התובעת הינה עורכת דין שעבדה בחברה של הנתבע, כשנה, לאחר שהוצעה לה עבודה זמנית במשרד המשפטים היא עזבה את עבודתה, לאור זאת שמעסיקה אמר שאם היא לא תשתלב במשרד המשפטים היא תחזור לעבודתה, לאחר שלושה חודשים, שבהם עזרה גם בתחום עבודתה הקודם, אך לא השתלבה במשרד המשפטים המנהל אמר לה שתחכה חודש, ואז ידבר איתה, לאחר חודש וכשהודיעה התובעת למנהל - הנתבע שהיא בהריון, המנהל הודיע לה שהיא לא יכולה לחזור לחברה, והציע לה סכום של חודש כפיצויי פיטורים או כמשכורת, התובעת דרשה סכומים גבוהים יותר, לאור היותה בהריון, ולאור ההודעה המאוחרת, המנהל סירב, והוסכם שהיא תקבל מכתב פיטורין, הנתבע דרש שהיא תכתוב מכתב שהיא מוותרת על זכויותיה ובסופו של דבר ההסכם לא נחתם, והכסף לא שולם.
התובעת דורשת בגלל פיטוריה בעודה בהריון: פיצוי על 4 חודשי עבודה בהם היתה בהריון ושכר נוסף על חודש וחצי לאחר הלידה שבהם חל איסור לפטר עובדת, משכורת חודש נוסף שבו התעכבה מלקבל משכורת, כמו כן פיצויי פיטורים, ועוד משכורת נוספת על הודעה מוקדמת, דמי הבראה והלנת פיצויי פיטורין, סך הכל היא תובעת כ- 34,000 ₪.
לטענת הנתבע כלל לא הובטח לתובעת שהיא תחזור לעבודה, אלא רק שהוא יבדוק שוב את העסקתה, לכן לדעתו היא עזבה את העבודה מרצונה, ואינה זכאית לפיצויי פיטורין, כמו כן אין קשר בין הריון התובעת לאי העסקתה על ידי הנתבע.
למעשה המחלוקת מתמקדת בשאלה מה משמעות השיחה שהתנהלה בין התובעת לנתבע לפני שיצאה לחופשה.

התובע קבלן שבנה לנתבעים את ביתם בישוב פלוני, הנתבעים נכנסו לבית, לפני שהתובע השלים את העבודות, נתגלו ליקויים בבנייה, והוחלט בפסק דין ביניים כי אין להגביל את הליקויים לדו"ח המהנדס שהוגש בעבר, כמו כן הדו"ח המחייב הוא דו"ח מומחה בית הדין - רון ארד, ועל התובע מוטלת האחריות לתיקון הפרטים בדו"ח.
לפי ההסכם התשלום עבור הבנייה אמור להיות 650,000 ₪ +מע"מ, התובע לא ציית להוראות מפקח הבנייה, הנתבעים מודים ביתרת חוב בסך כ- 55 אלף ₪, התובע תובע את שכרו, בסך 88,823 ₪ (כולל מע"מ) הנתבעים טוענים שהעבדוה נעשתה בצורה גרועה ולא על פי הוראות המפקח, ועלות התיקונים 107,000 ₪, ועוד פיצויים על הפרה יסודית של החוזה הוצאות משפטיות ואיחור במסירה.
התובע תבע תביעות רבות על דברים שבוצעו לדעתו, והנתבעים השיבו על טענותיו בחלקם הם טענו שהם פטורים מתשלום ובחלקם הם טענו שעלות העבודה נמוכה יותר.
מומחה בית הדין עבר על רשימת הליקויים והכריע בעניינם, סך הכל לפי דעתו יש לחשב את העלות אם הנתבעים מבצעים בעצמם את התיקון כ- 98,106 ₪

התובעים בעל דירה בקומה ראשונה, והנתבעים בעלי דירה בקומת קרקע, בדירה שמתחתיהם, בשלב כלשהו רצו הנתבעים לשפץ את דירתם ולהוסיף לה חדר נוסף, לאחר שהתובעים הסכימו, פנו יחד למהנדס על מנת להכין תוכניות לבנייה, והגישו אותם לעירייה לאישור, לאחר שהתקבל האישור בעירייה החליטו התובעים שהם לא מעוניינים בתוכניות הללו, ועברו לעבוד עם מהנדסת אחרת, לאחר שהתוכנית אושרה בעירייה החליטו הנתבעים שלא להמשיך ולשפץ את דירתם, זאת משום שלטענתם גילו כי מההרחבה של השכנים עלול להגרם להם 'היזק ראייה', הם הציעו לתובעים לחתום על הסכם למניעת היזק ראייה ומשסורבו הגישו התנגדות בעירייה.
התובעים מבקשים מבית הדין לחייב את הנתבעים בהחזר העלויות שאותן הם השקיעו לצורך הבנייה, שכן הם השקיעו את הכספים על דעת שהשכנים ימשיכו לבנות איתם, וכיון שהשכנים הפסיקו לבנות הם צריכים לשלם להם פיצויים על כך.
לטענת הנתבעים הסיבה למניעת הבנייה היא דווקא בגלל התובעים שהתעקשו שלא להסכים לחוזה למניעת היזק ראייה.

התובע והנתבע (אחיין ודוד) רכשו מגרש, ורשמו אותו על שמם ועל שם שלושה אנשים נוספים, הם חתמו ביניהם הסכם פנימי. על פי ההסכם התובע וקונה רשום נוסף יקימו חברה יזמית, שתבנה בנין דירות, הנתבע (הדוד) ילווה כסף לחברה של התובע (האחיין) בריבית שנתית של 7%, לצורך בטוחה לכספי ההלוואה תרשם על שמו אחת מהדירות בבנין, שיהיה לנתבע עליה 'זכות ראשונים'.
את התשלום הראשון בסך 1,900,000 ₪ שילמו התובע והקונה הנוסף מכיסם, לקראת סוף 2014 הם נדרשו לשלם תשלום נוסף בסך 1,000,000 ₪, כשתאריך התשלום היה 1.1.15, התובע ביקשה מהנתבע לממש את חלקו בהסכם ולהלוות לו 1,000,000 ₪, הנתבע הסכים והלווה לו את הסכום בריבית הנזכרת עם היתר עיסקה. לאחר שהתגלתה בעייה תכנונית במגרש, באיזור מרץ 15' התובע רצה להחזיר לנתבע את ההלוואה, הנתבע סירב לבקשה, אך אחרי חג הפסח הסכים להפחית את גובה הריבית על מחצית הסכום.
לדברי התובע הוא רוצה להשיב את ההלוואה, ואילו לטענת הנתבע הכסף ניתן בתמורה לנכס, והוא מעוניין לקבל את הנכס, ואת ההלוואה בתוספת סכום הריבית רק כשהבניין ייבנה.

אשה קנתה במרכול ונפלה בכבש היציאה מהחנות בעת שיצאה ממנה, שברה את הקרסול, נותחה ואושפזה שלושה ימים, לאחר מכן נאסר עליה לדרוך על הרגל במשך כתריסר שבועות, ועוד חמישה חודשים של פיזותרפיה, עד היום הרגל לא מתפקדת כיאות, תובעת את המרכול תביעת פיצויים בסך 576,000 ש"ח, לטענתה שיפוע הכבש היה מסוכן, וכמו כן בעת ניקוי המרכול הושאר שם חול, לכן יש לכבש דין בור.
לטענת הנתבע כיון שהוא רק שוכר אין לו אחריות על הכבש, כמו כן אם אדם מעולם לא נפגע מהכבש, והתובעת עצמה עברה עליו פעמים רבות, לא ניתן להגדירו כבור, כמו כן כיון שהתובעת מרצונה דרכה על הבור, לא ניתן לחייב, כמו כן טענת החול לא נטענה באופן וודאי ואין להוציא על ידה ממון.

התובע רכש רכב מסוג מזדה 5, לאחר זמן הסתבר לו שהרכב היה בבעלות חברה ולכן הוא תובע את ההפרש בין המחיר ששולם לבין המחירון האמיתי של הרכב, לטענתו בזמן שקנה את הרכב שאל את המוכר אם הרכב היה בבעלות חברה, והמוכר השיב שלא, לכן הוא דורש את הפרש המחירים בסך 5,560 ₪.
הנתבע טוען שהרכב היה באיכות מעולה, והוא לא היה מסכים לשום הפחתה במחיר, כמו כן התובע ביצע בדיקות רבות לרכב, ועליו היתה האחריות לבדוק שהרכב היה בעבר רכב חברה. כמו כן הוא הציע ומציע לתובע להחזיר את הרכב תמורת התשלום, ולנכות מזה דמי שכירות של החודשים שחלפו.

בית הדין אינו מקבל פניות לדין תורה, לאחר שבית המשפט כבר פסק בה את דינו, אלא אם כן יפנו אליה שני הצדדים בהסכמה.

התובע שוכר מבנה של 220 מ"ר בישוב במשך כ- 20 שנה, בשנת 2013, המחיר עלה בצורה חדה, מ- 8.5 ₪ למ"ר, ל- 14 ₪ למ"ר, ולאחר כשנה בוטלה הנחה של 50% על מחצית המבנה.
לטענת התובע, לא ניתן להעלות את שכר הדירה בשיעור דרמטי כל כך, בלי משא ומתן איתו מה גם שרמת מחירי השכירות במבנים בישובים באותו איזור נמוכים יותר. כמו כן לטענתו לא ניתן לבטל את ההנחה על מחצית המבנה. לכן הוא מבקש מבית הדין להורות שלא להעלות את שכר הדירה.
לטענת הנתבעים באסיפת החברים שבה נידון התקציב התובע היה נוכח, והיה יכול להעלות את טענותיו, כמו כן מחיר שכירות בישובים סמוכים הוא גבוה יותר ממחיר השכירות לאחר ההעלאה. לגבי ההנחה שניתנה על חלק מהשטח הם טוענים כי ההנחה ניתנה במסגרת עידוד יזמות, וההנחה נפסקה לכל מי שניתנה.

תובע מס' 1 הלוה לנתבעים בשנת 07' 200,000 דולר, בריבית של 12% שנתי ההלוואה חולקה כשחלק מסכום ההלוואה נרשם על שם בנו של התובע 1, שהוא תובע 2, הנתבעים שילמו עד שנת 09' את תשלומי הריבית בסך 2,000$ לחודש, לאחר זמן זה הם שילמו רק 1,000$ לחודש, ולאחר מכן הפסיקו לשלם, סך הכל הנתבעים שילמו 98,000$, התובע דורש השלמה של הריביות עד סוף שנת 13', בסך 56,000$, ובנוסף החזרת קרן ההלוואה בסך 200,000$
לטענת הנתבעים מועד הפרעון של ההלוואה טרם הגיע, כיון שהעסק טרם נמכר, כמו כן לא נחתם היתר עיסקה על ההלוואה. לכן לדעתו את סכומי ההחזר ששולמו יש לזקוף עבור הקרן, וביתרה יש לחייב את הנתבע.
התובעים טוענים שנחתם היתר עיסקה. ושמועד פרעון ההלוואה הגיע.

הנתבע הפעיל עסק למכירת מזון מהיר בירושלים, תובע עבד בעסק בעבר, והנתבע הציע לו לקנות את העסק בסכום של 100,000 ₪, התובע חתם על חוזה ובשעת חתימת החוזה שילם סך של 25,000 ₪, למרות שידע בשעת חתימת החוזה שאין לעסק רשיון, משבא התובע לחתום על חוזה שכירות עם בעל המקום הסתבר להם שלמקום הוצא צו סגירה, ויש בעייה עם הארובה ובעיות נוספות, הם סירבו להמשיך עם החוזה. הנתבע החזיר באותו מעמד לידו של התובע 12,500 ₪ נחתם חוזה חדש שבו נאמר שאם הנתבע יצליח לפתור את הבעיות שהיו בחוזה הראשון הרי שיש תוקף לחוזה הראשון. לאחר כחודש וחצי התובע הצליח להשיג אישור מהעירייה לגבי הארובה, התובע טען שבנקודת זמן זו הוא כבר לא מחוייב לחוזה, לכן הוא תובע שהתובע ישיב לו את הכספים שבידו, וכמו כן יפצה אותו על ביטול החוזה.
הנתבע טוען שהוא לא ידע מצווי העירייה שהוצאו נגדו, וגם אם לא עמד בחוזה הראשון, הרי שהוא עמד בחוזה השני שנחתם.
הנתבע אומר שלארובה עמדו שלוש אפשרויות תיקון: א. מערכת שעלותה 28,000 שח, ב. תשלום 15,000 ₪ למאכער שיסדיר את האישור בעירייה. ג. לקבל אישור בוועדת חריגים בעירייה. לבסוף הוא הצליח לקבל אישור בוועדת חריגים, לכן הוא עמד בחוזה, וגם התובע הבין את זה, ולכן הציע לאתר אדם אחר שיקנה את העסק.
התובע דוחה את דבריו באומרו שההצעות לא היו ישימות בפועל, וכמו כן הצו האוסר את מכירת העסק לא התבטל, לכן המכירה דינה להתבטל.