פרשני:בבלי:סנהדרין צט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין צט א

חברותא[עריכה]

והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח? אמר ליה: לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי (כאשר יכסה אתכם החושך).
אמר ליה אותו מין: מילט קא לייטת לי (האם אתה מקלל אותי)?
אמר ליה: אין אני אומר את הדבר מדעתי, אלא קרא כתיב הכי: "כי הנה החשך יכסה ארץ, וערפל לאמים, ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה".
תניא, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה. שנאמר: "ארבעים שנה אקוט בדור". "אקוט" מלשון "נקטיה" (אחזו)  448 . כלומר, בדור של ארבעים שנה, שהוא דור קטן, ומשונה מהדורות הקודמים, ומסתמא דורו של משיח הוא, שבו יהיו שינויים גדולים, באותו דור אקח את ישראל - ואמלוך עליהם  449 .

 448.  כך פירש רש"י. וביד רמה כתב, ש"אקוט" היינו אקוץ. והיינו, שארבעים שנה אקוץ באומות העולם.   449.  אמנם פשט המקרא מדבר על דור המדבר. אבל מדכתיב "אקוט" לשון עתיד, משמע שמתנבא אף על העתיד, ימות המשיח. רש"י. והמהרש"א כתב, שהמקרא מדבר על המשיח, שהרי כתיב לעיל מיניה: "היום אם בקולו תשמעו", והרי הבאנו לעיל שמדובר במשיח.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: שבעים שנה יהיו ימות המשיח. שנאמר: "והיה ביום ההוא ונשכחת צר שבעים שנה כימי מלך אח ד". איזהו מלך מיוחד ("מלך אחד" - לשון מיוחד וחשוב הוא  450 )?

 450.  כך כתב רש"י. והמהרש"א כתב, דהיינו שיהיה אז בעולם הזה רק מלך אחד, מלך המשיח.
הוי אומר: זה משיח.
רבי אומר: ימות המשיח יהיו שלשה דורות. שנאמר: "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". כלומר, עם ישראל ייראוך בדורו של המשיח, שנאמר עליו: "לפני שמש ינון שמו". וכמו כן "ולפני ירח" - לפני מלכות בית דוד (דהיינו, מלך המשיח, שמזרעו של דוד הוא) שנמשל כירח, כדכתיב: "כירח יכון עולם וגו'", ייראוך "דור דורים". "דור"
- היינו דור אחד, "דורים" - היינו שנים, הרי הם ביחד שלשה דורות.
רבי הילל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה (וכפי שנתבאר לעיל). אלא הקדוש ברוך הוא יגאלם בעצמו, וימלוך עליהם  451 .

 451.  כך כתבו רש"י והר"ן. ובענף יוסף הביא בשם תורת העולה, דרצה לומר שמצד ישראל לא יבוא משיח, מאחר שהם חוטאים. אבל הקדוש ברוך הוא יביא משיח, למען שמו הגדול, לבל יתחלל בגוים. וסיים, דאף אם נאמר שאמר רבי הלל שלא יבוא משיח, אלא הקדוש ברוך הוא יגאלם, מכל מקום אין הלכה כמותו. והאומר שקים ליה כרבי הלל שאין משיח, הרי הוא כופר בכלל התורה, שהרי אחרי רבים להטות, וכיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותיה, שוב אין אדם ראוי להמשך אחריו. ועיי' בשו"ת חתם סופר (תשובה שנ"ה) שהאריך בזה. ועיי' ביד רמה שהקשה על שיטת רש"י והר"ן, שכתבו שהקב"ה ימלוך על ישראל, שאם כן מאי "שכבר אכלוהו בימי חזקיה", שמשמע שנהנו כבר מטובתו של המשיח. ועוד, אם הקב"ה יגאלם וימלוך עליהם, כל שכן דניחא להו טפי.
אמר רב יוסף: שרא ליה מריה (ימחול לו הקדוש ברוך הוא) לרבי הילל, על שאמר דברים שאינם!
שהרי חזקיה אימת הוה (מתי היה) - בזמן בית ראשון, ואילו זכריה  452  קא מתנבי בזמן בית שני, שהיה זמן רב אחר דורו של חזקיה, ואמר: "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור, ועל עיר בן אתנות". הרי שנתנבא זכריה שיבוא משיח, אף לאחר דורו של חזקיה!

 452.  כתב רש"י, שאין זה זכריה בן יהוידע הכהן, שנתנבא בבית ראשון, אלא זכריה בן ברכיה, שהיה במלכות דריוש.
מוכח, שלא נתבטלה ביאת המשיח מחמת דורו של חזקיה.
תניא אידך, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה.
ומנין אנו למדים דבר זה?
כתיב הכא, גבי אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר: "ויענך וירעבך ויאכלך", וכתיב התם, גבי ימות המשיח: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". הרי שהשמחה שישמחנו הקדוש ברוך הוא לעתיד, בימות המשיח, תהיה כאותן שנים שראינו רעה. דהיינו, ארבעים שנה שהיו במדבר, שנאמר עליהן "ויענך וירעיבך"  453 .

 453.  שהרי אילו לא היו חוטאים במדבר, היו נכנסים מיד לארץ. ואותן ארבעים שנה שעשו במדבר, היו עושין בארץ ישראל בטובה. ושנים אלה שעשו במדבר בעינוי ורעבון, ימלא להם הקדוש ברוך הוא בימות המשיח. דמדה טובה מפי הקב"ה אינה חוזרת. וזהו "שמחנו" לימות המשיח, "כימות עניתנו, שנות ראינו רעה". מהרש"א.
רבי דוסא אומר: ימות המשיח יהיו ארבע מאות שנה.
ומנין לנו דבר זה?
כתיב הכא: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", וכתיב התם: "שמחנו כימות עניתנו". והיינו, שהשמחה שישמחנו הקדוש ברוך הוא, תהיה כאותן שנים שנתענינו. והיינו - ארבע מאות שנה, שנאמר עליהן "ועבדום וענו אותם".
רבי אומר: ימות המשיח יהיו שלש מאות וששים וחמש שנה, כמנין ימות החמה. שנאמר: "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה". דהיינו, כשם שהמרגלים, שתרו את הארץ ארבעים יום, ולבסוף הוציאו דיבתה רעה, נענשו להיות במדבר ארבעים שנה, שנה כנגד יום, כדכתיב: "יום לשנה יום לשנה וגו'", וזהו "יום נקם", שנקמתם של המרגלים היתה שנה כנגד יום,
כך גם לענין הגאולה, "שנת גאולי באה", שנה ליום שנה ליום. שלכל יום ויום של שנה זו הכתובה במקרא זה "שנת גאולי" - נותנים שנה אחת. ואם כן, ימות המשיח יהיו שלש מאות וששים וחמש שנה, כמנין ימות השנה  454 .

 454.  עוד כתב רש"י, שיש שגורסים: "רבי אומר, שלש מאות ששים וחמשה אלפים שנה", דכתיב שנת גאולי באה, ושנה של הקדוש ברוך הוא הכי הוי, דכתיב "כי אלף שנים בעיניך כיום.
מאי "יום נקם בלבי"?
אמר רבי יוחנן, כך אמר הקדוש ברוך הוא: ללבי - גיליתי את הדבר, שעתיד אני לנקום באוייבי, ולגאול את ישראל. אבל לא הוצאתי את הדבר מפי, ולכן - לאבריי לא גליתי, שלא יכלו לשמוע את הדבר  455 .

 455.  כתב ביד רמה: "חס ושלום שיש לו לב ואיברים, שהרי אינו גוף, לפי שהגוף יש לו סוף. וכל דבר שיש לו סוף, יש לכחו סוף. ואלקינו יתברך וכו' הואיל ואין לכחו סוף, שהרי נושא את העולם כולו בכחו ולא חסר כחו ולא נשתנה וכו' ודאי אין לו סוף. וכל מקום שאתה מוצא וכו' בדברים הללו, אינם כפשוטן, אלא דרך משל הן, ודברה תורה כלשון בני אדם". וכתב בביאור דברי הגמרא, שהיות ומחשבתו של אדם תלויה בליבו, לכן נקראת המחשבה לב. תדע, שהרי הכסיל שאין בו תבונה, נקרא חסר לב. אבל הדיבור אינו תלוי אלא באיברים. וזהו "ללבי גליתי", שעלתה במחשבה לפני. אבל "לאברי לא גליתי", שלא הוצאתי דבר זה לידי דיבור. עיי"ש.
רבי שמעון בן לקיש אמר: ללבי גליתי, אבל למלאכי השרת - לא גליתי.
תני אבימי בריה דרבי אבהו: ימות המשיח לישראל יהיו שבעת אלפים שנה, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך". והיות ומשוש חתן על כלה הוא שבעה ימים (שבעת ימי המשתה)  456 , ויומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא, הרי שימות המשיח יהיו בעת אלפים שנה.

 456.  אף שבגלות ישראל מכונים אלמנה, כדכתיב "היתה כאלמנה", וימי שמחתה של אלמנה - שלשה הם, מכל מקום בזמן הגאולה תתחדש כנשר נעורייכי, ויהא דין ישראל כדין בתולה, כדכתיב "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". עיון יעקב.
אמר רב יהודה אמר שמואל: משך ימות המשיח יהיה כמיום שנברא העולם - ועד עכשיו  457 .

 457.  דהיינו, כמיום שנברא העולם ועד תחילת ימות המשיח. ועיי' ביד רמה.
שנאמר: "למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ". והרי לא היו ישראל על אדמתם זמן כה רב, כימים שהשמים נטויים על הארץ, דהיינו, כמיום שנברא העולם ועד עתה. אלא על כרחך שעתיד להיות כן בימות המשיח.
רב נחמן בר יצחק אמר: ימות המשיח יהיו כמשך הזמן שמימי נח - עד עכשיו.
שנאמר: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך".
"כי מי נח" היינו כמו "כימי נח". והיינו, כחשבון השנים שנמצא בידו לאותו זמן שנשבע ה' מעבור מי נח עוד על הארץ, "כן נשבעתי", כפי אותו חשבון זמן, נשבעתי "מקצף עליך ומגער בך", שלא אחריב את עולמי לאחר שיבא משיח, עד שיכלה זה הזמן.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו את כל הטובה שתהיה לישראל - אלא לימות המשיח.
אבל לעולם הבא - "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". כלומר, אין קץ לטובה שתהיה בעולם הבא  458 .

 458.  ובמסכת שבת פירש רש"י, עין של נביאים לא שלטה לראות את אותה טובה.
ודברי רבי יוחנן פליגא דשמואל (חולקים על דברי שמואל). דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח - אלא שעבוד מלכיות בלבד  459 . אבל בשאר דברים, יהיו ימות המשיח דומים לשאר ימי עולם הזה. ואילו רבי יוחנן אמר, שבימות המשיח יתקיימו כל הנבואות הטובות שנתנבאו הנביאים.

 459.  כתבו התוס' במס' שבת (סג א), דאף שעתה אין ירושלים ואין בית המקדש, ובימות המשיח יהיה הכל בנוי, צריך לומר דהאי "אין בין" לאו דווקא.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים לא נתנבאו - אלא לבעלי תשובה. אבל צדיקים גמורים - "עין לא ראתה אלהים זולתך", אין קץ למתן שכרן.
ודבריו של רבי יוחנן פליגא דרבי אבהו, שסובר שבעלי תשובה נמצאים בדרגה מעולה יותר מצדיקים.
דאמר רבי אבהו: במקום שבעלי תשובה עומדין שם - צדיקים אינן עומדין שם (אינם יכולים לעמוד שם). כי גדולה מעלתם של בעלי תשובה, ואין אחרים יכולים לעמוד במחיצתם  460 .

 460.  והטעם, לפי שבעלי תשובה טעמו כבר טעם חטא, וקשה להם לפרוש ולקיים המצוות, וטרחן מרובה, לכך שכרן יותר מרובה. תורת חיים. ועיי' מה שהביא בחדושי הגאונים בשם בעל עקידה.
ומנין לומד רבי אבהו דבר זה?
שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב". הזכיר הפסוק ברישא (בתחילה) את הרחוק, והדר (ולאחר מכן) הזכיר את הקרוב. מאי רחוק -
רחוק דמעיקרא (שהיה רחוק מתחילה) ולאחר מכן שב בתשובה, ונתקרב לקדוש ברוך הוא.
ומאי קרוב -
שהיה קרוב לקדוש ברוך הוא דמעיקרא (מתחילה), וגם דהשתא (עתה). דהיינו - צדיק גמור.
והרי הזכיר הכתוב את הרחוק לפני הקרוב! מוכח שמעלתו של בעל תשובה גדולה יותר.
ורבי יוחנן, שאמר שמעלתו של הצדיק גדולה יותר משל בעל תשובה, אמר שכך הוא ביאור הכתוב: לרחוק - היינו צדיק גמור, שהוא רחוק מעבירה מאז ומעולם. ואילו קרוב - היינו בעל תשובה. שהוא קרוב מעבירה, ועתה, כששב בתשובה, נתרחק ממנה.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו את כל הטובות שבנבואותיהם - אלא למי שמשיא בתו לתלמיד חכם,
ולעושה פרקמטיא (סחורה) לצורך תלמיד חכם, שיתפרנס מכך,
ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו.
אבל תלמידי חכמים עצמן - "עין לא ראתה אלהים זולתך", אין קץ למתן שכרן.
מאי "עין לא ראתה", מהו אותו שכר שעין לא ראתה מעולם?
אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית  461 .

 461.  יש בזה סוד. ולפי פשטן של דברים, מפני שהיין משמח את הלב ומשכח דאגת המקרים, כאמרו: ויין ישמח לבב אנוש, ואמר: ישתה וישכח רישו. על כן רמז השמחה והתענוג של עולם הבא, שלא יתערבו עמהן צער ודאגה כיין. ואמרו המשומר בענביו מששת ימי בראשית, רמז שהוא תענוג מתוקן משעת היצירה. עץ יוסף בשם הכותב בברכות.
ריש לקיש אמר: זה עדן, שלא ראתה אותו עין מעולם  462 .

 462.  כתב בעץ יוסף, שבגן שבו עמד אדם הראשון, היו אילניו ומעייניו וכל ענייניו ציורין אלו לדברים דקים מאד, שיראה בהם ויתבונן בהן בעניינים רוחניים. וכענין שנתן לנו יתברך ציורי המשכן והמקדש וכל כליהם המנורה והשלחן וכו' לציורים שכליים, ולהתבונן בהם האמיתות העליונות. ולפי שהיה אדם הראשון יותר מקודש ויציר כפיו של הקב"ה, הניחוהו בגן, שיבין הסודות המרומזות באילני הגן ובמעיינותיו. אבל העדן, רמז למקום מוצא המעיין, שנאמר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", לא הניחו לאדם הראשון שם, לפי שסודות אלו לא היה יכול להשיג אף קודם החטא. ולכן אמרו כאן, כי אף העדן ותענוגיו שנעלמו מעין כל חי, ולא נודע אף לאדם הראשון, גם הוא מתוקן לתלמידי חכמים.
ואם תאמר: אם לא ראתה עין אדם מעולם את עדן, אדם הראשון היכן דר? בגן - ולא בעדן. שהרי את עדן לא ראתה עין מעולם.
ואם תאמר: גן הוא עדן!
תלמוד לומר: "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן". הרי שהגן אינו עדן, שהרי כתוב שנהר יצא מעדן, והלך להשקות את הגן, שהיה במקום אחר.
שנינו במשנתנו: והאומר אין תורה מן השמים וכו'.
תנו רבנן: "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" - זה האומר אין תורה מן השמים  463 .

 463.  שבזה את התורה לומר שאינה דבר ה', דהיינו, שאינה מן השמים. מהרש"א, עיי"ש. ועיי' ביד רמה.
דבר אחר: "כי דבר ה' בזה" - זה אפיקורוס.
דבר אחר: "כי דבר ה' בזה" - זה המגלה פנים בתורה. ולהלן יתבאר מהם אפיקורוס ומגלה פנים.
"ואת מצותו הפר" - זה המפר ברית בשר. דהיינו, שלא מל עצמו.
ומכפל הלשון "הכרת תכרת" דרשינן: "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא.
מכאן, מפסוק זה: "כי את דבר ה' בזה", אמר רבי אלעזר המודעי:
המחלל את הקדשים (בדברים שנאמר בהם חילול, כגון טמא שאכל תרומה),
והמבזה את המועדות (את חולו של מועד),
והמפר בריתו של אברהם אבינו (כדכתיב "ואת מצותי הפר")  464 ,

 464.  עיי' ברע"ב וברבינו יונה על מס' אבות (פרק ג', משנה י"א) שכתבו דהיינו המושך בערלתו. והרמב"ם (פ"ג מהל' תשובה הל' ו') כתב, שהמושך ערלתו בכרת. ועיי"ש בכס"מ ובלח"מ.
והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה,
והמלבין פני חבירו ברבים,
שכל אלו - דברים של בזיון הם  465 , אף על פי שיש בידו של אותו אדם תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא. כדכתיב: "הכרת תכרת".

 465.  כך כתב רש"י. והמהרש"א כתב, שלמדים מפסוק זה רק את ענין מפר ברית ומגלה פנים. אבל המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות לאו מהך קרא נפקא.
תניא אידך: "כי דבר ה' בזה" - זה האומר שאין תורה מן השמים.
ואפילו אם אמר אותו אדם: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה (כלומר, חוץ מפסוק אחד, זה או אחר), שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו אמרו - זהו "כי דבר ה' בזה".
ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה (דהיינו, דרשה אחת שדורשים מחסרות ויתרות שבתורה), או חוץ מקל וחומר זה, או חוץ מגזרה שוה זו - זה הוא "כי דבר ה' בזה".
תניא, היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה, ואינו מלמדה לאחרים  466  - זה הוא "דבר ה' בזה"  467 .

 466.  כתב היעב"ץ: "והכותב ומבאר אותה למען המשכילים יבינו, והתלמידים יעמדו על האמת ויוסיפו לקח טוב, אין למוד גדול מזה, ואין כבוד לתורה גדול ממנו".   467.  ביאר המהרש"א, כי דרך הלומד לשמוע מפי אחרים, וללמד מפיו בדברו לאחרים. והיינו "דבר ה' בזה", שאת השמיעה לא בזה, שהוא שומע דברי תורה מאחרים, אבל את הדיבור בזה, שאינו מלמד לאחרים.
רבי נתן אומר: כל מי שאינו משגיח על המשנה, שאומר שאינה עיקר  468 .

 468.  כי המשנה פירושה של תורה שבכתב היא. וזה שאינו משגיח בפירושה, הרי הוא בוזה את דבר ה'. מהרש"א. והר"י אלמדארי כתב, שכיון שהמשנה לא ניתנה ליכתב, הרי היא נחשבת דבר ה'. ועיי' בביאור הגר"א (יו"ד סי' רמ"ו סקע"ד) שכתב ש"כל שאינו משגיח על המשנה" היינו המזניח את לימודו. שהוא למד ש"משנה" דנקט הכא - לשון שינון וחזרה הוא.
רבי נהוראי אומר: כל שאפשר לעסוק בתורה - ואינו עוסק. שהיות והוא יכול לעסוק בתורה, ועוסק באותו זמן בדברים אחרים, הרי הוא מבזה את התורה כלפי אותם דברים, שהיא פחות חשובה בעיניו.
רבי ישמעאל אומר: זה העובד עבודה זרה.
מאי משמעה? איך משמע מהפסוק "כי דבר ה' בזה", שזהו העובד עבודה זרה?
דתנא דבי רבי ישמעאל: "כי דבר ה' בזה"
- זה העובד עבודה זרה, שהרי הוא מבזה דבור שנאמר (לו למשה  469 ) מסיני מפי הקדוש ברוך הוא עצמו (וזהו "דבר ה'"): "אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'"  470 .

 469.  הגר"א גורס "להם לישראל".   470.  עיי' ביד רמה שכתב עוד ביאור בענין זה.
רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה - דומה לאדם שטורח וזורע תבואה, ולבסוף אינו קוצר. הרי שלא עלה בידו דבר מכל עמלו!
רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה - דומה לאשה שיולדת, ולבסוף קוברת את הילדים שילדה. הרי שלא עלה בידה מאומה!  471 

 471.  אין דומה הלומד ואינו חוזר ללומד תורה ומשכחה. כי הלומד ואינו חוזר, דומה לזורע ואינו קוצר, שעדיין יכול לקצור את התבואה. וכמו כן הלומד ואינו חוזר, יכול עדיין לחזור על תלמודו, ויתקיים בידו. אבל הלומד תורה ומשכחה, הרי הוא כאשה היולדת וקוברת, שלא ישוב לה עוד. הריא"ף. ועיי' בעיון יעקב.

דרשני המקוצר[עריכה]