואל יהרג, מפני שאמרה תורה (ויקרא יח): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'". היינו שחוקי ומשפטי התורה ניתנו ל"וחי בהם" - ולא שימות בהם.
חוץ משלושת עבירות הללו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמבואר בהמשך  8 .

 8.  כתב בחידושי הר"ן: מפני שעבירות אלו הן חמורות ביותר. ועוד כתב: אין הטעם בגילוי עריות ושפיכות דמים משום שניתן להצילן בנפשן - כי הרי עבודת כוכבים לא ניתן להצילן בנפשן, מוכח שאין זה הטעם לחומרתן. אלא שהן חמורות מעצם גודל העבירה. (ולפיכך אפשר שעל בהמה, גם יהיה הדין של יהרג ועל יעבור). אבל, פשוט להר"ן, שעל חייבי לאווין של עריות כגון: אלמנה לכהן גדול, אין דין של יהרג ואל יעבור. ועיין ב"ערוך לנר".
הגמרא מבארת ודנה, במה שאמרו, שעל עבודת כוכבים ייהרג ואל יעבור.
ורמינן: ועבודת כוכבים לא יעבור?!
והא תניא שנינו ברייתא: אמר רבי ישמעאל: מנין אנו למדים, שאם אמרו לו לאדם: "עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג"! מנין, שיעבוד ואל יהרג?
תלמוד לומר: "וחי בהם" - "ולא שימות בהם".
אם כן, יכול הייתי לומר: אפילו באופן שאונס זה היה פרהסיה, בפני רבים, גם יעבוד עבודת כוכבים?
תלמוד לומר (שם כב): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". ובפרהסיה יש חילול ה', שהכל למדין ממנו לחלל קדושת ה', ואמרה התורה "ונקדשתי", מסור נפשך על אהבת יוצרך!  9 

 9.  כתבו התוס' במסכת כתובות (יט א ד"ה דאמר) דרבי ישמעאל סובר כן גם בגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל בסוגייתינו (עמוד ב ד"ה והא) כתבו דרבי ישמעאל מודה בהם. והמנחת חינוך (מצוה רצ"ה) מסופק אם אכן רבי ישמעאל חולק גם בגילוי עריות ושפיכות דמים. והטעם לומר שמודה בהם הוא, משום דהרי למדנו רוצח מסברא: "מאי חזית דדמך סומק טפי". ולא מסתבר לומר שרבי ישמעאל חולק על סברא זו. וממילא הוקש גם נערה המאורסה לרוצח. ועיין ב"ערוך לנר".
הרי שעבודת כוכבים בצינעה, יעבור ואל יהרג?
ומתרצינן: רבי ישמעאל אכן סובר כן, ואילו ההלכה נפסקה כרבי אליעזר החולק עליו, וסובר, שמה שחילקה התורה בין בפרהסיה לבין בצינעה, הוא בשאר מצוות, אבל עבודת כוכבים - אף בצינעה יהרג ואל יעבור.
אינהו חכמים אלו שנמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, דאמור אמרו דינם כרבי אליעזר. דתניא שנינו ברייתא: רבי אליעזר אומר:
אמרה התורה (דברים ו): "ואהבת את ה' א - לקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאו דך".
"ואהבת"  10  היינו שלא תמירנו בעבודת אלילים.

 10.  ה"תורת חיים" מבאר (וכנראה שזהו גם כוונת רש"י), שהדרשה עולה על תחילת הפרשה: "שמע ישראל ה' א -לקינו ה' אחד", פירוש "ה' אחד" - ולא תמירנו באל אחר ועל פסוק זה ממשיכה התורה: "ואהבת: ". ומוכיח כן ממה שאמרה הגמרא (ברכות סא ב) ברבי עקיבא כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל וקרא את שמע, ושאלוהו תלמידיו: "עד כאן", כלומר, עדיין הנך מכוון בכוונה את קריאת שמע, למרות יסוריך? וענה להם: כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה: "ובכל נפשך" - ויצאה נשמתו ב"אחד", הרי דבכל נפשך מוסב על "אחד".
ויש לבאר: אם נאמר בכל נפשך - למה נאמר בכל מאודך - ואם נאמר בכל מאודך - למה נאמר בכל נפשך? אם התורה באה לומר לאהוב את ה' כדבר החביב מאוד, תאמר את החביב משניהם  11 ?

 11.  פירש הנמוקי יוסף: קושית רבי אליעזר היתה: יאמר הקב"ה אותו שהוא יותר חביב, ונלמד ממנו שכל- שכן השני, שהרי גלוי וידוע לפני הקב"ה איזו משניהם יותר חביב, גופו או ממונו. ומתרץ: אין דעת בני אדם שוות בכך, יש מי שגופו חביב עליו מממונו, ויש מי שממונו חביב עליו יותר. לפיכך אמרה תורה שניהם בפירוש - שלא ליתן פתחון פה ליצר הרע לחלוק, אלא תהיה לפניך אהבת ה' חביבה יותר מהדבר החביב עליך ביותר.
ומתרץ רבי אליעזר: התורה דיברה לכל סוגי בני אדם: אם יש לך שגופו חביב עליו מממונו, עליו לאהוב את ה' בגופו, כלומר למסור נפשו להריגה על אהבת ה', ולכן נאמר "ובכל נפשך" -
ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו  12 , עליו לאהוב את ה' בכל ממונו, כלומר למסור ממונו כדי לימנע מעבודת כוכבים  13 , ולכך נאמר: "ובכל מאודך" שהוא "מאוד" חביב עליו.

 12.  ותמה ה"תורת חיים", וכי התורה מדברת בשוטים וכסילים שממונם חביב עליהם מנפשם?! ומתרץ שאין זו מדת כסילים, כמו שמצאנו אצל יעקב אבינו שחזר על פכים קטנים, ואמרה הגמרא (חולין צא): "מכאן שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם".   13.  כתב הר"ן בפרק לולב הגזול, ונפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קנ"ז ברמ"א ס"א), דבשאר עבירות חייב ליתן כל אשר לו, כדי לא לעבור על איסור. והקשו המפרשים (שו"ת אבני נזר יו"ד סימן קכ"ח), אם כן מה החידוש בעבודת כוכבים, הרי אפילו בלאווים הקלין ממנה חייבים למסור כל הממון. והערוך לנר מקשה בנוסח אחר, למה בכלל אמרה התורה "ובכל מאודך" - בשלמא מה שאמרה התורה "ובכל נפשך", היינו משום שאמרה התורה "וחי בהם" בשאר הלאווין ויעבור ואל יהרג, הוצרכה לכתוב שבעבודת כוכבים אין הדין כן - אבל ממון, למה היה עולה על הדעת, שמותר לעבור מפני אונס ממון. ואם נרצה לתרץ, מפני שלגבי האיש הזה, ממונו הוא חיותו ממש, ונכלל בכלל "וחי בהם" - אם כן, נאמר באמת גם לפי המסקנא שרק בעבודת כוכבים חייבתו התורה למסור כל ממונו, שהוא חיותו - ומנין להם להפוסקים שבשאר הלאווים גם חייב למסור ממונו?
ולדעת רבי אליעזר חייבים למסור הנפש להימנע מעבודת כוכבים, ובכן, חכמים אלו סברו כמוהו.
הרי למדנו לדין עבודת כוכבים שיהרג ואל יעבור -
ומנין אנו למדים לדין גילוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור? כמו דדרשה רבי.
דתניא שנינו ברייתא: רבי אומר: אמרה התורה בפרשת אונס נערה המאורסה (דברים כד): "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה".
ויש להקשות: וכי מה למדנו מרוצח מעתה, למה המשילה התורה "משל" מרוצח, הרי מובן מאליו, שהנערה פטורה כיון שהיא אנוסה? (מבואר לעיל (עג א)).
והביאור הוא: הרי דין רוצח זה בא ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד הימנה. -
מקיש התורה משווה רוצח לנערה המאורסה, כדי ללמדנו: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו - אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. (דרשה זו הובאה כאן דרך אגב ומבואר לעיל).
ועוד מקיש נערה המאורסה לרוצח, כדי ללמדנו: מה רוצח, אם גוי אומר לו: "רצח! והרוג את הנפש! ואם לא, הנני הורגך! דינו שיהרג ואל יעבור -
אף נערה המאורסה וכן כל העריות, אם גוי אומר לה: להיבעל למי שהיא אסורה לו באיסור ערוה, ואם לא, יהרגוה - דינה שתהרג ואל תעבור  14 .

 14.  לפי גירסתינו מדובר על הנבעלת. ויש גורסין: "יהרג ואל יעבור", וכן הוא בנמוקי יוסף. ומוסב על הבועל. ומה דינה של האשה הנבעלת, האם חייבת למסור נפשה? יבואר בעמוד ב'. והקשו הראשונים לפי הגירסא: "יהרג ואל יעבור": והלא אין קישוי אלא לדעת, ואיך יתכן שאונסים את הבועל. ה"שאילתות" (מובא בתוס' יומא פב ב) מתרץ, שאין הגוים אונסים, אלא כגון שצריך לעשות כן לצורך רפואה, ואם לא - ימות. והר"י מפרש, כגון שמדביקין אותם הגוים זה בזה, ואי אפשר להישמט אלא על ידי שיהרג, מחמת שיודע שיתקשה, ובאופן זה צריך למסור נפשו. ועוד תירצו על פי מה שאמרה הגמרא יבמות (לגבי דין אחר) שנתקשה לאשתו, וכן יבואר כאן. ואכמ"ל. והמאירי מתרץ: "ואיני יודע מה היה קשה להם. שאף כשאומרים לו לבא על נערה המאורסה או שיהרג, אילו הותרה לו הרצועה היה מתיר עצמו ומתקשה לדעתו, ובא להשמיענו שאסור לו".
ולדין זה הקישה התורה נערה המאורסה לרוצח.
ומבררת הגמרא, רוצח גופיה שממנו למדנו נערה המאורסה, מנא לן? מנין לנו שדינו ליהרג ולא יעבור?
סברא הוא, שלא תדחה נפש חבירו מפני נפשו, דאם יהרוג את חבירו, יש כאן שתי עוולות, איבוד נפש של חבירו ועבירה על איסור רציחה שעובר הרוצח, ואילו אם הגוי יהרגהו, אף שיש כאן איבוד נשמה, אבל אין כאן עבירת ישראל על איסור רציחה.
דאף אם אמרה התורה "וחי בהם" ולא שימות בהם, הוא רק באופן שאם אכן יעבור - לא יאבד נשמה של ישראל, אבל אם בין כך ובין כך ייאבד נשמה של ישראל, למה יעבור על איסור רציחה -
ומי יודע, נפש של מי יקרה בעיני יוצרו יתברך שמו, ומי אומר לו שנפשו יקרה יותר, לכן לא יידחה ציווי התורה: "לא תרצח", ויהרג ואל יעבור!
ומספרת הגמרא עובדא שאמרו בה סברא זו.
דהיה עובדא, איש ההוא דאתא שבא לקמיה לפני רבה, ואמר ליה לרבה: אמר לי מרי דוראי הגוי אדון העיר שהנני מתגורר בה: "זיל לך קטליה לפלניא הרוג את פלוני ! ואי לא תעשה כן, קטלינא לך אהרוג אותך". ושאל את רבה, מה יעשה.
אמר ליה רבה: לקטלוך תן לו שיהרוג אותך, ולא תיקטול ואתה אל תהרוג! כי -
מאי חזית למה נראה בעיניך דדמא דידך סומק טפי שהדם שלך אדום יותר, דילמא יתכן, שדמא דההוא גברא שהדם של האיש ההוא שציווך אדון העיר להורגו - סומק טפי אדום יותר?
כלומר, רבה ענה כן בדרך מליצה: האם ברציחתך יש יותר עוולה מרציחתו, האם ידוע לך שדמך חביב ונאה לפני הקב"ה יוצרך - יותר מדם חביריך?!  15 

 15.  כן פירש רש"י. והיד רמ"ה מפרש: הטעם שעל כל העבירות אמרה התורה: "עבור! ואל יהרג" הוא, מפני שאם יחיה יקיים הרבה מצוות, כמו שאמרו במסכת יומא (פה ב): "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". וזו תשובת רבה: מי אומר לך שתאריך ימים יותר מחביריך, ותזכה לקיים הרבה מצוות, דילמא הוא יאריך ימים יותר ויקיים יותר מצוות.
וזו הסברא שעל שפיכות דמים חייבים למסור את הנפש, וממנו נלמד נערה המאורסה.
הגמרא ממשיכה לבאר התנאים שעל פיהם אמרו יעבור ואל ייהרג.
כי אתא כשהגיע רבי דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: לא שנו שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא שלא בשעת (השמד) גזירת המלכות, אבל אם הגוי אונסו בשעת גזירת המלכות לעבור אפילו על מצוה קלה (ובהמשך יבואר מה היא מצוה קלה) - יהרג ואל יעבור! כדי שלא ירגילו הגוים להמריך את לבבות בני ישראל  16 .

 16.  כן מבאר רש"י. הראשונים, עיין יד רמ"ה, מבארים עוד, שיש בכך משום קידוש ה'. והר"ן מבאר פירוש זה, וזה לשונו: "וטעמא דמילתא, שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה - צריך לעשות חיזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן. ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל! בזמן שהם רוצים לבטל אותה מישראל בכלל. ואם שמע להם אפילו בחדרי חדרים - הדבר מתפרסם, מפני שמצאו שהועילו גזירתם. ולפיכך יהרג ואל יעבור, וזהו קידוש ה' ואהבת המקום הכוללת לכל בני ישראל". עוד מבאר היד רמ"ה, אם יוותרו להם על מצוה קלה יבא הדבר שיתלמדו להעביר אותנו על שאר דברים, ותוצאותיו מי ישורנה.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת גזירת מלכות, לא אמרו שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא אם הגוי אונסו לעבור עבירה בצינעה, אבל אם הוא בפרהסיה  17 , אפילו אם אונסו לעבור על מצוה קלה - ייהרג ואל יעבור!

 17.  כתבו הראשונים, עיין במאירי, שפרהסיה אינה דוקא "בפני" עשרה מישראל, אלא אפילו "בידיעת" עשרה מישראל. וראייתם היא, מקושית הגמרא לקמן: "והא אסתר פרהסיה הואי", ושם לא שייך אלא לומר שהיה "בידיעת" ישראל.
ומבררינן: מאי מצוה קלה?

דרשני המקוצר[עריכה]