פרשני:בבלי:סנהדרין פב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין פב ב

חברותא[עריכה]

וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון, אמר להם בלשון המשתמעת לשני פנים, ובתמיהה: "היכן מצינו ששבטו של לוי (הוא שבטו של פנחס) גדול משל שמעון!?"
וכיון ששמעו כן, אמרו שבטו של שמעון - שהבינו כאילו היה אומר להם: אף אני אעשה כמוכם, כי אטו שבטי גדול פרוש וטהור יותר משבטכם - לאלה אשר על הפתח:
"הניחו לו ליכנס לקובה, כי אף הוא לעשות צרכיו (תשמיש) נכנס; וודאי שהתירו פרושין את הדבר, שהרי אף פנחס עושה כמותנו".  1 

 1.  ביאר המהרש"א, שלמדו כן מדכתיב: "ויבא אחר איש ישראל אל הקבה", לפי מחשבתם שהניחו אותו ליכנס שהוא בא אחר איש ישראל, לעשות צרכיו אחריו.
אמר רבי יוחנן:
ששה נסים נעשו לו לפנחס באותה שעה:
אחד: שהיה לו לזמרי לפרוש מן הגויה קודם שיהרגנו פנחס ולא פירש.
ואחד: שהיה לו לזמרי לדבר ולזעוק לבני שבטו שיבואו לסייעו, ולא דיבר.
ואחד: שכוון פנחס בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, וכשראו כולם אותם כשהם דבוקים זה בזו על הרומח בידו של פנחס, ידעו כולם שניתן רשות לקנאי לפגוע בו, ולא יאמרו: שנאה היתה בלבו עליו.
ואחד: שלא נשמטו מן הרומח ונפרדו זה מזו לאחר הדקירה, וכדי שיראו כולם אותם דבוקים זה בזו.
ואחד: שבא מלאך והגביה את המשקוף, כדי שלא יצטרך פנחס כשיצא מן הקובה להשפיל את הרומח שהיו תקועים בו, כי אז היו נופלים מן הרומח.
ואחד: שבא מלאך והשחית בעם, ונטרדו בני שבטו של זמרי, ולא הרגוהו.  2  בא פנחס וחבטן (כלומר: השליכם מן הרומח בכח) לפני המקום, אמר לפניו: "רבונו של עולם! וכי על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל"!? שנאמר "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף".

 2.  כתב ב"יד רמה", והשחית בעם: באותן עשרים ארבעה אלף, והוא על דרך שפירש לעיל (הובא בהערה בעמוד א), דעשרים וארבעה אלף איש שמתו במגיפה, הן הן עשרים וארבעה אלף איש שקיבץ זמרי. ומשמע מלשון הגמרא, שלא החלה המגפה בעם, אלא אחר מעשה זמרי, וכדמוכח מדברי ה"יד רמה"; אך רש"י בחומש פירש על מה שכתוב בתחילת הענין "ויחר אף ה' בישראל", דהיינו ששלח בהם מגיפה; וראה ברש"י בפרשת פינחס (במדבר כו יג), שכתב: לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה - שבפרשת פנחס - ממנין הראשון שבמדבר סיני, נראה, שכל עשרים וארבעה אלף נפלו משבטו של שמעון.
והיינו דכתיב בתהלים קו "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. ויכעיסו במעלליהם, ותפרץ בם מגפה. ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה".
ואמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל", מלמד כביכול שעשה פלילות (ריב)  3  עם קונו.

 3.  כן פירש רש"י; (וראה בשמות (כא כב): "ונתן בפלילים", ופירש רש"י על פי הדיינים, ולכאורה אף כאן היה נראה לפרש, שעשה כביכול דין עם קונו; וראה ב"מצודות" שם שפירש: קם מתוך העדה ועשה דין ומשפט בזמרי, ועל ידי זה נעצרה המגיפה, וצריך תלמוד).
ביקשו מלאכי השרת לדוחפו לפנחס על שעשה ריב עם קונו.  4 

 4.  מהרש"א.
אמר להן הקב"ה למלאכי השרת: הניחו לו! קנאי בן קנאי הוא, משבט לוי הוא ואף אביו קינא במעשה שכם דינה,  5  משיב חימה בן משיב חימה הוא, נכדו של אהרן הוא, שנתן את הקטורת כשיצא הקצף במעשה קורח.  6 

 5.  כדכתיב (בראשית לד): "ותצא דינה בת לאה:. וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ויקח אותה וישכב אותה ויענה:: ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה:. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב, ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו:. ויאמר יעקב אל שמעון ולוי אחי דינה עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ:. ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי. ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו". ויש להעיר בלשון רש"י שכתב "בן קנאי: משבט לוי, שקינא במעשה דינה, דכתיב "הכזונה יעשה את אחותנו"; ולא הביא את כל הענין שהרגו, אלא את תשובתם; (ואפשר, דהנה הם נתחייבו מיתה משום גזל, וכמבואר ברמב"ם בפרק ט ממלכים, ואם כן אין זו קנאה אלא שבאמת היו מחוייבים מיתה, והרי כתב הרמב"ם שם, שכל העיר נתחייבה מיתה על שלא דנו את שכם למיתה, ואם כן אם עשה כן לוי אין זו קנאה, ואם לא היה עושה כן מחוייב היה מיתה; אלא, דהנה בני יעקב אמרו "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב", ופירש שם ב"חידושי מרן רי"ז הלוי", דהיינו משום שבית דינו של שם גזרו על גוי הבא על בת ישראל כמבואר בעבודה זרה לו ב; (ממה שאמר יהודה על תמר "הוציאוה ותשרף"), והיינו "בישראל", ראה שם; וגם מה שאמרו "הכזונה יעשה את אחותנו" ודאי לא משמע ענין גזל, אלא ענין עריות, ובזה אין חיוב מיתה גמור, שלא גזרו בית דינו של שם על הגוי אלא על ישראל, ומכל מקום קנאה יש כאן).   6.  א. כדכתיב (במדבר יז) "הרומו מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם כרגע, ויפלו (משה ואהרן) על פניהם. ויאמר משה אל אהרן, קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת, והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה, וירץ אל תוך הקהל, והנה החל הנגף בעם, ויתן את הקטורת ויכפר על העם". ב. ביאר המהרש"א שלמדו כן מלשון הכתוב "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם", ולשון הכתוב יתכן לפרשו שפנחס השיב חימה וקינא את קנאת ה', ואפשר לומר דזה קאי על אהרן, ומזה דרשו שנתכוין הכתוב לשניהם.
התחילו שבטים מבזין אותו: "ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו (יתרו, שהיה כהן מדין)  7  עגלים לעבודת כוכבים, והוא הרג נשיא שבט מישראל".

 7.  כמו שנאמר: "ואלעזר (אבי פנחס) בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל (יתרו, שפיטם עגלים לעבודת כוכבים) לו לאשה".
בא הכתוב וייחסו לאהרן כנגד מה שייחסוהו ליתרו, כמו שנאמר אחר מעשה זמרי:
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום לפנחס, שנאמר (שם) "לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל".
וראויה כפרה זו שעשה פנחס שתהא מכפרת והולכת לעולם.  8 

 8.  כתב רש"י: שנאמר "ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר"; וכתב המהרש"א, דיש לפרש, דהכוונה היא ממה שנאמר "ויכפר", ולא "וכפר" ; ויתכן שאף רש"י לזה נתכוון.
אמר רב נחמן אמר רב:
מאי דכתיב "זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום (האל"ף בפת"ח, והקו"ף בשורוק) עמו"?
ארבע מאות ועשרים וארבע - כמנין "זרזיר" - בעילות בעל אותו רשע אותו היום -
והמתין לו פנחס מלהורגו עד שתשש כחו של זמרי מרוב בעילות, שנאמר "מתנים - או תיש (המתין עד שתש כחו) ":
והוא פנחס אינו יודע שאינו צריך להמתין, ומשום שהקדוש ברוך הוא ששמו "מלך אלקום"  9  עמו.  10 

 9.  כתב רש"י: "אלקום עמו" שכל הקמות שלו; ונראה בעיני שהתיבה הזאת לשון ערבי שכל פתיחת תיבותיהן "אל".   10.  כתב המהרש"א לפרש את מקור דברי חז"ל לפרש פסוק זה לענין מעשה דזמרי, שהוא משום שהתייש שטוף בזימה, והעורב הרי שימש בתיבה ו"לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו"; וראה ב"יד רמה" שאסמכתא בעלמא הוא.
ובמתניתא תנא (בברייתא שנינו) לפרש את הכתוב באופן אחר: ששים בעילות בעל, עד שנעשה כביצה המוזרת (והיינו "זרזיר") מחמת רוב בעילות שבעל, ותשש כחו, (והיינו "תיש") ולא היתה שכבת זרעו מתבשלת.  11 

 11.  נתבאר על פי "יד רמה", ומיהו למנין ששים בעילות אין רמז במקרא, וגם לא נתבאר מהו לשון "מתנים"; וראה פירושו של רש"י.
והיא כזבי היתה מלאה משכבת זרעו כערוגה מלאה מים.
אמר רב כהנא: ומקום מושבה של כזבי גדול היה כמידת בית סאה, כלומר: היתה רחבה ביותר, והיתה תופסת בישיבתה בית סאה.  12 

 12.  נתבאר על פי רש"י; אבל ב"יד רמה" מפרש: ומושבה כבית סאה מלא מים, מחמת שכבת זרע שהיתה פולטת שם; (ואפשר, שלפי דבריו גם הלשון "והיא היתה כערוגה מליאה מים" מתפרש על פליטת הזרע).
תני רב יוסף: קבר שלה (פתיחת רחמה) אמה.  13 

 13.  כן פירש רש"י; וב"יד רמה" כתב: יש אומרים: מקום תורפה אמה, מחמת רוב בעילות שנבעלה; ואני אומר: שעל קבר שנקברה בו הוא אומר שהיה אמה, כלומר: אף על פי שהיתה גדולה ביותר בחייה, כשנקברה באמה אחת נקברה. מהמשך הסוגיא נראה, שרב ששת עמד בדעתו, כי בהמשך הסוגיא מקשה הגמרא קושיות על רב ששת; ומיהו למסקנא מוכיחה הגמרא שלא כרב ששת.
אמר רב ששת:
לא "כזבי בת צור" היה שמה של המדינית, אלא "שוילנאי בת צור" שמה.
ולמה נקרא שמה "כזבי"?
משום שכיזבה באביה, שהוא אמר לה "אל תשמעי אלא לגדול שבהם", ואילו היא נשמעה לזה.
דבר אחר: לכך נקרא שמה "כזבי", שאמרה לאביה "כוס (לשון שחיטה) בי עם זה", כלומר: על ידי זה תגרום להם שיישחטו.
והיינו דאמרי אינשי, כלומר: ועל שם "שוילנאי" הזונה, רגילים לומר האנשים על כל זונה "בין קני לאורבני (בין הקנים והערבות הדקות הגדלים בין האגמים) שוילנאי מאי בעיא (מה מעשיה של הזונה שם)!?", אם לא שהולכת שם לשם זנות.
וכן אומרים: "בהדי קלפי דקני שוילנאי מאי בעיא, גפתה לאמה (מה מעשיה של הזונה בין קליפות הקנים, אם לא לשם זנות, ומנאפת היא את אמה, שקוראים אותה "זונה בת זונה").  14 

 14.  נתבאר על פי רש"י, והלשון מגומגמת קצת. וב"יד רמה" נראה שאינו גורס כאן "מאי בעיא", שכתב: "בהדי קליפי דקני, אצל קליפות הקנים שוילנאי גיפתה לאמה, כלומר: זינתה על פני אמה"; וגם משמע מדבריו שאין כאן שתי אמירות, אלא אמירה אחת שיש בה שאלה ותשובה: "בין קני לאורבני שוילנאי מאי בעיא? - ועונים האנשים לעצמם - בהדי קליפי דקני שוילנאי גיפתה לאמה".
אמר רבי יוחנן:
חמשה שמות יש לו לזמרי:
א. זמרי; ב. ובן סלוא; ג. ושאול; ד. ובן הכנענית וכמאמר הכתוב אצל בני שמעון: (בראשית מו י) "ושאול בן הכנענית" ; ושלומיאל בן צורי שדי, וכמאמר הכתוב (במדבר א ד) "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא ... לשמעון שלומיאל בן צורישדי".
ולכך נקרא זמרי: על שם שנעשה כביצה המוזרת, כמבואר לעיל.
ונקרא בן סלוא: על שהסליא (כמו - איכה א - "בני ציון היקרים המסולאים בפז", שהיו מעריכים אותם בפז) עוונות של  15  משפחתו, כלומר: כשהיו מספרים על משפחתו היו מיחסים ניאוף לכל המשפחה.

 15.  אפשר שצריך לומר "על" משפחתו.
ונקרא שאול: על שהשאיל עצמו לדבר עבירה.  16 

 16.  ראה מה שכתב ב"אור החיים" במדבר כו יג במנין בני שמעון על הפסוק "לשאול משפחת השאולי".
ונקרא בן הכנענית: על שעשה מעשה כנען שאמר להם אביהם "אהבו את הזימה".
ומה שמו? "שלומיאל בן צורי שדי" שמו.
שנינו במשנה: כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין:
בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: כהן ששימש בטומאה, האם חייב הוא מיתה בידי שמים, או אין חייב מיתה בידי שמים?
אמר ליה רב ששת לרב אחא בר הונא:
תניתוה במשנתנו: כהן ששימש בטומאה: אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ופוצעין את מוחו בגיזרין -
ואי סלקא דעתך מחייב הוא מיתה בידי שמים, לישבקיה דליקטול ביד שמים (יניחוהו לנפשו, עד שיימות בידי שמים)!?
דוחה הגמרא ראיה זו, כי אדרבה הסברא היא בהיפוך:
אלא מאי אינו חייב מיתה בידי שמים, מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה (וכי יש מי שהקב"ה פטרו ממיתה, ואילו אנחנו ממיתים אותו), אלא ודאי: אף טמא ששימש חייב הוא מיתה בידי שמים, ולכן אנו יכולים להורגו.
ומקשינן עלה: ולא!? וכי אין מי שאינו מחוייב מיתה מן התורה, והורגים אנו אותו!?
והתנן לעיל פא ב: מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה, הרי דרחמנא פטריה, ומכל מקום אנן קטלינן ליה.
ומשנינן: האמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש (בגמרא שם): במלקות של כריתות עסקינן, דגברא בר קטלא הוא (שהאדם בר מיתת כרת הוא).  17 

 17.  הקשה ב"חידושי הר"ן" (לעיל פא ב, על המשנה ד"מי שלקה ושנה"), אחר שביאר שם, שדין כיפה וכל אלו שקנאין פוגעין בו הם הלכה למשה מסיני: אי כל הני הלכה למשה מסיני הם, אם כן הן הן גופי תורה, ואי הכי היכי אמרינן "מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה:. ואי הלכה למשה מסיני הם, לא פטרינהו ררחמנא! ? ולי נראה, דסבירא ליה למקשה הכי, והכי קאמר: ודאי מילי טובא נאמרו למשה מסיני דליכא בהן רמז בקרא, כשעורין מחיצין וחציצין, ושאר דיני מצוות; אבל מכל מקום אינו נכון לומר שתהיה מיתה ביד אדם נאמרת למשה בסיני, ולא יהיה בו או רמז מיתה בתורה או חייב מיתה בידי שמים, וכיון שכן, יש להפלא בזר ששימש, אם (יהיה הדין ש) אחיו הכהנים פוצעין את מוחו בגזירין, ולא יהיה בו חיוב מיתה מדאורייתא. והקשו לו: "ולא, והתנן מי שלקה ושנה כונסין אותו לכיפה, דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה", דמקשה סבירא ליה, דהוא הדין בכל חייבי מלקיות כאוכל נבילות או חזיר. ותירץ לו: "הא אמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש במלקיות של כריתות עסקינן, דגברא בר קטלא הוא" דאיכא מיתת כרת בידי שמים; וחזר ומקשה לו "והאיכא גונב את הקסוה דלית בה מיתה בידי שמים, ואנן קטלינן ליה! ? ותירץ: דהא רמיזא בקרא ד"ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו", ולדברי הרמב"ן ז"ל, איכא בה מיתה בידי שמים. ב. בספר "ברכת כהן" בפרשת בלק, כתב לבאר את המשא ומתן בגמרא: דרב ששת סבר, כיון דהא דקנאין פוגעין בו אין הפירוש שחייב הוא מיתה אלא רק שיש רשות לקנאים לפגוע בו, וכדמוכח ממה שאין מורין כן, ואילו נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו, אם כן מסתבר שאין עליו חיוב מיתה בידי שמים, שאם כן, יש לנו להניח שיתבצע בו החיוב, ולא פגיעת קנאים בעלמא; ואילו הגמרא מקשה בהיפוך: דבהכרח יש חיוב מיתה בידי שמים, שאם לא כן איך הותר לקנאים להורגו, שכל גדר דין קנאין פוגעים בו הוא, שהקנאי נפרע ממנו את החיוב שנתחייב לשמים, ראה שם. (ויש להוסיף, דלענין כיפה הרי מבואר בהדיא בגמרא לעיל פא ב שהוא בגדר "מקרבינן ליה לקטליה עילויה"). וראה שם, שכתב, דלפי גדר זה מסתבר שלענין "קם ליה בדרבה מיניה" במקום ש"קנאין פוגעין בו", אין זה כמו חייב מיתה בידי אדם שהוא פטור מממון, אלא כחייב מיתה בידי שמים שאינו פטור מממון; והביא שם מדברי האחרונים שדנו בזה; (ולפי סברתו, יהיה הדין במי שנתחייב כיפה, שאין הכיפה פוטרתו מממון, וחידוש הוא).
ואכתי מקשינן: והא גונב את הקסוה שקנאים פוגעין בו, אף על גב דרחמנא פטריה!?
ומשנינן: האמר רב יהודה: בכלי שרת עסקינן, ורמיזא בתורה במאמר הכתוב "לא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו".  18 

 18.  ראה בחידושי הר"ן (בדבריו לעיל פא ב ד"ה מתניתין), שכתב על גמרא זו: ולדברי הרמב"ן ז"ל איכא בה מיתה בידי שמים.
ואכתי מקשינן: והא המקלל את הקוסם שקנאין פוגעין בו, אף על גב דרחמנא פטריה!?
ומשנינן: הא תני רב יוסף: בכגון שאומר "יכה קוסם את קוסמו", דמיחזי כמברך את השם.  19 

 19.  אבל מברך את השם ממש אינו, כיון שלא בירך בשם מן השמות המיוחדים, רמב"ם עבודת כוכבים ב ט. ומכאן סתירה לכאורה ליסוד שנתבאר לעיל בשם "ברכת כהן" בגדר קנאין פוגעין בו, כי הרי סוף סוף אינו אלא "מיחזי כמברך את השם".
ואכתי מקשינן: והא בועל את הגויה שקנאים פוגעים בו, אף על גב דרחמנא פטריה.
ומשנינן: הא אקריוה לרב כהנא בחלמיה (הרי הקרוהו לרב כהנא בחלום, את הפסוק "יכרת ה' ... " המורה על חיוב כרת מדברי קבלה), ואדכריה רב לגמריה (ובעקבות כך נזכר רב שכך למד מרבותיו), וכמבואר לעיל בעמוד א.
איתיביה לרב ששת שאמר: טמא ששימש אינו חייב מיתה בידי שמים, ממה ששנינו במשנה בזבחים קיב ב גבי דין שחוטי חוץ:
היוצק את השמן על המנחה (כדכתיב "ויצקת עליה שמן"), והבולל את המנחה בשמנה (כדכתיב "סולת בלולה בשמן מצה תהיה"), והפותת את המנחה האפויה לפתיתים (דכתיב "פתות אותה פתים"), המולח אותה (דכתיב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח"), המניף את המנחה, המגיש את המנחה לקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן, והמסדר את השולחן בלחם הפנים, המטיב את הנרות, והקומץ את המנחה, והמקבל דמים מן הקרבנות -
אם עשה אחת מכל עבודות האלו בחוץ (מחוץ לעזרה) הרי הוא פטור מכרת -
ומשום שלא חייבה תורה על העושה עבודות בחוץ, אלא כשעושה עבודה שאין נצרך לעשות אחריה עבודה נוספת ("עבודה תמה"), כגון הקטרה על המזבח; אבל העושה עבודה שלאחריה יש צורך בעבודה נוספת, כגון קמיצה שלאחריה צריך להקטיר, אין זו עבודה שחייבים עליה; וכל אלו עבודות שיש אחריהן עבודה הן, ולכן הוא פטור.  20 

 20.  ומשום שאמרה תורה (ויקרא יז): "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו, להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו", ועוד אמרה תורה (שם) "ואליהם תאמר, איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם, אשר יעלה עולה או זבח. ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה', ונכרת האיש ההוא מעמיו"; הרי למדנו שאין חייב כרת משום "שחוטי חוץ" אלא השוחט שאמרה תורה "אשר ישחט", והמעלה על המזבח שהרי נאמר "אשר יעלה עולה או זבח", והזורק את הדם שנאמר "דם שפך"; אבל עבודות אלו שיש אחריהן עבודה אחרת כיון שאינם דומים להעלאה שאין אחריה עבודה אחרת ("עבודה תמה"), הרי הוא פטור עליהם, אם עשאן בחוץ; על פי רש"י, וראה ב"ערוך לנר" על דברי רש"י אלו.
ואין חייבין עליהן, לפי שהן עבודות שיש אחריהן עבודה אחרת:

דרשני המקוצר[עריכה]