פרשני:בבלי:סנהדרין קב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קב ב

חברותא[עריכה]

כיון  דאיתפח (שנתרפא) - הדר קא דריש  611  (חזר לדרוש) בשלשה מלכים.

 611.  הקשה בעיון יעקב, הא איתא ברמ"א (יו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ה), שהנודר בעת צרה, אין מתירין לו אלא לצורך מצוה! וכתב, דשמא גם זה נחשב צורך מצוה, ללמוד ולדרוש הפסוקים. וגם יש בזה מצוה לגנות הרשעים כדי שלא יזידון עוד, כיון דלא הדרי בהו.
אמרי לו תלמידיו: וכי לא קבילת עלך דלא דרשת בהו (האם לא קיבלת עליך שלא לדרוש בהם)?!
אמר להם רבי אבהו: אינהו מי הדרו בהו, דאנא אהדר בי (וכי הם חזרו בהם ממעשיהם הרעים, שאחזור בי אני ולא אדרוש בהם)?  612  רב אשי אוקי אשלשה מלכים (הגיע בלימודו עד ענין שלשה מלכים). אמר: למחר נפתח בחברין (מחר נתחיל ללמוד ענין חבירינו, שהיו תלמידי חכמים כמונו), שאין להם חלק לעולם הבא.

 612.  שאמנם אירע לי מעשה שנעשיתי חולה, ומשום כך היה לי לחזור בי. אבל גם להם אירעו דברים שהיו צריכים לחזור בהם בגללם, כמו שמצינו אצל ירבעם שיבשה ידו, וכאשר חלה אביה בנו, וכן מצינו באחאב במעשה בן הדד. מהרש"א.
אתא מנשה, איתחזי ליה בחלמיה (בא מנשה, ונתגלה אליו בחלום). אמר לו לרב אשי: חברך וחבירי דאבוך קרית לן (חבריך וחברי אביך אתה קורא לנו)? מהיכא בעית למישרא המוציא (וכי יודע אתה באיזה מקום בפת צריך לבצוע בזמן ברכת המוציא)?
אמר ליה רב אשי: לא ידענא (אינני יודע)  613 .

 613.  כתב ביד רמה, שודאי ידע שצריך לפרוס במקום המובחר שבפת. אבל לא ידע מהו המקום המובחר.
אמר ליה מנשה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת (לא למדת), וחברך קרית לן (ואתה קורא לנו חבריך)?!
אמר ליה רב אשי: אגמריה לי (למדני דבר זה), ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא (ומחר אדרוש דבר זה משמך).
אמר ליה מנשה: מהיכא דקרים  614  בישולא (ממקום שנקרמין פניה של הפת בתנור). דהיינו - במקום הקשה שבה, למעלה או למטה או בצדדים. אבל לא באמצעה, במקום שהיא רכה  615 .

 614.  כתב רש"י, שיש גורסים "דקדים". דהיינו, במקום שהפת מקדימה להאפות. והיינו הך. עיי"ש.   615.  בעיון יעקב ביאר את הענין ע"פ הדרש, שמתחילה קרא להם רב אשי חברין, אף שהיה מנשה גדול מאוד בתורה, כיון שסבר שמעשה גדול מתלמוד, כי הוא התכלית. וטען לו מנשה שאין הדבר כך, והוכיח לו מענין בציעת המוציא. שאילו היו בוצעין ממקום שנגמרה האפיה, הרי שהדבר החשוב ביותר הוא התכלית והסוף. אבל הרי הדין הוא שבוצעין ממקום שמתחילה האפיה, כי טוב ראשית הדבר מאחריתו, והעיקר הוא ההתחלה, וראיה מכאן שהתלמוד עיקר, שהוא מביא לידי מעשה. וקיבל רב אשי את הדברים, ולכן למחר אמר: נפתח ברבוותא. ועיי' במהרש"א מה שכתב לבאר הענין.
אמר ליה רב אשי למנשה: מאחר דחכימתו כולי האי (מאחר שאתם חכמים כל כך), מאי טעמא קא פלחיתו (למה עבדתם) לעבודה זרה?
אמר ליה: אי הות התם (אם היית אז, באותו זמן), הות נקוט בשיפולי גלימא - ורהטת אבתראי (היית מגביה את שולי גלימתך, כדי שתוכל לרוץ מהרה, והיית רץ אחרי לעבוד עבודה זרה), כי היה אז יצר הרע של עבודה זרה שולט ביותר.
למחר כבר לא אמר לחכמים: "נפתח בחברין", אלא אמר להו לרבנן בלשון כבוד: "נפתח ברבוותא" (נתחיל לדרוש בענין רבותינו).
מהי משמעות השם "אחאב" -
אח (רע  616 ) לשמים  617 ,

 616.  כפי שמצינו במסכת מגילה (יא א) גבי השם אחשורוש "אח וראש". רש"י. ועיי' בגמ' שם במס' מגילה. ועיי' רש"י הושע (יג טו), שכתב ש"אחים" לשון דבר רע הוא.   617.  כך כתב רש"י. והמהרש"א כתב, דהיינו שבשעה שהיה באח וצרה, תלה עיניו לשמים. כפי שנאמר: "הראית כי נכנע אחאב מלפני וגו"'. והריא"ף כתב, שאפשר לומר כפשוטו, שהיה אח לשמים, שהרי כיבד את התורה, שאמר לשלוחי בן הדד: "והדבר הזה לא אוכל לעשות". והיינו שלא הסכים שיקחו את ספר התורה, אף שהגיעה לו מזה צרה, שבאו להלחם עמו (כפי שמובא להלן). וכן כתב בעיון יעקב, שהיה אח לשמים כפשוטו, כדאיתא לקמן, שהיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו. עיי"ש.
ואב לעבודה זרה.
אח לשמים, דכתיב: "אח לצרה יולד". ופירוש המקרא: ווי לצרה. הרי ש"אח" - לשון רעה הוא.
אב לעבודה זרה, דכתיב: "כרחם אב על בנים". הרי שאב מרחם ביותר על בניו. וכמו כן היה אחאב אוהב את העבודה זרה ביותר.
כתוב גבי אחאב: "ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט". אמר רבי יוחנן: קלות שעשה אחאב - כחמורות שעשה ירבעם. כלומר, החטאות החמורות שעשה ירבעם, היו קלות בעיני אחאב. שהוא הוסיף וחטא הרבה יותר, וכדלהלן.
ומפני מה תלה הכתוב את החטאים בירבעם, כפי שמצינו כמה פעמים במקרא "לא סר מכל חטאת ירבעם", אף שבאמת חטא אחאב יותר ממנו -
מפני שהוא (ירבעם) היה תחילה לקלקלה (שהוא התחיל לקלקל בחטא).
"בגלגל שורים זבחו, גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי". אמר רבי יוחנן: אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל, שלא העמיד עליו אחאב עבודה זרה, והשתחוה לה.
ומנא לן דלא אתי אחאב לעלמא דאתי?
דכתיב: "והכרתי לאחאב משתין  618  בקיר, ועצור ועזוב בישראל".

 618.  כתב רש"י: תלמיד חכם, משית מקירות ליבו. עיי"ש.
וכך נדרש המקרא:
"עצור" - בעולם הזה.
"ועזוב" - לעולם הבא. אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות -
מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל.
שנאמר: "ויקן את ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף, ויבן את ההר, ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדני ההר שמ רון".
אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה  619  -

 619.  בא לתת טעם בשנות מלכותו של אחאב יותר משאר מלכי ישראל, וגם בירבעם כתוב שמלך כ"ב שנה ולא נתנו בו טעם, היינו משום שאחאב הגדיל לחטוא יותר משאר המלכים, ולכן צריך ליתן טעם למה זכה למלכות ארוכה. מה רש"א. ובעיון יעקב כתב, שעיקר הקושיא היא, הרי בן הדד בא עליו למלחמה, והרי שטן מקטרג בשעת הסכנה, ולמה זכה להנצל ולהמשיך לשבת על כסא מלכותו?
מפני שכיבד את התורה, שניתנה בעשרים ושתים אותיות.
שנאמר: "וישלח (בן הדד מלך ארם) מלאכים אל אחאב מלך ישראל העירה ויאמר לו, כה אמר בן הדד: כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם".
ולדבר זה הסכים מלך ישראל, ואמר: "כדברך אדני המלך. לך אני וכל אשר לי".
הוסיף בן הדד ושלח למלך ישראל:
"כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך, וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך, והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו"  620 . ואז התייעץ המלך בזקני העם, ואמרו לו: "אל תשמע ולא תאבה".

 620.  ולהלן מתבאר ש"מחמד עיניך" הוא ספר תורה. ורצה בן הדד לקחתו מהם או להתעולל בה, או שרצה להעבירם על דתם, ולכן רצה לקחת את ספר התורה מידם, כדי להשכיחם. יפת תוא ר.
"ויאמר למלאכי בן הדד, אמרו לאדני המלך: כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה אעשה. והדבר הזה - לא אוכל לעשות וגו'".
מאי "מחמד עיניך", שרצה בן הדד לקחת, וסירב אחאב לתת, לאו ספר תורה?  621 

 621.  הכי איתא בשמות רבה (פרשה ג. וכן בעוד מדרשים): "והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. וכי כל מה שתבע בראשונה אינו חמדה? בקש כסף וזהב, והם חמדה! שנאמר "ובאו חמדת כל הגוים". בקש נשים, והם חמדה! שנאמר "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך וגו"'. בקש בנים, והם חמדה! שנאמר "והמתי מחמדי בטנם". הוי אומר, כל מה שתבע בראשונה - חמדה. ומהו "כל מחמד עיניך", דבר שהיא חמדה מתוך חמדה, זו התורה. שנאמר "הנחמדים מזהב ומפז רב". כיון ששמע מלך ישראל זה, אמר: אין זו שלי, אלא של זקנים היא. מיד "ויקרא מלך ישראל לכל זקני ישראל וגו' ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם אל תשמע ולא תאבה". כיון ששמע לעצת הזקנים, מיד "ויצא מלך ישראל, ויך את הסוס ואת הרכב וגו""'. והיינו, שבאמת כבר מתחילה שאל מהם בן הדד דברים שהם חמדה. וכיון ששאל לבסוף "את מחמד עיניך", ודאי הכוונה לדבר שהוא חמדה יותר מכל החמדות האחרות. והיינו תורה, שנאמר בה "הנחמדים מזהב ומפז רב", שדברי תורה נחמדים יותר מכל חמדות שבעולם.
הרי שכיבד אחאב את התורה!
ומקשינן: מנין לנו שספר תורה הוא, דילמא עבודה זרה היא, שהרי אף היא היתה מחמד עינו של אחאב, שחיבבה ביותר!
ואמרינן: לא סלקא דעתך לומר כך. דכתיב: "ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם אל תשמע ואל תאבה". ואם מדובר היה בעבודה זרה, הרי לא היו אומרים לו כך!
ומקשינן: ודילמא אותם זקנים - סבי דבהתא הוו (זקנים שפלים ורשעים היו  622 )? מי לא כתיב: "ויישר הדבר בעיני אבשלם ובעיני כל זקני ישראל", ואמר רב יוסף: אותם זקני ישראל - סבי דבהתא היו. הרי שאף זקנים רשעים נקראים "זקני ישראל"!

 622.  כך כתב רש"י. ובתשובות הגאונים (סי' שח) איתא: סאבי דבהתאתא - זקנים של בושה ושל כלימה.
ואמרינן: התם, גבי אבשלום, לא כתיב "זקני ישראל וכל העם". אבל הכא, הרי כתיב "הזקנים וכל העם", דאי אפשר דלא הוו בהון צדיקי (שלא יתכן שלא היה בכל העם צדיקים). והרי כולם אמרו כאחד "אל תשמע ולא תאבה"! על כרחך שהכוונה היא לספר תורה. שאם היה מדובר בעבודה זרה, לא היה אכפת לצדיקים שיקחנה בן הדד.
וכתיב: "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו".
אמר רב נחמן: אחאב שקול היה. שהיו לו מחצה עוונות ומחצה זכויות. שנאמר: "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד? ויאמר זה בכה, וזה אמר בכה". משמע, שרק בקושי גדול, על ידי פיתוי, נענש אחאב  623 .

 623.  כך פירש רש"י. ובמהרש"א כתב, שנראה שהראיה לזה מדכתיב "ויאמר זה בכה וזה אמר בכה". הרי שהיו הדעות בפמליא של מעלה שקולות לזכות או לחיוב. וכתב הריא"ף, שמחצה זכויות שהיה לו היינו משום שכיבד את התורה.
מתקיף לה רבי יוסף: מאן דכתב ביה: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אתו איזבל אשתו", ותנינא: בכל יום היתה שוקלת שקלי זהב לעבודה זרה, ואת אמרת שקול היה?
אלא, אחאב וותרן בממונו היה. ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו - כיפרו לו מחצה עוונותיו  624 .

 624.  כתב המהרש"א, דהיינו משום שהמהנה תלמידי חכמים - כאילו דבק בשכינה. כדאמרינן "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", וכי אפשר לידבק בשכינה? אלא זה הוא שמהנה ת"ח מנכסיו. וזהו שכיפרו לו מחצה, כי מצד אחד היה דבוק בעבודה זרה, ומצד שני היה דבוק בשכינה. ועיי' בעיון יעקב מה שכתב בזה.
כאשר רצה אחאב מלך ישראל לצאת להלחם במלך ארם, כדי לקחת מידו את רמת גלעד, ורצה לצרף אליו את יהושפט מלך יהודה, אמר לו יהושפט, שיש לשאול את הנביאים, אם יצליח הדבר בידם.
קיבץ מלך ישראל את הנביאים, כארבע מאות איש, ואמרו לו עלה, ויתן ה' ביד המלך!
שאל יהושפט: "האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאותו"?
אמר לו אחאב, שישנו עוד נביא, ושמו מיכיהו בן ימלה. אבל הוא אינו מתנבא עליו טוב, אלא רק רע.
ובכל זאת רצה יהושפט לשמוע את דבריו של מיכיהו.
הביאוהו לפניהם, ואמר להם: "ראיתי את כל ישראל נפצים אל ההרים כצאן וגו'". כלומר, שלא יצליחו במלחמתם.
אמר אחאב ליהושפט: "הלא אמרתי אליך: לא יתנבא עלי טוב כי אם רע"!
אמר מיכיהו: "לכן שמע דבר ה'! ראיתי את ה' ישב על כסאו, וכל צבא השמים עמד עליו וגו'. ויאמר ה': מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד וגו'"
"ויצא הרוח ויעמד לפני ה', ויאמר: אני אפתנו. ויאמר ה' אליו: במה? ויאמר: אצא, והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו. ויאמר: תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן".
מאי רוח? איזו רוח היתה זו שעמדה לפני ה'?
אמר רבי יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי. שלפי שהרג אחאב את נבות, היתה רוחו מחזרת לפתותו ולהפילו.
מאי "צא ועשה כן"? הרי די היה לומר לרוח: "עשה כן"!
אמר רבינא: אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא ממחיצתי. שכן כתיב: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני", והרי רוחו של נבות היתה רוח שקר בפי הנביאים! לכן אמר לה הקדוש ברוך הוא שתצא ממחיצתו.
אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: דפרע קיניה - מחריב ביתיה. מי שפורע קנאתו וכעסו, ונוקם נקם - גורם להחריב את ביתו. כרוחו של נבות, שאמנם נקמה נקמתו, אבל מחמת כן יצאה ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא.
"ויעש אחאב את האשרה, ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו".
אמר רבי יוחנן: שכתב על דלתות שמרון  625 : אחאב כפר באלהי ישראל, לפיכך אין לו חלק באלהי ישראל.

 625.  כתב בעיון יעקב, שאפשר שלמד זה מדכתיב "ויוסף אחאב לעשות להכעיס וגו"'. שהמילה "אחאב" - יתירה היא, שהרי כתוב כבר בתחילת הפסוק "ויעש אחאב את האשרה". אלא "אחאב" ראשי תיבות: אין חלק אלקי בי. שהיה כותב כך על דלתות שומרון.
"ויבקש את אחזיהו וילכדהו והוא מתחבא בשמרון". אמר רבי לוי: שהיה אחזיהו קודר (מוחק על ידי חטיטה וגירוד) אזכרות (שמות) שבתורה, וכותב שם עבודה זרה תחתיהן (במקומן).
ולכן היה מתחבא. שאם היה עושה כך בפרהסיא, לא היו מניחין אותו לעשות כן.
מנשה - נקרא כך על שם שנשה יה (ששכח את הקדוש ברוך הוא).
דבר אחר: מנשה - על שם שהנשי (שהשכיח  626 ) את ישראל לאביהם שב שמים.

 626.  כך כתב רש"י. והמהרש"א כתב, שיותר נראה לומר שהוא מלשון הסרה והעתקה, כמו "גיד הנשה".
ומנלן דלא אתי מנשה לעלמא דאתי?
דכתיב: "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים", "ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל". וממשמעות הכתוב, שעשה מנשה כאשר עשה אחאב, אנו למדים: מה אחאב אין לו חלק לעולם הבא, כפי שלמדנו לעיל מהמקרא "עזוב", אף מנשה - אין לו חלק לעולם הבא.
רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר: "ויתפלל (מנשה) אליו ויעתר לו וכו'."
אמר רבי יוחנן: ושניהם, רבי יהודה שאמר שיש לו חלק, ורבנן שאמרו שאין לו חלק - מקרא אחד דרשו. שנאמר: "ונתתים לזעוה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו".
מר, רבי יהודה, סבר: בגלל מנשה - שעשה תשובה, ואינהו לא עבוד (והם לא עשו תשובה, ולכן אתנם לזעוה).

דרשני המקוצר[עריכה]