פרשני:בבלי:סנהדרין קג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קג ב

חברותא[עריכה]

"כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו, אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי". ומקרא זה שייך רק בקדוש ברוך הוא, שאומר: מי שחושק בי - אפלטהו ואצילהו.
אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: "וימנע מרשעים אורם, וזרוע רמה תשבר"?
מפני מה האות עי"ן של המילה רשעים תלויה, ואינה כתובה ביושר עם כל השורה, ונראה כאילו כתוב "רשים", בלי האות עי"ן?
כיון שנעשה אדם רש מלמטה, שיש לו שונאים, ואין דעת הבריות נוחה הימנו - נעשה רש אף מלמעלה  643 . שבידוע ששונאין אותו גם מלמעלה. ולכן כתוב "רשים", שמשמע - שתי רשויות. והיינו, שהוא רש גם למטה וגם למעלה  644 .

 643.  כך כתב רש"י. וביד רמה הביא עוד פירוש, שלמטה "רשים" היינו ראשים. ולמעלה "רשעים". לומר, כיון שנעשה אדם ראש ושר למטה, נעשה רשע מלמעלה, בפמליא של מעלה. עיי"ש.   644.  כך פירש רש"י. ובעיון יעקב כתב, שהרי אמרו: איזהו עשיר - השמח בחלקו. ואם כן, מי שהוא עצב עצבות יתירה, שאינו שמח בחלקו, נקרא עני ורש. והוא גם רש למעלה. וזהו "וימנע מרשעים אורם", שאין להם שמחה. דכתיב "ליהודים היתה אורה ושמחה". עיי"ש.
ומקשינן: אם כן, למה נכתבה האות עי"ן? ולא נכתביה את האות עי"ן כלל, ויהא כתוב בפסוק "רשים" להדיא!
ואמרינן: רבי יוחנן ורבי אלעזר ביארו את הדבר.
חד (אחד מהם) אמר: לא נכתב הדבר בפירוש, מפני כבודו של דוד. שהרי לדוד היו שונאים רבים, ויאמרו שאף אותו שונאין גם מלמעלה!
ובאמת אין הדבר כן, כי אין הכלל הזה נוהג בצדיקים.
וחד (ואחד מהם) אמר: משום כבודו של נחמיה בן חכליה. שאף לו היו שונאים רבים  645 .

 645.  עיי' ברש"י שכתב מי היו שונאיו.
תנו רבנן: מנשה היה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים (בספר ויקרא), שהיה מחדש בו כל שנה, ודורשו מפלפולו, כנגד שני מלכותו (שמלך חמשים וחמש שנה).
אחאב - היה שונה שמנים וחמשה פנים בתורת כהנים.
ירבעם - היה שונה מאה ושלשה פנים בתורת כהנים.
תניא, היה רבי מאיר אומר: אבשלום - אין לו חלק לעולם הבא  646  . שנאמר: "ויכו את אבשלום וימיתהו". ודורשים כך את המקרא:

 646.  התוס' במס' סוטה (י ב, ד"ה דקרב) כתבו, שאבשלום מאותם שלא חיין ולא נדונין. עיי"ש.
"ויכוהו" - בעולם הזה  647 .

 647.  אף שכמה הכאות נאמרו במקרא שלא היתה בהם מיתה, הכא ודאי הכוונה שהיכוהו ומת, שהרי כתיב לאחר מכן שהשליכוהו אל הפחת הגדול והציבו עליו גל. אם כן, למה נאמר "וימיתוהו", אלא לומר שלא יחיה לעתיד לבוא. מהרש"א.
"וימיתהו" - לעולם הבא.
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: המלכים אחז ואחזיה, וכן כל מלכי ישראל  648  שכתוב בהן: "ויעש הרע בעיני ה'", לא חיין לעולם הבא עם הצדיקים - ואף לא נידונין בגיהנם עם הרשעים  649 .

 648.  דווקא מלכי ישראל. אבל שלמה וצדקיהו, שמבית דוד באו, אף שכתוב בהם "ויעש הרע", חיין לעתיד.   649.  אמנם ודאי שיש להם צער בכך שרוצים לעלות לעולם הבא, ואין יכולין. אבל מכל מקום אין להם יסורי גיהנם. והטעם, לפי שנשתדלו בהצלת נפשות, ונלחמו מלחמות חובה, ונצטערו בצערן של ישראל. יד רמה.
כתוב: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מלא את ירושלים פה לפה, לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה, לעשות הרע בעיני ה'."
הכא תרגימו: מה שכתוב בפסוק שמנשה שפך דם נקי הרבה מאד, אין הכוונה שהרג הרבה בני אדם, אלא היינו שהרג את ישעיה הנביא, ששקול כנגד הרבה בני אדם, וכדלהלן.
במערבא אמרי: שעשה צלם כבד מאוד, משאוי אלף בני אדם, ובכל יום ויום היה אותו הצלם הורג את כולם (את כל נושאיו). שהיו נבקעים מכובד המשאוי.
כמאן אזלא הא דאמר רבה בר בר חנה: שקולה נשמה של צדיק אחד - כנגד כל העולם כולו?
כמאן דאמר: ישעיה הרג. וזהו שנאמר: "אשר מלא את ירושלים פה לפה"  650 , שנשמתו של צדיק שקולה כמי שמילא את ירושלים חללים חללים.

 650.  במדרש איתא: זה ישעיה, ששקול כמשה, דכתיב פה אל פה אדבר בו.
כתיב גבי מנשה: "וישם את פסל הסמל אשר עשה בבית האלקים". הרי שעשה פסל אחד. ומצד שני כתיב: "והעמיד את האשרים והפסילים", הרי שעשה פסילים רבים!
אמר רבי יוחנן: בתחלה עשה לו לפסל פרצוף אחד. ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים, כדי שתראה אותו השכינה מכל צד שתכנס לעזרה  651  - ותכעוס.

 651.  כך כתב רש"י. ובמהרש"א כתב, שעשה לו ד' פרצופין, דוגמת כסא הכבוד של שכינה שיש לו ד' פנים, כדי שתראה שכינה ותכעוס.
אחז העמידו (את הפסל) בעלייה. שנאמר: "ואת המזבחות אשר על הגג עלית אחז וג ו'."
מנשה העמידו בהיכל. שנאמר: "וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו: בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל, אשים את שמי לעולם".
אמון הכניסו (את הפסל) לבית קדשי הקדשים. שנאמר: "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס".
מאי "כי קצר המצע מהשתרע"?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כי קצר המצע הזה, בית המקדש, מלהשתרר עליו שני רעים כאחד. דהיינו: השכינה, והצלם.
מאי "והמסכה צרה וגו'"? אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן כי הוה מטי להאי קרא - הוה קא בכי. מי שכתב בו: "כנס כנד מי הים"  652 , תעשה לו מסכה צרה? דהיינו, שהיא לו כאשה שנעשית צרה לחברתה?  653 

 652.  דהיינו, שהוא יכול להרחיב את העולם אפילו בים, שכונס כנד מי הים, ונעשית שם יבשה. מהרש"א.   653.  כך כתב רש"י. ובעיון יעקב כתב, ש"צרה" מלשון צר. כדכתיב "כי קצר המצע". והיינו, כנגד מה שנאמר "כונס כנד מי הים", שמועט מחזיק את המרובה, עתה יהיה לו המקום צר! והיינו כדאיתא בפרק קמא (ז א): כי רחימתין הוה עזיזא, אפותיא דספסירא שכיבן. השתא דלא עזיזא רחימתין, פותיא בר שיתין גרמידי לא סגי לן. הוא הדין כאן, שכשהכניסו צלם למקדש, כביכול נעשה המקום צר לשכינה.
אחז בטל את העבודה, וחתם את התורה. שנאמר: "צור תעודה, חתום תורה בלמודי"  654 .

 654.  תעודה היא העבודה, שמעידה שהשכינה שורה בישראל. וזהו שנאמר "צור תעודה", שצרר וקשר את העבודה, שביטלה. "חתום תורה בלמודי", כדאיתא במדרש, שחתם בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ילמדו תינוקות של בית רבן תורה. אמר: אם אין גדיים - אין תיישים. ותשב"ר היינו "בלמודי", שהם למודי ה'. מהרש"א. ובנזר הקודש כתב, ש"תעודה" היינו בתי מדרשות, שהם בית ודע לתורה. עיי"ש.
מנשה קדר את האזכרות, והרס את המזבח  655 .

 655.  שמצאנו בדברי הימים, אחר ששב בתשובה: "ויבן את המזבח". והרי היה המזבח בנוי בימי אביו חזקיה! אלא על כרחך שבזמן רשעו הרס את המזבח, וכששב בתשובה בנאו. מהרש"א.
אמון שרף את התורה, והעלה שממית על גבי המזבח. דהיינו, שביטל את עבודת בית המקדש מכל וכל, עד שארגו העכבישים את קוריהם על גבי המזבח  656 .

 656.  כך כתב רש"י. ובערוך פירש, דהיינו לטאה. שתרגום ירושלמי של "הלטאה" - סממיתא. וביד רמה כתב, שהוא עוף טמא שעושה מיני שחוק, ומצוי בהיכלי מלך. והרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות כתב ששממית היא עוף דרור המקננת בבתים בזמן החום. ובמרגליות הים כתב, שיתכן שהקריב שממית על גבי המזבח. כי בספר משלי כתוב: "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך", ופירש האבן עזרא, ששממית הוא קוף, החיה הנמשלת לאדם בצורה ובדמות. וזהו שאמרו: "כי אמון הרבה אשמה". שקודמו ביטל את עבודת המזבח, וזהו שב ואל תעשה. ואילו אמון העלה על גבי המזבח קוף, שהוא חיה טמאה, וחטא בקום ועשה.
אחז התיר את הערוה.
מנשה בא על אחותו.
אמון בא על אמו. שנאמר: "כי הוא אמון הרבה אשמה".
רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בדבר זה, מהי כוונת המקרא "הרבה אשמה":
חד אמר: ששרף את התורה.
וחד אמר: שבא על אמו.
אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו?  657 

 657.  שמקום שאדם יוצא ממנו, שבע הוא ממנו, ואינו מתאוה להנאת אותו מקום. רש"י.
אמר לה: אכן, אינני נהנה מכך. אלא, כלום אני עושה - אלא להכעיס את בוראי!
כי אתא יהויקים אמר: קמאי לא ידעי לארגוזי (המלכים הראשונים שלפנינו לא ידעו להכעיס את המקום).
אנו נכעיסנו ! כלום אנו צריכין (לשם מה אנו צריכים את הקדוש ברוך הוא) - אלא לאורו  658 , שאנו צריכים את השמש שתאיר לנו - הרי יש לנו זהב פרויים, שהוא מאיר ביותר, שאנו משתמשין בו. יבוא הקדוש ברוך הוא - ויטול אורו! אמרו לו ליהויקים בני דורו  659 : היאך אתה אומר שאינך צריך לקדוש ברוך הוא, והלא כסף וזהב, שאתה אומר שתשתמש בו להאיר, שלו הוא! שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות"! אמר להם יהויקים: כבר נתנו לנו הקדוש ברוך הוא. שנאמר: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם". אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מפני מה לא מנו את יהויקים עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא? וכי משום דכתיב ביה דברי רשע כאלה: "ויתר דברי יהויקים ותעבתיו אשר עשה והנמצא עליו" לא מנאוהו?! והיות והזכירה הגמרא מקרא זה, מביאה הגמרא שנחלקו חכמים בביאורו. מאי: "והנמצא עליו"? נחלקו בביאור הדבר רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד (אחד מהם) אמר: שחקק שם עבודה זרה על אמתו  660 , מתוך שהיה אדוק בה  661 .

 658.  הקשה בתורת חיים, וכי רק לאורו של הקדוש ברוך הוא היו צריכים? וכתב, דשמא לפי שהקדוש ברוך הוא ברא עולם התחתון בשלמות, ואין צריך לעולם העליון כלל, זולת מה שהאור זורח משם לעולם התחתון, לכן אמר כך.   659.  שהם היו צדיקים, כדאמרינן לעיל: "נסתכל בדורו של יהויקים ונתקררה דעתו". רש"י.   660.  משום שנאמר "ותועבותיו", ותועבה היא דבר ערוה בכל מקום, לכן אמרו שחקק על אמתו. מהרש"א.   661.  ביד רמה כתב, שעשה כך כדי שיהיו בנים היוצאים ממנו נקראים על שמה של העבודה זרה.
וחד (ואחד מהם) אמר: שחקק שם שמים על אמתו, כדי לבזותו  662   663 .

 662.  במדרש רבה (ויקרא פרשה י"ט) איתא: "והנמצא עליו, ר' יוחנן ותלתא אמורין. חד אמר: שהיה לבוש כלאים. וחד אמר: שמשך לו ערלה. וחד אמר: על שנמצאת כתובת קעקע חקוקה על בשרו. ר' יוחנן אמר: על ידי שבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו". עיי"ש. וכן נמצא בעוד מדרשים.   663.  ונקט המקרא "והנמצא עליו", כי דורו של יהויקים היו צדיקים, והיה מתיירא לעשות כן בפניהם בגלוי. רק לאחר מותו נמצא הדבר. מהרש"א.
ועתה חוזרת הגמרא לשאלתו של רבא, מפני מה לא מנו את יהויקים.
אמר ליה רבה בר מרי לרבא: בענין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, לא שמעתי מפני מה לא הוזכר יהויקים.
אבל בענין הדיוטות שאין להם חלק, שמעתי מפני מה לא הוזכר ביניהם מיכה (שעשה פסל לעבודה זרה):
מפני מה לא מנו את מיכה?  664 

 664.  היינו, שלא מנו את שמו בפירוש בין אותם שאין להם חלק. ואומרת הגמרא דהיינו משום זכות זאת שהיתה לו, שהיתה פיתו מצויה לעוברי דרכים, לכן לא רצו לבזותו ולמנות את שמו. אבל באמת אין לו חלק לעולם הבא. אמנם בעיון יעקב כתב שיש לו חלק לעולם הבא. וכן משמע מהתוס' במס' סוטה (י ב, ד"ה דאייתיה).
מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, שהיו כולם מתארחים אצלו  665 . שנאמר: "כל העובר ושב אל הלוים"  666 .

 665.  דכתיב (שופטים יז ח): "וילך האיש מהעיר מבית לחם יהודה לגור באשר ימצא ויבא הר אפרים עד בית מיכה לעשות דרכו". ופירושו של המקרא: "ויבא הר אפרים עד בית מיכה", שלא בא לשם מצד הר אפרים עצמו, אלא מצד היות שם בית מיכה. "לעשות דרכו", שבא לשם כדי לעשות צידת דרכו, כי שם יותן לו, שבית מיכה היה פתוח לעוברי דרכים. עץ יוסף.   666.  כך היא הגירסא לפנינו וברש"י. אבל באמת לא נמצא מקרא כזה. ובעין יעקב ליתא להך קרא.
"ועבר בים צרה והכה בים גלים"  667  . אמר רבי יוחנן: זה פסלו של מיכה. והיינו, שכאשר יצאו ישראל ממצרים, רצה משה לקחת עמו את ארונו של יוסף, שהיה מוטל בעומק הנילוס. וכתב את השם, והשליכו לתוך הנילוס, ואז צף הארון. ומיכה ראה, ונטל את השם בהחבא.

 667.  יש גורסים: שנאמר ועבר בים צרה וגו'. ועיי' במהרש"א.
וזהו שנאמר: "ועבר בים צרה", שכשהעביר הקדוש ברוך הוא את ישראל, עבר עמהם מיכה, ובידו השם, כדי לעשות את העגל  668 .

 668.  עוד פירש רש"י, מיכה עשה פסל, והביאו עמו כשעברו ישראל את הים.
תניא, רבי נתן אומר: מקומם של מיכה ופסלו היה במקום ששמי גרב. מגרב לשילה, ששם היה משכן ה', מרחק שלשה מילין. והיה עשן המערכה, שעלה משילה, ועשן פסל מיכה, שעלה מגרב, מתערבין זה בזה.
בקשו מלאכי השרת לדוחפו למיכה  669 .

 669.  כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב, שאפשר לפרש שהכוונה על עשן פסל מיכה, שבקשו לדוחפו שלא יתערב בעשן המערכה, שהיה מיתמר ועולה.
אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, לפי שפתו מצויה לעוברי דרכים.
ועל דבר זה, שלא מיחו ישראל בידו של מיכה, נענשו אנשי פלגש בגבעה. שנהרגו באותו מעשה ארבעים אלף מישראל.
כי אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בכבודי (כלומר, על חילול כבודי, כשעשה מיכה את פסלו) - לא מחיתם. ועתה, על כבודו של בשר ודם - מחיתם?!  670 

 670.  שעל דבר זה היתה המלחמה. שנתעללו אנשי גבעה בפלגש, ועל כך באו ישראל להלחם בהם. כפי שמסופר בספר שופטים (פרק יט).
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא: גדולה לגימה (אכילה, שמאכילין את האורחים), שהרחיקה שתי משפחות, עמון ומואב, מישראל.
שנאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים"  671 .

 671.  כתב המהרש"א, שנראה מכאן ראיה למפרש ש"אשר לא קדמו אתכם וגו"' היינו בחינם. שכן הוא לשון לגימה, אכילה שמאכילים אורחים בחינם. ושלא כדברי הרמב"ן, עיי"ש.
דבר זה אמר רבי יוחנן משמו של רבי יוסי בן קיסמא.
ורבי יוחנן דידיה (עצמו) אמר: הלגימה -
מרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים,
ומעלמת עינים מן הרשעים (גורמת שכביכול הקדוש ברוך הוא אינו רואה מעשי הרשע, ואינו משלם לו כפרי מעלליו),
ומשרה שכינה על נביאי הבעל,
ושגגתו עולה זדון. דהיינו, שאף אם לא האכיל בשגגה, הרי זה נחשב לו כזדון, ונענש על כך.

דרשני המקוצר[עריכה]