באביב תשס"ו בנו של התובע התקבל לישיבה בירושלים לשנת תשס"ז, התובע שילם מראש שכר לימוד עבור לימודי בנו (יוני) בסך 14,250$, שנת הלימודים מתחילה בד' אלול, ומסתיימת בכ"ז סיון.
מתחילת הלימודים דרכו של הבן - יוני לא צלחה בישיבה, וכארבעה שבועות אחרי תחילת ה'סמסטר השני', בפגישה עם התובע הישיבה החליטה כי יוני יעזוב את הישיבה, והוא המשיך את הלימודים במקום אחר בארץ.
התובע דורש החזר של כל שכר הלימוד ששולם, כיון שלדעתו הישיבה לא העניקה לבנו חינוך כראוי, ולא יצרה עם בנו קשר אישי. או את התשלום על הסמסטר השני.
הנתבעת טוענת שהתובע גם הוא לא מאמין בכך שהישיבה לא עמדה במחויבויותיה, וטענה זו עלתה רק כעת. כמו כן חלק מהחוזה שעליו חתום התובע כולל סעיף על מדיניות החזר שכר לימוד, שלא מותיר שום החזר לאחר השבוע השלישי. לטענת הנתבעת הסדר זה מתייחס גם למצב בנידון דידן שהיא זו שסירבה להמשיך את שהות התלמיד בישיבה.
התובע הגיב שהוא לא זוכר שהיה חתום על סעיף כזה, ובכל מקרה הוא מתייחס רק למקרה של פרישת תלמיד מרצונו.
הצדדים גם חלוקים בפירוש המילה withdraw המופיעה בחוזה ביחס לעזיבת תלמיד, האם משמעותה הדחת תלמיד, או תלמיד העוזב מרצונו.
כמו כן התובע טוען שעיתוי הדחת התלמיד אינו מקרי, כיון שהיא בחרה להדיחו בשלב שבו לא ניתן לקבל החזר כספי, הנתבעת מכחישה את טענה זו.
הנתבעת הציעה בעבר כפשרה 25% מהכסף אך כעת היא לא רואה את עצמה מחוייבת להסכמה.
הדיון התקיים בוידאו, כך שהתובע ישב במשרד בית הדין בניו יורק, ותקשר עם בית הדין באמצעות תקשורת אינטרנטית.

התובע רצה לקנות שטחים באיזור עיירה שברומניה, ונחתם חוזה לרכישת 5,000 דונם עם חברה המייצגת את ראש העיר, ההסכם כלל קנס של 850,000 יורו על הפרת חוזה.
באותו זמן הנתבע גם התחיל לגלות התעניינות באותו איזור, דרך מתווכים מקומיים, ונודע לו על התעניינות התובע, לטענת המתווכים התובע נעזר באחד מהשותפים שלהם ש'בגד בהם'.
ולאחר מכן ראש העיר הודיע לתובע שהם מאויימים על ידי קבוצת אנשים. כמה שעות לאחר מכן התקשר אליו יעקב ואיים עליו, שלא ימשיך לרכוש קרקעות, לטענת התובע היו איומים גם מהנתבע, אך הנתבע הכחיש איומים כאלו, ואמר כי הציע לו לעבוד בשיתוף פעולה, והתובע התנגד כיון שלטענתו הוא קשור בחוזה עם ראש העיר.
לאחר השיחה נקבעה פגישה עם הרב בשעה 10, ולתובע נודע שהנתבע נפגש עם ראש העיר שעה לפני הפגישה עם הרב, הפגישה עם הרב לא הניבה כל תוצאות, ולאחריה גם התובע וגם הנתבע נמנעו מלרכוש קרקעות באיזור. התובע תובע מהנתבע פיצוי על מניעת הרווח בעיסקאות. ראש העיר והסוכן העידו שלא היו מאוימים על ידי הנתבע, אך יתכן שיש להם נגיעה. מכל מקום לא הובאו ראיות על איומים.
הבוררות התקיימה על ידי הרב כרמל בעיר בוקרשט שברומניה, בין התובע לנתבע, במהלך הדיון נשמעו גם עדים, וניתן פסק דין, כעת נשלחים הנימוקים לפסק הדין.

הנתבע 2 מכר דירה לנתבע 1, התובע שגר בקומה שמעל הדירה שנמכרה, תובע שימכרו לו את הדירה במחיר שהוצע לנתבע 1, מדין 'בר מצרא'. בתאריך כ"ח אייר הוציאו התובעים צו מניעה בבית הדין של המועצה הדתית, אך הנתבעים לא הגיעו לדיון, לנתבע 1 יש אפשרויות אחרות בשכונה.
לטענת נתבע 1 אין כאן דין בר מצרא מכמה טעמים: א. הוא קונה יחד עם אשתו. ב. יש לו צורך בדירה עם גינה. ג. התובע הוא זה שהודיע לו על הדירה. ד. התובע עצמו לא מתכנן לאחד את הדירות.
לטענת נתבע 2 הוא לא רוצה למכור את הדירה לתובע כי הוא לא סומך עליו, כמו כן הוא זקוק לכסף בדחיפות, ובינתיים נגרם לו נזק.

הנתבע הזמין מהתובע 500 ק"ג תמרים בחבילות של 5 ק"ג, לטענת התובע המחיר שנקבע היה 22 ₪ לק"ג, התמרים נשלחו לנתבע, והונחו חנות ירקות לבקשת הנתבע, לאחר כמה ימים הוזמנו 500 ק"ג נוספים, שסופקו לתובע לאותה חנות, והנתבע לא שילם עליהם,
הנתבע רוצה לבטל את העיסקה, מכמה סיבות: א. הזמן שהתמרים מחזיקים מעמד שונה ממה שנאמר לו. ב. הובטחה לו כשרות, ולא סופקה. ג. הוא לא הצליח למכור את התמרים משום שהתובע הציף את השוק בסחורה שלו. ד. לאחר כמה חודשים הסחורה התליעה, יתכן משום שלא הועברה ברכב קירור.
התובע דוחה את טענות הנתבע, וטוען שחלק גדול מהדברים התבקש אחרי ביצוע העיסקה. על עיסקת התמרים הוא תובע 18,000 ₪.
כמו כן התובע תובע גם סכום של 3,050 ₪ עבור שמן שסופק ותמורתו לא שולמה. ובנוסף הוא תובע 9,050 ₪ עבור הוצאות והפסדים, וסך הכל 30,000 ₪.
הנתבע הודה שיש בסיס לחיוב, אך טוען שהתובע צריך להשתתף איתו בהפסדים, ולכן הוא מסכים לשלם 10,000 ₪ תמורת התמרים, ואת סכום השמן.

התובעת הינה עורכת דין שעבדה בחברה של הנתבע, כשנה, לאחר שהוצעה לה עבודה זמנית במשרד המשפטים היא עזבה את עבודתה, לאור זאת שמעסיקה אמר שאם היא לא תשתלב במשרד המשפטים היא תחזור לעבודתה, לאחר שלושה חודשים, שבהם עזרה גם בתחום עבודתה הקודם, אך לא השתלבה במשרד המשפטים המנהל אמר לה שתחכה חודש, ואז ידבר איתה, לאחר חודש וכשהודיעה התובעת למנהל - הנתבע שהיא בהריון, המנהל הודיע לה שהיא לא יכולה לחזור לחברה, והציע לה סכום של חודש כפיצויי פיטורים או כמשכורת, התובעת דרשה סכומים גבוהים יותר, לאור היותה בהריון, ולאור ההודעה המאוחרת, המנהל סירב, והוסכם שהיא תקבל מכתב פיטורין, הנתבע דרש שהיא תכתוב מכתב שהיא מוותרת על זכויותיה ובסופו של דבר ההסכם לא נחתם, והכסף לא שולם.
התובעת דורשת בגלל פיטוריה בעודה בהריון: פיצוי על 4 חודשי עבודה בהם היתה בהריון ושכר נוסף על חודש וחצי לאחר הלידה שבהם חל איסור לפטר עובדת, משכורת חודש נוסף שבו התעכבה מלקבל משכורת, כמו כן פיצויי פיטורים, ועוד משכורת נוספת על הודעה מוקדמת, דמי הבראה והלנת פיצויי פיטורין, סך הכל היא תובעת כ- 34,000 ₪.
לטענת הנתבע כלל לא הובטח לתובעת שהיא תחזור לעבודה, אלא רק שהוא יבדוק שוב את העסקתה, לכן לדעתו היא עזבה את העבודה מרצונה, ואינה זכאית לפיצויי פיטורין, כמו כן אין קשר בין הריון התובעת לאי העסקתה על ידי הנתבע.
למעשה המחלוקת מתמקדת בשאלה מה משמעות השיחה שהתנהלה בין התובעת לנתבע לפני שיצאה לחופשה.

התובע קבלן שבנה לנתבעים את ביתם בישוב פלוני, הנתבעים נכנסו לבית, לפני שהתובע השלים את העבודות, נתגלו ליקויים בבנייה, והוחלט בפסק דין ביניים כי אין להגביל את הליקויים לדו"ח המהנדס שהוגש בעבר, כמו כן הדו"ח המחייב הוא דו"ח מומחה בית הדין - רון ארד, ועל התובע מוטלת האחריות לתיקון הפרטים בדו"ח.
לפי ההסכם התשלום עבור הבנייה אמור להיות 650,000 ₪ +מע"מ, התובע לא ציית להוראות מפקח הבנייה, הנתבעים מודים ביתרת חוב בסך כ- 55 אלף ₪, התובע תובע את שכרו, בסך 88,823 ₪ (כולל מע"מ) הנתבעים טוענים שהעבדוה נעשתה בצורה גרועה ולא על פי הוראות המפקח, ועלות התיקונים 107,000 ₪, ועוד פיצויים על הפרה יסודית של החוזה הוצאות משפטיות ואיחור במסירה.
התובע תבע תביעות רבות על דברים שבוצעו לדעתו, והנתבעים השיבו על טענותיו בחלקם הם טענו שהם פטורים מתשלום ובחלקם הם טענו שעלות העבודה נמוכה יותר.
מומחה בית הדין עבר על רשימת הליקויים והכריע בעניינם, סך הכל לפי דעתו יש לחשב את העלות אם הנתבעים מבצעים בעצמם את התיקון כ- 98,106 ₪

התובעים בעל דירה בקומה ראשונה, והנתבעים בעלי דירה בקומת קרקע, בדירה שמתחתיהם, בשלב כלשהו רצו הנתבעים לשפץ את דירתם ולהוסיף לה חדר נוסף, לאחר שהתובעים הסכימו, פנו יחד למהנדס על מנת להכין תוכניות לבנייה, והגישו אותם לעירייה לאישור, לאחר שהתקבל האישור בעירייה החליטו התובעים שהם לא מעוניינים בתוכניות הללו, ועברו לעבוד עם מהנדסת אחרת, לאחר שהתוכנית אושרה בעירייה החליטו הנתבעים שלא להמשיך ולשפץ את דירתם, זאת משום שלטענתם גילו כי מההרחבה של השכנים עלול להגרם להם 'היזק ראייה', הם הציעו לתובעים לחתום על הסכם למניעת היזק ראייה ומשסורבו הגישו התנגדות בעירייה.
התובעים מבקשים מבית הדין לחייב את הנתבעים בהחזר העלויות שאותן הם השקיעו לצורך הבנייה, שכן הם השקיעו את הכספים על דעת שהשכנים ימשיכו לבנות איתם, וכיון שהשכנים הפסיקו לבנות הם צריכים לשלם להם פיצויים על כך.
לטענת הנתבעים הסיבה למניעת הבנייה היא דווקא בגלל התובעים שהתעקשו שלא להסכים לחוזה למניעת היזק ראייה.

התובע והנתבע (אחיין ודוד) רכשו מגרש, ורשמו אותו על שמם ועל שם שלושה אנשים נוספים, הם חתמו ביניהם הסכם פנימי. על פי ההסכם התובע וקונה רשום נוסף יקימו חברה יזמית, שתבנה בנין דירות, הנתבע (הדוד) ילווה כסף לחברה של התובע (האחיין) בריבית שנתית של 7%, לצורך בטוחה לכספי ההלוואה תרשם על שמו אחת מהדירות בבנין, שיהיה לנתבע עליה 'זכות ראשונים'.
את התשלום הראשון בסך 1,900,000 ₪ שילמו התובע והקונה הנוסף מכיסם, לקראת סוף 2014 הם נדרשו לשלם תשלום נוסף בסך 1,000,000 ₪, כשתאריך התשלום היה 1.1.15, התובע ביקשה מהנתבע לממש את חלקו בהסכם ולהלוות לו 1,000,000 ₪, הנתבע הסכים והלווה לו את הסכום בריבית הנזכרת עם היתר עיסקה. לאחר שהתגלתה בעייה תכנונית במגרש, באיזור מרץ 15' התובע רצה להחזיר לנתבע את ההלוואה, הנתבע סירב לבקשה, אך אחרי חג הפסח הסכים להפחית את גובה הריבית על מחצית הסכום.
לדברי התובע הוא רוצה להשיב את ההלוואה, ואילו לטענת הנתבע הכסף ניתן בתמורה לנכס, והוא מעוניין לקבל את הנכס, ואת ההלוואה בתוספת סכום הריבית רק כשהבניין ייבנה.

אשה קנתה במרכול ונפלה בכבש היציאה מהחנות בעת שיצאה ממנה, שברה את הקרסול, נותחה ואושפזה שלושה ימים, לאחר מכן נאסר עליה לדרוך על הרגל במשך כתריסר שבועות, ועוד חמישה חודשים של פיזותרפיה, עד היום הרגל לא מתפקדת כיאות, תובעת את המרכול תביעת פיצויים בסך 576,000 ש"ח, לטענתה שיפוע הכבש היה מסוכן, וכמו כן בעת ניקוי המרכול הושאר שם חול, לכן יש לכבש דין בור.
לטענת הנתבע כיון שהוא רק שוכר אין לו אחריות על הכבש, כמו כן אם אדם מעולם לא נפגע מהכבש, והתובעת עצמה עברה עליו פעמים רבות, לא ניתן להגדירו כבור, כמו כן כיון שהתובעת מרצונה דרכה על הבור, לא ניתן לחייב, כמו כן טענת החול לא נטענה באופן וודאי ואין להוציא על ידה ממון.

התובע רכש רכב מסוג מזדה 5, לאחר זמן הסתבר לו שהרכב היה בבעלות חברה ולכן הוא תובע את ההפרש בין המחיר ששולם לבין המחירון האמיתי של הרכב, לטענתו בזמן שקנה את הרכב שאל את המוכר אם הרכב היה בבעלות חברה, והמוכר השיב שלא, לכן הוא דורש את הפרש המחירים בסך 5,560 ₪.
הנתבע טוען שהרכב היה באיכות מעולה, והוא לא היה מסכים לשום הפחתה במחיר, כמו כן התובע ביצע בדיקות רבות לרכב, ועליו היתה האחריות לבדוק שהרכב היה בעבר רכב חברה. כמו כן הוא הציע ומציע לתובע להחזיר את הרכב תמורת התשלום, ולנכות מזה דמי שכירות של החודשים שחלפו.