פרשני:בבלי:סנהדרין קיב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סנהדרין קיב ב

חברותא[עריכה]

שנינו במשנתנו: וההקדשות שבה יפדו כו'.
תנו רבנן: אם היו בה בעיר הנדחת קדשים -
אם היו בה קדשי מזבח, כגון קרבן עולה ואשם שהפרישו הרשעים שבתוכה, אף שאינם נחשבים "בהמתה", אלא בהמת שמים, מכל מקום, כיון שדבר מאוס הוא להקריב קרבנות רשעים אלו - כונסין את אותן בהמות לכיפה, ומאכילין אותן שעורים עד שכריסם נבקעת  989  - וימותו מאליהן  990 .

 989.  כך פירש רש"י כאן. ועיי' ברש"ש שתמה, שענין זה נאמר רק באדם. אבל בבהמה איתא במס' עבודה זרה (יג א): אין מקדישין וכו' בזמן הזה. ואם הקדיש וכו' תיעקר. ואיזהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה. עיי"ש.   990.  אבל אין הורגין אותן, כי שלל שמים הם.
ואם היו בה קדשי בדק הבית - יפדו.
ותרומות שבה - ירקבו.
ומעשר שני וכתבי הקדש - יגנזו.
רבי שמעון אומר: "בהמתה" משמע - ולא בהמת בכור, ובהמת מעשר (דינן של בהמות אלו, שבשרם שייך לישראל, וחלבן ודמם קרב על המזבח).
"שללה" משמע - פרט לכסף הקדש, וכסף מעשר. ולהלן יתבאר טעמו של רבי שמעון.
אמר מר: היו בה קדשים, קדשי מזבח ימותו.
ויש לתמוה: אמאי ימותו? ירעו אותן בהמות עד שיסתאבו (עד שיפול בהן מום), ואז ימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה!
וביארו דבר זה רבי יוחנן וריש לקיש:
רבי יוחנן אמר: אפילו דמיהם אסורים, משום שנאמר: "זבח רשעים תועבה".
ריש לקיש אמר: אותן קדשי מזבח שדיבר בהן התנא - ממון בעלים הוא. והכא מדובר בקדשים שחייב באחריותן (שאם יאבדו לאחר שהפרישן לקרבן, חייב להביא בהמה אחרת), ושיטת רבי שמעון היא, דאמר שקדשים שחייב באחריותן - ממון בעלים הוא, והרי בהמות אלו כשאר בהמות שבתוכה, שדינן ליהרג בחרב. ומה ששנינו שימותו, ואינן נהרגין עם שאר הבהמות, היינו משום כבוד שמים.
ומקשינן: הא מדסיפא של הברייתא רבי שמעון היא, משמע שהרישא - לאו שיטת רבי שמעון היא!
ואמרינן: מדובר בקדשים קלים (כמו מעשר שני ופסח), ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר: קדשים קלים - ממון בעלים הם.
ומקשינן: אבל קדשי קדשים, שאינם ממון בעלים, מאי, מה יהיה דינם, אכן ירעו עד שיסתבאו, ויפדו?
אם כן, אדתני סיפא (עד ששנה התנא בסיפא) "קדשי בדק הבית יפדו", ליפלוג וליתני בדידה (שיחלק התנא וישנה בקדשי מזבח עצמם): מה ששנינו שימותו, במה דברים אמורים - בקדשים קלים. אבל קדשי קדשים - ירעו!
ומבארינן: התנא לא יכול היה לשנות שקדשי קדשים יפדו. והטעם, כיון דאיכא חטאת, שהדין הוא שאם מתו בעליה - דלמיתה אזלא, ואם כן, אם היתה בעיר הנדחת בהמה שהופרשה לחטאת, כיון שמתו בעליה, שנהרגו עם כל רשעי העיר, אותה בהמה הולכת למיתה, ואינה נפדית.
לכן לא פסיקא ליה לתנא לשנות באופן כללי "קדשי קדשים יפדו", שהרי יש יוצא מן הכלל, חטאת, שאינה נפדית.
והוינן בה: בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, משום דכתיב: "זבח רשעים תועבה". ולכן, אף אם יפדו את הבהמות, אסור יהיה להשתמש בדמיהן.
אלא ריש לקיש, מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?
אמר לך ריש לקיש: כי אמרינן "זבח רשעים תועבה", מה שאנו אומרים שקרבן רשעים תועבה הוא לפני הקדוש ברוך הוא, הני מילי היכא דאיתנהו בעינייהו (זה דווקא כאשר הבהמה עצמה קיימת). אבל הכא, שמרעין את הבהמה עד שתסתאב, ופודין אותה בדמים, כיון דאישתני (כיון שנשתנה הדבר, שאין מדובר בבהמה עצמה, אלא בדמיה) - אישתני, ומותר להשתמש בדמים לצרכי הקדש.
שנינו בברייתא: רבי שמעון אומר: "בהמתה" - ולא בהמת בכור ומעשר.
במאי עסקינן? באיזה אופן מדובר?
אילימא בתמימין (בבכור ומעשר תמימים, שלא נפל בהם מום), למה צריך למעטן מהמילה "בהמתך" - הרי שלל שמים הוא, ונתמעט מהמילה "שללה"! ואלא מה נאמר, שמדובר בבעלי מומין, הרי שללה נינהו, ולמה נתמעטו מכל שאר בהמות העיר!
אמר רבינא: לעולם מדובר בבעלי מומין, ובכל זאת אינן נהרגין עם שאר בהמות העיר משום שכך דורשים את המקרא: "בהמתה" מי שנאכל לך, לבעלים, בתורת בהמתה. יצאו אלו, בהמות בכור ומעשר, שאין נאכלין בתורת בהמתה, שאין קוראין להן "בהמת עיר הנדחת", אלא בתורת בכור ומעשר (שקוראין להן "בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת"), דשלל שמים נינהו.
ודברי רבינא פליגא אדשמואל. דאמר שמואל על קושייתנו בדברי רבי שמעון: הכל קרב, והכל נפדה.
מאי קאמר? למה נתכוין שמואל בדבריו?
הכי קאמר: כל קרבן שקרב למזבח כשהוא תם, ונפדה (וצריך פדיה) כשהוא בעל מום, כגון שאר קדשים קלים חוץ מבכור ומעשר - משלל (מהמילה "שללה") אימעיט (נתמעט). שהיות והוא צריך פדיה כשהוא בעל מום, הרי זה נחשב שלל שמים  991 .

 991.  ונחלק בזה רבי שמעון על תנא קמא, שסובר שקדשים קלים - ממון בעלים הם. רש"י.
וכל שקרב כשהוא תם, ואינו נפדה כשהוא בעל מום, אלא נאכל לבעלים בלא פדיה, כגון בכור ומעשר, אין זה נחשב שלל שמים אף כשהוא תמים, ואי אפשר למעטו מ"שללה". אלא מבהמה נפקא (מהמילה "בהמתה" אנו ממעטין) בכור ומעשר תמימים, שאין הם נקראים בהמתה של עיר הנדחת.
מה שאין כן בעל מום, שנאכל לבעלים בלא פדיון, אינו מתמעט מכלל בהמת עיר הנדחת, ונדון עמהן  992 .

 992.  כך פירש המהרש"ל. ועיי' במהרש"א.
ובזה נחלק שמואל על רבינא. ששמואל סובר, שדווקא תמימין נתמעטו, אבל בעלי מומין - נדונין עם שאר בהמות העיר. ואילו רבינא סובר שאף בעלי מומין אין נהרגין, ולמדים זאת מהמילה "בהמתך", וכפי שנתבאר לעיל.
שנינו בברייתא: תרומות ירקבו.
אמר רב חסדא: לא שנו - אלא תרומה ביד ישראל, שעדיין לא נתנה לכהן. שכיון שכך, יתכן שהיה נותנה לבסוף לכהן צדיק, שאינו מבני העיר, והרי זה נחשב כפקדון של בן עיר אחרת שנמצא בתוך העיר הנדחת, שדינו שמותר, ואינו נשרף.
אמנם, היות ויתכן שהיה נותנה לכהן רשע, מבני העיר, לכן אין התרומה מותרת באכילה, אלא דינה להרקב.
אבל תרומה שניתנה כבר ביד כהן מבני העיר, כיון דממוניה של הכהן הוא - הרי זו תשרף.
מתיב רב יוסף מהברייתא. ששנינו: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. והא מעשר שני ביד ישראל - כתרומה ביד כהן דמי, שהרי בשני המקרים ממונו הוא, ובכל זאת קתני גבי מעשר שני "יגנזו", ולא כדברי רב חסדא, שתרומה ביד כהן - תשרף!
אלא, אי אתמר - הכי אתמר (אם נאמרה מימרתו של רב חסדא, כך נאמרה):
אמר רב חסדא: לא שנו שתרומות ירקבו - אלא במקרה של תרומה שנמצאת כבר ביד כהן, שממונו היא. ומכל מקום אין אנו אומרים שתשרף, כדי שלא לזלזל בתרומה, שהרי קדש היא.
אבל תרומה שנמצאת עדיין ביד ישראל, שלא נתנה לכהן - תנתן לכהן צדיק שבעיר אחרת (שלא הודח עמהן).
תנן התם:  993  עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה (אין צריך להפריש ממנה חלה). דברי רבי מאיר.

 993.  כתב מהרש"ל שאין זו משנה, אלא ברייתא במסכת פסחים. עיי"ש.
וחכמים מחייבין עיסת מעשר שני בהפרשת חלה.
אמר רב חסדא: מחלוקת רבי מאיר וחכמים - במעשר שני הנמצא בירושלים, שמותר לבעליו לאכלו.
דרבי מאיר סבר: מעשר שני ממון גבוה הוא. ורבנן סברי: ממון הדיוט הוא.
אבל מעשר שני הנמצא בגבולין, מחוץ לירושלים, שאסור באכילה (ורק אם יפדהו בדמים - יותר באכילה) - דברי הכל פטור  994  מהפרשת חלה, שהרי ממון גבוה הוא  995 .

 994.  בתוס' במס' קידושין (נג ב, ד"ה איהו) הקשו, שמהסוגיא שם משמע שרבי יהודה סובר שמעשר שני ממון הדיוט הוא אפילו בגבולין! ותירצו, שאף על פי כן, אין עיסת מעשר שני חייבת בחלה בגבולין, הואיל ואינה ראויה שם לאכול. עיי"ש. ועיין עוד בתוס' במס' בכורות (ט ב, ד"ה ותנן, ובתוס' במס' סוכה (לה א, ד"ה לפי).   995.  עוד פירש רש"י, שבגבולין אין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה, דהיינו, בשעת גלגול העיסה, ולכן אין זה נחשב "ראשית עריסותיכם". ואפילו אם פדה את העיסה לאחר מכן, פטורה מן החלה.
מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו.
במאי עסקינן? באיזה אופן מדובר?
אילימא במעשר שני הנמצא בירושלים, מי הויא ירושלים עיר הנדחת (וכי ירושלים נעשית עיר הנדחת)?
והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, וזו אחת מהן: אינה נעשית עיר הנדחת, אפילו אם הודחו רוב בני העיר!
ואלא מה נאמר, שמדובר במעשר שני של בן עיר אחרת שהודחה, ואסקוהו לגוה (והכניסו את המעשר לירושלים) עוד לפני שהודחה אותה העיר -
אי אפשר לומר כך. שאם כן, למה יגנזו, הא קלטוהו כבר מחיצות (חומות) ירושלים עוד לפני שהודחה העיר, ויהא מותר אף באכילה!
אלא לאו - על כרחך מדובר במעשר שני הנמצא בגבולין, שעדיין לא הכניסוהו לירושלים, וקתני יגנזו!
ואם כדברי רב חסדא, שמעשר שני הנמצא בגבולין - לכולי עלמא ממון גבוה הוא, למה לא יהא המעשר מותר אף באכילה!?
ודחינן: לא. לעולם מדובר במעשר שני דעיר אחרת, ואסקוהו לגוה (והכניסוהו כבר לירושלים) קודם שהודחה אותה העיר. והכא במאי עסקינן - שנטמא אותו מעשר, ולכן אסור באכילה  996 .

 996.  כפי שנאמר על מעשר שני: "לא בערתי ממנו בטמא". ולהלן שואלת הגמרא, הרי דין זה אינו דווקא בעיר הנדחת!
ומקשינן: ועדיין, למה יגזנו, לפרקיה (יפדנו)!
דאמר רבי אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא, שפודין אותו אפילו כשנמצא כבר בירושלים, אף שנאמר "וכי ירבה ממך הדרך לא תוכל שאתו וגו' ונתת בכסף", ומהמילים "וכי ירבה ממך הדרך" אנו דורשים שדווקא בריחוק מקום אתה פודה, ואי אתה פודה בקירוב מקום?
תלמוד לומר: "לא תוכל שאתו". ואין שאת - אלא אכילה, שנאמר: "וישא משאות מאת פניו"!
וכך אנו דורשים את הפסוק: "וכי ירבה ממך הדרך", שאתה נמצא בריחוק מקום, או "לא תוכל שאתו", שאינך יכול לאכלו משום שנטמא, אזי "ונתת בכסף וגו'".
ואמרינן: הכא במאי עסקינן - בדבר הלקוח מכסף מעשר שני. דהיינו, שקנה בכסף בשר או יין ושכר, ונטמאו. ובאופן כזה לא מועיל פדיון.
ומה שאמר רבי אלעזר שמועיל פדיון, היינו בפירות מעשר שני עצמם, שהעלם לירושלים - ונטמאו שם.

דרשני המקוצר[עריכה]