בית הדין אינו מקבל פניות לדין תורה, לאחר שבית המשפט כבר פסק בה את דינו, אלא אם כן יפנו אליה שני הצדדים בהסכמה.

התובע שוכר מבנה של 220 מ"ר בישוב במשך כ- 20 שנה, בשנת 2013, המחיר עלה בצורה חדה, מ- 8.5 ₪ למ"ר, ל- 14 ₪ למ"ר, ולאחר כשנה בוטלה הנחה של 50% על מחצית המבנה.
לטענת התובע, לא ניתן להעלות את שכר הדירה בשיעור דרמטי כל כך, בלי משא ומתן איתו מה גם שרמת מחירי השכירות במבנים בישובים באותו איזור נמוכים יותר. כמו כן לטענתו לא ניתן לבטל את ההנחה על מחצית המבנה. לכן הוא מבקש מבית הדין להורות שלא להעלות את שכר הדירה.
לטענת הנתבעים באסיפת החברים שבה נידון התקציב התובע היה נוכח, והיה יכול להעלות את טענותיו, כמו כן מחיר שכירות בישובים סמוכים הוא גבוה יותר ממחיר השכירות לאחר ההעלאה. לגבי ההנחה שניתנה על חלק מהשטח הם טוענים כי ההנחה ניתנה במסגרת עידוד יזמות, וההנחה נפסקה לכל מי שניתנה.

תובע מס' 1 הלוה לנתבעים בשנת 07' 200,000 דולר, בריבית של 12% שנתי ההלוואה חולקה כשחלק מסכום ההלוואה נרשם על שם בנו של התובע 1, שהוא תובע 2, הנתבעים שילמו עד שנת 09' את תשלומי הריבית בסך 2,000$ לחודש, לאחר זמן זה הם שילמו רק 1,000$ לחודש, ולאחר מכן הפסיקו לשלם, סך הכל הנתבעים שילמו 98,000$, התובע דורש השלמה של הריביות עד סוף שנת 13', בסך 56,000$, ובנוסף החזרת קרן ההלוואה בסך 200,000$
לטענת הנתבעים מועד הפרעון של ההלוואה טרם הגיע, כיון שהעסק טרם נמכר, כמו כן לא נחתם היתר עיסקה על ההלוואה. לכן לדעתו את סכומי ההחזר ששולמו יש לזקוף עבור הקרן, וביתרה יש לחייב את הנתבע.
התובעים טוענים שנחתם היתר עיסקה. ושמועד פרעון ההלוואה הגיע.

הנתבע הפעיל עסק למכירת מזון מהיר בירושלים, תובע עבד בעסק בעבר, והנתבע הציע לו לקנות את העסק בסכום של 100,000 ₪, התובע חתם על חוזה ובשעת חתימת החוזה שילם סך של 25,000 ₪, למרות שידע בשעת חתימת החוזה שאין לעסק רשיון, משבא התובע לחתום על חוזה שכירות עם בעל המקום הסתבר להם שלמקום הוצא צו סגירה, ויש בעייה עם הארובה ובעיות נוספות, הם סירבו להמשיך עם החוזה. הנתבע החזיר באותו מעמד לידו של התובע 12,500 ₪ נחתם חוזה חדש שבו נאמר שאם הנתבע יצליח לפתור את הבעיות שהיו בחוזה הראשון הרי שיש תוקף לחוזה הראשון. לאחר כחודש וחצי התובע הצליח להשיג אישור מהעירייה לגבי הארובה, התובע טען שבנקודת זמן זו הוא כבר לא מחוייב לחוזה, לכן הוא תובע שהתובע ישיב לו את הכספים שבידו, וכמו כן יפצה אותו על ביטול החוזה.
הנתבע טוען שהוא לא ידע מצווי העירייה שהוצאו נגדו, וגם אם לא עמד בחוזה הראשון, הרי שהוא עמד בחוזה השני שנחתם.
הנתבע אומר שלארובה עמדו שלוש אפשרויות תיקון: א. מערכת שעלותה 28,000 שח, ב. תשלום 15,000 ₪ למאכער שיסדיר את האישור בעירייה. ג. לקבל אישור בוועדת חריגים בעירייה. לבסוף הוא הצליח לקבל אישור בוועדת חריגים, לכן הוא עמד בחוזה, וגם התובע הבין את זה, ולכן הציע לאתר אדם אחר שיקנה את העסק.
התובע דוחה את דבריו באומרו שההצעות לא היו ישימות בפועל, וכמו כן הצו האוסר את מכירת העסק לא התבטל, לכן המכירה דינה להתבטל.

התובעת היא חברה העוסקת בחקלאות והמים המיועדים לחברה, עוברים דרך הנתבעת - הישוב, בקיץ תשס"ז הכפילו את לחץ המים המסופקים לנתבעת (הישוב), התובע לא נודע על כך, וזמן קצר לפני הגדלת הלחץ הוא שתל גפנים בעלות של כ- 1,000,000 ₪, הוא השקה אותם למרות שידע שייגרם נזק לצנרת בגלל הגדלת הלחץ, כתוצאה מזה נגרם לו נזק לצנרת, בסך 30 אלף ₪, כמו כן הישוב חייב אותו על המים הרבים שאבדו בעקבות הפיצוץ.
החקלאי כעת תובע את הישוב על תשלום חשבון המים ועל הצנרת. זאת משום שלטענתו הישוב היה צריך להודיע לו מראש, כשקיבל הודעה מחברת המים מקורות.
אחרי תיווך של אדם ג', הם החליטו שהמועצה תשא בחצי מעלות הנזק, ולכן הוא דורש סך הכל 15,000 ₪ ועוד ריבית והצמדה.
לטענת הנתבעת הם רק 'צינור' של חברת מקורות להעברת המים, וכמו כן הם לא קיבלו הודעה מחברת מקורות על הגדלת לחץ המים, שנעשתה בכלל לטובת החקלאים, אין להם חיוב בהצעת הפשרה של אדם ג'.
אדם ג' העיד וטען שהסיכום הסופי היה אחרי תיאום עם המועצה.

התובעת מטפלת בהחזרי מס מרשויות המס, והיא טיפלה בעניינו של הנתבע שנים רבות, בשנת 2009 הנתבע הפך להיות עצמאי ושכר יועץ מס שיטפל בכל ענייני המיסוי, אך התובעת המשיכה לטפל בעניין החזרי המס, הפרוצדורה ארכה זמן רב, אך בסופו של דבר הנתבע קיבל החזר בשיעור של 17,943 ₪.
לטענת התובעת העיכוב נבע מההתנהלות מול יועץ המס של הנתבע, והיא תובעת את העמלה שנחתמה בחוזה ביניהם בסך 25% ללא מע"מ - 4,410 ₪, כמו כן היא רוצה להמשיך את ההליך מול רשויות המס, משום שלטענתה ניתן להשיג החזרי מס נוספים, במידה והנתבע מסרב, היא תובעת כפיצוי 1,500 ₪ נוספים, היא תובעת גם 320 ₪ עבור הוצאות עו"ד (מכתב) ו- 1,500 ₪ קנס על פי ההסכם, ועוד 2,000 ₪ על הטירחה והוצאות המשפט, וסך הכל 9,730 ₪.
לטענת הנתבע, אין חוזה חתום לשנת 2009, כמו כן בשנים שבאו לאחר 2009 היא טיפלה בענייניו וגרמה לו לעיכובים בקבלת החזרי המס, ואף נגרם לו נזק בכך שעוקלו חשבונותיו. הוא העביר את הטיפול ליועץ המס שלו, שטען שהטיפול של התובעת היה רשלני.

הדיון נסוב אודות מקום הדיון בסכסוך שבין ישוב בבנימין הרוצה לקיים את התביעה בבית הדין 'ארץ חמדה גזית' שבבנימין לבין הנתבע תושב הישוב הרוצה לקיים את הדיון בבית הדין דיני ממונות של הרב לוין.

התובעים - מחותנים קנו לילדים דירה בתיווך הנתבע, לאחר זמן הם תבעו את המוכר בבית דין אחר והוא ביטל את הרכישה משום שהתגלו בעיות בדירה - בחוקיות הדירה ובשטח הדירה שלא תאם את הנתונים שהוצגו, והתובעים לא הצליחו לקחת משכנתא, כעת הם תובעים דמי תיווך מהמתווך שלטענתם הטעה אותם.
מאידך, התובעים ביקשו מהנתבע למצוא להם שוכר לדירה, והוא מצא להם, אך מכיון שהעיסקה התבטלה והשוכר משלם למוכר, לכן הם לא שילמו לו דמי תיווך, ועל כך הנתבע תובע את התובעים.
לטענת הנתבע בית הדין טעה כשפסק שהמקח בטל, ולכן על דמי התיווך שקיבל להשאר אצלו.

התובעת שכרה נכס ממשכיר כלשהו, לאחר זמן התובעת רצתה לצאת מהנכס, אך המשכיר לא הסכים, לכן התובעת הכניסה את הנתבעת כשוכר משנה (ששכר את הנכס ממנה) הזמן שהנתבעת שהתה בנכס מוגדר כתקופה ב', לאחר שהסתיים החוזה, הנתבעת המשיכה להשתמש בנכס בתקופה ג' כשנה ללא חוזה. לאחר שנה חתמה על חוזה חדש, ובמשך השנה הראשונה לחוזה השכירות לא העבירה הנתבעת את חוזה הארנונה על שמה - מוגדר כתקופה ד', בכל תקופות אלו חשבון הארנונה היה על שמה של התובעת, ותשלומי הארנונה לא שולמו לעירייה, החובות צברו ריביות והצמדה, והחוב תפח לכמעט 1,000,000 ₪ התובעת שכרה עו"ד שיטפל בחוב, והוא הצליח להפחית את סכום הארנונה ל- 700,000 ₪, על כך שולמו לעו"ד 71,294 ₪, והנתבעת והתובעת סיכמו ביניהם ששכר הטירחה יחולק ביניהם לפי חלקו היחסי בהפחתה, כעת הצדדים דנים ביניהם על אופן חלוקת תשלומי הארנונה.
לטענת התובעת יש לחלק את הארנונה לפי תקופות השימוש, וכיון שהיא השתמשה 1.5 שנים, והנתבעת 3.5 שנים, הרי שיש להטיל על הנתבעת סכום יחסי בסך 490 אלף שח, ועל התובעת 210 אלף שח, כך גם יש לחלק את שכ"ט של העו"ד, ועל הנתבעת לשלם 49,905 ₪ ועל התובעת לשלם 21,388 ₪.
לטענת הנתבעת, כעת היא משלמת סכום נמוך בהרבה, בשנה שבה היא שהתה בלי חוזה (תקופה ג'), היא מסכימה לשלם את סכום הארנונה המלא ואת שכ"ט העו"ד בסך 12,060 ₪, אך לגבי שאר השנים היא טוענת שעליה להשתתף בארנונה רק בסכום שאותו היא משלמת עכשו (64,100 ₪) כיון שהתובעת היתה צריכה לטפל בשינוי סיווג הנכס בגלל חובות ישנים שהיו לה בעירייה. כמו כן התובעת (במהלך תקופה ב') לא העבירה לנתבעת שוברים לתשלום הארנונה ובכך גרמה לחיוב הגבוה, בנוסף התובעת יכלה להודיע לעירייה שהיא עזבה את הנכס, והיא לא עשתה זאת. לכן עליה לשלם על תקופות השכירות הללו סך הכל 160,250, וכמו כן היא אינה חייבת לשלם על תקופה זו שכ"ט עו"ד, משום שהתובעת גרמה לצורך בעו"ד, משום שהתרשלה בכך שלא שינתה את סיווג הנכס. סך הכל היא מסכימה לשלם 278,750 ₪.

התובע רכש מהנתבע מחשב נייד ב 2,100 שח עבור בתו שהיתה צריכה מחשב עם תוכנות גרפיות, המחשב כבה לעיתים קרובות, כשהנתבע לקח את המחשב לתיקון נפלו ממנו חלקים, ומאז המחשב אינו פועל כראוי. התובע טוען שהמחשב היה פגום והמקח בטעות, הוא תובע 2,100 שח החזר הסכום ששולם על המחשב, ועוד 200 שח עבור אגרת בית הדין.