אשה חיפשה דירה לקנייה, ופנתה למתווך שאיתו חתמה על חוזה, לאחר זמן מה היא עבדה עם מתווכים נוספים - שני, שהם עזרו לה גם למכור את דירתה הקודמת, הנתבעת מסרבת לשלם למתווך הראשון דמי תיווך, משום שלטענתה המתווך העיקרי בעיסקה הוא המתווך השני. התובע תובע 2 אחוזים מהעיסקה שהם 33,000 ₪ בתוספת מע"מ, ועוד תביעות על עגמת נפש והוצאות משפט בסך 17,650 ₪ לטענתו הוא זה שהביא את המתווכים הנוספים לעזור לקונה במכירת דירתה.

בזמן מלחמת המפרץ שבתו מוסדות הלימודים על פי פקודה של הג"א. הדיון מתייחס לגני ילדים והסעות שממומנים על ידי ההורים. האם ההורים חייבים לשלם עבור הזמן שהגנים לא פעלו? מה הדין לגבי ההסעות שרק חלקם התבצע, על כמה צריך לשלם?

אשה הגישה תביעת גרושין לבית הדין הרבני. הצדדים הסכימו לבוררות בקנין סודר. בפסק הבוררות נקבע בסעיף אחד שהבעל ישלם לאשה סך מסוים למזונותיה, ובסעיף אחר נפסק שאם הבעל לא יסכים לגרש את האשה תוך שלושה חדשים מתביעת הגט הוא יחוייב לשלם לה 20000$. האם הסעיף השני שאינו בר ביצוע משום שיש בו כפיה לגט מבטל את פסק הבוררות כולל סעיף המזונות הנ"ל?

התובעת עבדה בחברה לשירותי מחשוב, כשהייתה בחודש הרביעי להריונה, לאחר כארבעה חודשים יצאה התובעת לחופשת לידה, ושבה כעבור כשלושה חודשים, כשלושה חודשים לאחר החזרה לעבודה, פוטרה על ידי מנכ"ל החברה. כשבועיים לאחר קבלת מכתב הפיטורין הודיעה התובעת להנהלת החברה כי נודע לה שהיא בהריון ונאסר עליהם לפטרה. כשנודע שהעובדת בהריון הוגשה בקשה למשרד התמ"ת לאישור הפיטורין, ונקבע דיון שהתקיים בסופו של דבר כחודשיים לאחר הגשת מכתב הפיטורין, משרד התמ"ת אישר את הפיטורין.
כחודש לפני אישור הפיטורין התחילה העובדת לעבוד בחברה אחרת ובשכר גבוה יותר מהשכר שאותו קיבלה מהנתבעת.
העובדת הודיעה למשרד התמ"ת שהפיטורין נעשו בהסכמה, לטענתה זאת רק על מנת להגן על הנתבעת - החברה מפני חובה פלילית.
היא תובעת את שכרה מיום הפיטורין עד ליום קבלת האישור במשרד התמ"ת. כמו כן היא תובעת פיצויי פיטורין, והפרשות לפנסייה.
לטענת הנתבעת היא מתכוונת לערער על החלטת משרד התמ"ת, ובנוסף לא מגיע לעובדת שכר כפול בזמן שעבדה בחברה אחרת.

שוכרים גרו בדירת המשכיר - התובע, ארבע שנים ועשרה חודשים על פי ההסכם החוזי, לאחר תום החוזה, נשארו להתגורר בדירה עוד כחודשיים נוספים, ולא הסכימו לחתום על חוזה נוסף, לפי החוזה עליהם לשלם 200$ לכל יום איחור, וסך הכל לטענת המשכיר עליהם לשלם 12,000$ כפיצוי על האיחור.
לטענתו על השוכרים לשלם גם על ליקויים שעלותם על פי דוח שמאי והתיקון בפועל היא כ- 50 אלף ₪, אותם הוא תובע שנוסף לסכום הפיצוי.
התובע תבע גם לתשלומי הפרשים בין השכירות שקיבלו מהשוכרים החדשים, והשוכרים הישנים.
מסכומים אלו יש לנכות סכום של 2,800 $ שניתנו כפקדון, וחולטו על ידי המשכיר.
לטענת הנתבעים הם הביעו נכונות לחתום על חוזה חדש, ולא חתמו בסוף היתה בגלל שהתובעים עצמם נמנעו מלחתום, הם פינו את הדירה ברגע שנמצא שוכר חלופי. לגבי הנזקים שבדירה, לא היתה כוונה מצידם לחתום על סעיף של החוזה המחייב בתיקון כל התקלות בבית, חלק מהליקויים היו בדירה לפני השכירות, וכמו כן חלק מהשיפוצים שנעשו היו לצורך השוכר הבא. בעניין הצביעה לטענתם היתה הסכמה שהדירה אינה צבועה כראוי, והיא תוחזר כפי שהיא ניתנה, כתביעת קיזוז הם תובעים גם את כל התיקונים שאותם ביצעו בדירה, ואותם לא היו חייבים על פי דין ועל פי ההגיון לבצע.

אדם רכש מחבירו 100 זוגות תפילין, לאחר שהוא קיבל 40 זוגות תפילין הוא רצה לבטל את העיסקה, זאת בטענה שסופקו לו על ידי הספק זוגות תפילין באיכות נמוכה מהאיכות שהובטחה בחוזה. בפסק הדין קמא קבע בית הדין שהנתבע פטור מתשלום עבור 60 זוגות התפילין שלא נרכשו על ידו, ועל כך הגיש התובע בקשת רשות ערעור, הרב אהרן כ"ץ קיבל את בקשת רשות הערעור, מונה מומחה מטעם בית הדין בשם הרב דניאל חלמיש, המומחה קבע שמקובל להחזיר תפילין לתיקון וכמו כן במידה והגיעו בתי תפילין לא בסטנדרט מקובל להפסיק את החוזה משום שזה מעיד על חוסר מקצועיות.

התובע הוא עו"ד המנהל משרד עורכי דין ונתן שירותים משפטיים רבים לנתבע שהוא איש עסקים המנהל את עסקיו בישראל דרך חברה.
במהלך שנות עבודתו קיבל התובע מהנתבע כ- 1.6 מיליון ש"ח, לטענת התובע מגיעים לו סכומים של כ-3 מיליון ש"ח נוספים עבור עבודות נוספות שחלקם לא שולמו במלואם וחלקם לא שולמו כלל. על חלקם לא נכרת חוזה כלל.
לטענת הנתבע הוא אינו חייב שכר טירחה גבוה כל כך, ואם הוא חייב הרי שהתובע מחל לו.

עמותה הנתבעת, פנתה לחברה למיצוי זכויות בארנונה על מנת שזו תפעל להפחתת חיוב הארנונה, העמותה חתמה הסדר עם העירייה, לאחר זמן מה שבו שונתה מדיניות העירייה, והנתבעת פנתה שוב לעירייה, החיוב הופחת ולטענת הנתבעת זאת בלי קשר לעבודת התובעת, לטענת התובעת יש קשר לעבודתה ובכל מקרה צריך לשלם לה את השכר שהובטח לה.

התובע שימש כסוכן מכירות, עבור חברת הנתבע, ונחתם ביניהם חוזה בנוב' 05', התובע היה אמור לארגן שתי קבוצות נופשים בפסח 06', שכרו נקבע על סך 12,000$ לחצי השנה, ועבור כל אדם מעל 500 איש שירשמו בשני המלונות, נקבעה תוספת של 25$, ועבור ילד או מבוגר שלישי בחדר 12.5$, לאחר זמן מה שבו שהה התובע בחו"ל זמן רב, וגם כשהיה בארץ לא הגיע למשרד, לטענתו בגלל שלא הסתדר עם המזכירה. ב-13.1.06 הודיע הנתבע במכתב לתובע כי לאור ההישגים הדלים שלו, ההתקשרות ביניהם הסתיימה. לטענת הנתבע בגלל עבודת התובע היה צריך להוסיף סכום רב על מנת להוסיף קבוצה של ישראלים.
התובע הודה שמלכתחילה לא היה רצון להביא גם קבוצה ישראלית.
לטענת התובע אין לנתבע סמכות לבטל את חוזה העבודה, כמו כן שכרו לא הותנה בהצלחה מסוימת. כמו כן לטענתו הנתבע הפר את ההסכם שכן בהסכם נקבע כי לתובע בלעדיות על שיווק עד לתאריך מסויים.
התובע קיבל את תשלום הבסיס בסך 12,000$ אך, תובע לקיים את ההסכם, ולשלם לו את התוספת שהוסכמה, סך הכל היו 1400 אורחים כולל ישראלים בשני המלונות, ועל הנתבע לשלם לו את התוספת שהובטחה, גם אם האורחים הגיעו על ידי סוכנים אחרים, בנוסף על הנתבע לשלם לו הוצאות בסך 1,405$ הוצאות, אחרי קיזוז התשלומים והחובות, תביעתו עומדת על 17,657$.
לטענת הנתבע ההסכם הופר על ידי התובע כשלא שהה במשרדיו יום וחצי, כמו כן בעבודתו הדלה היא סיכן את ההשקעה הרבה שהשקיע הנתבע באורחי חו"ל, ובמצב זה זכותו לבטל את החוזה. הוא מסכים לשלם תוספת של 1,405$, אך דורש החזר של סרטים שנרכשו, וסך הכל התובע חייב להשיב לו 6,595$ שאותם הוא תובע לקבל בחזרה.

התובע הזמין מהנתבע, מנהל שירותי קיטרינג, אוכל עבור סעודת בר המצוה של בנו, הוא בירר שהאוכל כשר, גם מול הרב האחראי על כשרות הקייטרינג. סך הכל הוזמנו 135 מנות בעלות כוללת של 8,100 ₪, לפני האירוע התובע הורה לנתבע להשתמש בכלים רב פעמיים, הנתבע הזמין כלים מחברת השכרה, ביום האירוע התובע שאל אם יש לה הכשר, והנתבע אמר שנראה לו שכן, ובסופו של דבר התברר לתובע כי לחברה אין הכשר, כיון שהוא הזמין קייטרינג כשר הוא תובע את כספו בחזרה, בנוסף הוא תובע את הטיפ למלצרים, את אגרת בית הדין ופיצויים על עגמת נפש לפי שיקול דעתו של בית הדין.
לטענת הנתבע רק יום קודם הוא ידע על הצורך בכלים רב פעמיים, ומלכתחילה הוא הציע לתובע פשרה, אך כעת הוא אינו מוכן להתפשר.