התובעים והנתבעים שניהם שכנים בבניין משותף בן 9 דירות, ובשנת 2002 רצו כמה דיירים להרחיב את דירותיהם והגישו בקשה לשינוי תב"ע, ובקשה להיתר בנייה הנתבעים היו שותפים ליוזמה זאת רק לקראת סופו. ההיתר שנתקבל כלל אישור לבנות את כל העמודה בבנייה אחת, התובעים ראו שהנתבעים מתעכבים, והחליטו לבנות בעצמם, הנתבעים לא השלימו את ההרחבה שלהם, כיון שהיה להם מחסור בכסף.
התובעים, שהנתבעים היו זקוקים לבנייה שלהם על מנת לבנות את ההרחבה שכן הם גרים בקמה שמתחת לנתבעים, דורשים מהנתבעים השתתפות בבנייה ב- 50% בסך 85,660 ₪, הנתבע אחרי חישוב הגיע למסקנה שהוא חייב כ-20 אלף ₪ שאותם הוא שילם.
כשבועיים לפני שפג תוקף היתר הבנייה מכרו הנתבעים את דירתם, והקונים ביצעו את ההרחבה בהתאם להיתר. הבנייה עוררה את התובעים להגיש את התביעה.
תביעת התובעים עומדת על סך 66,000 ₪ שהיא היתרה לתשלום לפי טענתם, לאחר הסכום ששולם להם כבר.
לטענת הנתבעים היקף השותפות שלהם הוא נמוך יותר, כיון שהם בנו על שטח התוספת רק מרפסת, וכמו כן מגיעים להם תשלומי איזון, כיון שהתובעים הרחיבו את דירתם יותר מחלקם ברכוש המשותף, אף שויתרו על כך, אבל הם לא ידעו את משמעות הויתור, לדעתם מגיע להם כ- 36 אלף ₪ עבור ההפרשים שבין תשלומי האיזון לבין עלויות הבנייה. כמו כן הם טוענים למחילה בגלל הזמן הרב שעבר, וכמו כן שהם לא צריכים לשלם בגלל שהם לא עשו שימוש בהרחבה אלא רוכשי הדירה. כמו כן התובעים לא הציגו קבלות ולא הוכיחו את גובה עלויות הבנייה.

הצדדים נפגשו בשנת 06' בכנס של משחקי חשיבה (במחשב), שם הציג התובע לנתבע משחק מחשבה שאותו הוא רוצה לפתח ולשווק, הנתבע אמר שיש לו קשר עם בעלים של חברת משחקים גדולה בארצות הברית, התובע היה אחראי על הפיתוח, והנתבע על השיווק, הנתבע התחייב להשקיע סכום של 27,000 ₪ במיזם. לאחר זמן המשחק הוגש לחברה האמריקאית אך היא החליטה לדחות אותו.
לאחר מכן הודיע התובע לנתבע שההסכם בטל, והוא רוצה למכור את המשחק לחברה ישראלית, הנתבע מתנגד למכירה כזו משום שהיא תוריד את רמת הרווחים. הנתבע הוציא במהלך התקופה כ- 5,000 ₪ הוצאות ישירות, וכן שעות עבודה טלפונים ומיילים.
התובע טוען שהסיבה להתקשרותו עם הנתבע היא בגלל קשריו עם החברה האמריקאית, ואלו התבררו כלא מועילים, וכמו כן הנתבע התנהל בעצלתיים. התובע מבקש מבית הדין להכריע שהוא רשאי למכור את המשחק לכל גורם, הוא מסכים לשלם לנתבע את הוצאותיו, או 20% מהרווחים העתידיים לפי בחירתו.
לטענת הנתבע אמנם יש קשרים אישיים בינו לבין בכירים בחברה האמריקאית, אך, כעת החברה לא מסכימה לאמץ את המשחק בגלל שנדרשים בו שיפורים נוספים. כמו כן לטענתו התנהלותו היתה סבירה ולא איטית, ויתכן שאפשר למכור את המשחק לחברה בינלאומית לאחר שיפורים.
הוא מבקש מבית הדין להורות לתובע לחשוף כל מגעים עם גורם שיווק, וכמו כן לשמור על חלקו בסך 50% מהמיזם. כהצעה אלטרנטיבית הוא מציע לשלם לתובע כמקדמה 10,000 ₪, ואם התובע ימשיך בשיתוף פעולה יקבל כל צד 50%, אך אם התובע יבקש לא להיות מעורב, יקבל הנתבע 60%, והתובע 40%.

התובע הזמין עבודה קבלנית, מחברה שהנתבע מנהל אותה, חתם על חוזה בנייה בסך 385,000 ₪ לאחר זמן ולאחר ששילם לנתבע 111,250 ₪, ביקש התובע מהנתבעת שתחדל מהמשך העבודה, זאת בגלל עבודה לקויה ואיטית והעדר פיקוח באתר. הוא תובע את סכום זה בחזרה, ועוד סכום כסף על נזקים שנגרמו לו לטענתו, סך הכל הוא תובע 136,500 ₪. לטענת הנתבע שווי העבודה שבוצעה היא בשווי של 140,000 ₪ והוא עולה על התשלום שהתובע שילם לו, ולכן הוא פטור מכל תשלום. מהנדס מטעם התובע העריך את שווי עבודת הקבלן בכ- 20 אלף ₪, ואת שווי החומרים ב- 12,000 ₪, לכן הוא תובע סכום של 92 אלף ₪ כהחזר על מה ששולם, בנוסף התובע דורש סכומים נוספים על ההוצאות הנוספות שנגרמו לו בגלל האיחור ובכללם: שכירות, ושכר מפקח ומהנדסים, פיצוי על עגמת נפש והוצאות משפט, ועלות דו"ח מומחה, וסך הכל עוד 44,500 ₪.
לטענת הנתבע התביעה צריכה להיות מופנית לחברה, ולא אליו אישית. כמו כן התובע אילץ אותו לבצע עבודות חציבה שלא היו לפי ההסכם, והיו באחריות התובע. כמו כן אין לו אחריות על חומרים שנעלמו מהאתר, שכן התובע הודיע לו שהאחריות על האתר היא עליו.
בית הדין הכריע שעל הצדדים להגיש תחשיבים לגבי ההוצאות שהם הוציאו, והחליט אילו הוצאות לקבל ואילו לא.

קיבוץ תובע את חברת הקיבוץ ששימשה כמורה בבת הספר, ויצאה להשתלמות מעת לעת, בקיץ שנת תשס"ח העבירה הנתבעת את כספי קרן ההשתלמות בסך 42,764 ₪ שעל שמה לחשבונה הפרטי.
לטענת התובעת - הקיבוץ הכספים שייכים לו בגלל המסגרת הקיבוצית.
אמנם, לטענת הנתבעת כספי קרן ההשתלמות נועדו כולם לצרכי השתלמות אישית של המורה, והכספים שהיא משכה אכן שימשו להשתלמות, לצורך ההשתלמויות היא לא ביקשה אישור מראש שכן שרר אי אימון בינה לבין המזכיר הקודם, בדיון היא גם הציגה קבלות על עלויות השתלמות בסך העולה על סך התביעה. הנתבעת הצירה על כך שהקיבוץ פגע בפרטיות החברים ופתח מכתבים, וכמו כן ההחלטות לגבי הכספים נעשו על בסיס אישי, ולא באופן שיוויוני.
לטענת התובעת, הקבלות שהציגה הנתבעת אינם קשורות ועל חלקן הקיבוץ התובעת כבר שילמה.

התובע שכר רכב מהנתבעת שהיא חברה להשכרה רכב, כשהרכב היה ברשותו פגע התובע תוך כדי נסיעה ברכב חונה, הנתבעת גבתה באמצעות כרטיס אשראי השתתפות עצמית בסך 750$, בעל הרכב הניזק הגיש חו"ד שמאית לתובע בסך 22,275 ₪, והתובע תובע מהנתבעת להעביר את תביעת הניזק לטיפול חברת הביטוח, אם יש כזו, אם לא, יש לחייבה בכל החובות שהיו מוטלות על החברה המבטחת, כמו כן את כל הנזקים שנגרמו לרכב, והוצאות משפט, לטענתו זהו ההסכם ביניהם בחוזה השכירות, וסך הכל הוא תובע כולל הוצאות משפט 26,574 ₪.
הנתבעת טוענת שהתאונה אירעה בשל רשלנותו של התובע, שהיה אחראי לגמרי לתאונה, ונהג בצורה מסוכנת. לטענתה התובע לא הסכים לרכוש ביטוח לנזק מינימלי וביטוח צד ג' וכמו כן התחייב להשתתפות עצמית בסך 750$ + מע"מ.
לטענתה התובע הוא זה שצריך לשלם לה כ- 32,293 ₪.

התובעת היא מעצבת במקצועה, הנתבעים פנו לתובעת שתעצב את הספר, וסיכמו עם הרב ש' דודה של הנתבעת שהוא אחראי על ההוצאה לאור של הספר, סוכם בעל פה עם התובעת ששכרה יהיה 25 ₪, ההוצאה לאור עברה בשלב מסוים להוצאה אחרת, שהדפיסה 2,000 עותקים ללא אישור הנתבעים, שכרה של התובעת לא שולם, בשלב כלשהו העבירה ההוצאה לאור ספרים לנתבעים.
התובעת תובעת 8,800 ₪, ולדעתה הנתבעים אחראים לשכרה.
לטענת הנתבעים הם לא בעלי האחריות הכלכלית על הפרויקט, לדעתם הסכום שהתובעת תובעת הוא הסכום שסוכם אבל הוא גבוה מדי, ובגלל שכר זה נוצרה התסבוכת בהוצאת הספר, לכן הם תובעים מהתובעת 3,200 ₪ שהם חייבים להוצאה האחרת. הנתבעים הציגו את רווחיהם מהפרויקט שהם סך הכל 364 ₪.

באביב תשס"ו בנו של התובע התקבל לישיבה בירושלים לשנת תשס"ז, התובע שילם מראש שכר לימוד עבור לימודי בנו (יוני) בסך 14,250$, שנת הלימודים מתחילה בד' אלול, ומסתיימת בכ"ז סיון.
מתחילת הלימודים דרכו של הבן - יוני לא צלחה בישיבה, וכארבעה שבועות אחרי תחילת ה'סמסטר השני', בפגישה עם התובע הישיבה החליטה כי יוני יעזוב את הישיבה, והוא המשיך את הלימודים במקום אחר בארץ.
התובע דורש החזר של כל שכר הלימוד ששולם, כיון שלדעתו הישיבה לא העניקה לבנו חינוך כראוי, ולא יצרה עם בנו קשר אישי. או את התשלום על הסמסטר השני.
הנתבעת טוענת שהתובע גם הוא לא מאמין בכך שהישיבה לא עמדה במחויבויותיה, וטענה זו עלתה רק כעת. כמו כן חלק מהחוזה שעליו חתום התובע כולל סעיף על מדיניות החזר שכר לימוד, שלא מותיר שום החזר לאחר השבוע השלישי. לטענת הנתבעת הסדר זה מתייחס גם למצב בנידון דידן שהיא זו שסירבה להמשיך את שהות התלמיד בישיבה.
התובע הגיב שהוא לא זוכר שהיה חתום על סעיף כזה, ובכל מקרה הוא מתייחס רק למקרה של פרישת תלמיד מרצונו.
הצדדים גם חלוקים בפירוש המילה withdraw המופיעה בחוזה ביחס לעזיבת תלמיד, האם משמעותה הדחת תלמיד, או תלמיד העוזב מרצונו.
כמו כן התובע טוען שעיתוי הדחת התלמיד אינו מקרי, כיון שהיא בחרה להדיחו בשלב שבו לא ניתן לקבל החזר כספי, הנתבעת מכחישה את טענה זו.
הנתבעת הציעה בעבר כפשרה 25% מהכסף אך כעת היא לא רואה את עצמה מחוייבת להסכמה.
הדיון התקיים בוידאו, כך שהתובע ישב במשרד בית הדין בניו יורק, ותקשר עם בית הדין באמצעות תקשורת אינטרנטית.

התובע רצה לקנות שטחים באיזור עיירה שברומניה, ונחתם חוזה לרכישת 5,000 דונם עם חברה המייצגת את ראש העיר, ההסכם כלל קנס של 850,000 יורו על הפרת חוזה.
באותו זמן הנתבע גם התחיל לגלות התעניינות באותו איזור, דרך מתווכים מקומיים, ונודע לו על התעניינות התובע, לטענת המתווכים התובע נעזר באחד מהשותפים שלהם ש'בגד בהם'.
ולאחר מכן ראש העיר הודיע לתובע שהם מאויימים על ידי קבוצת אנשים. כמה שעות לאחר מכן התקשר אליו יעקב ואיים עליו, שלא ימשיך לרכוש קרקעות, לטענת התובע היו איומים גם מהנתבע, אך הנתבע הכחיש איומים כאלו, ואמר כי הציע לו לעבוד בשיתוף פעולה, והתובע התנגד כיון שלטענתו הוא קשור בחוזה עם ראש העיר.
לאחר השיחה נקבעה פגישה עם הרב בשעה 10, ולתובע נודע שהנתבע נפגש עם ראש העיר שעה לפני הפגישה עם הרב, הפגישה עם הרב לא הניבה כל תוצאות, ולאחריה גם התובע וגם הנתבע נמנעו מלרכוש קרקעות באיזור. התובע תובע מהנתבע פיצוי על מניעת הרווח בעיסקאות. ראש העיר והסוכן העידו שלא היו מאוימים על ידי הנתבע, אך יתכן שיש להם נגיעה. מכל מקום לא הובאו ראיות על איומים.
הבוררות התקיימה על ידי הרב כרמל בעיר בוקרשט שברומניה, בין התובע לנתבע, במהלך הדיון נשמעו גם עדים, וניתן פסק דין, כעת נשלחים הנימוקים לפסק הדין.

הנתבע 2 מכר דירה לנתבע 1, התובע שגר בקומה שמעל הדירה שנמכרה, תובע שימכרו לו את הדירה במחיר שהוצע לנתבע 1, מדין 'בר מצרא'. בתאריך כ"ח אייר הוציאו התובעים צו מניעה בבית הדין של המועצה הדתית, אך הנתבעים לא הגיעו לדיון, לנתבע 1 יש אפשרויות אחרות בשכונה.
לטענת נתבע 1 אין כאן דין בר מצרא מכמה טעמים: א. הוא קונה יחד עם אשתו. ב. יש לו צורך בדירה עם גינה. ג. התובע הוא זה שהודיע לו על הדירה. ד. התובע עצמו לא מתכנן לאחד את הדירות.
לטענת נתבע 2 הוא לא רוצה למכור את הדירה לתובע כי הוא לא סומך עליו, כמו כן הוא זקוק לכסף בדחיפות, ובינתיים נגרם לו נזק.

הנתבע הזמין מהתובע 500 ק"ג תמרים בחבילות של 5 ק"ג, לטענת התובע המחיר שנקבע היה 22 ₪ לק"ג, התמרים נשלחו לנתבע, והונחו חנות ירקות לבקשת הנתבע, לאחר כמה ימים הוזמנו 500 ק"ג נוספים, שסופקו לתובע לאותה חנות, והנתבע לא שילם עליהם,
הנתבע רוצה לבטל את העיסקה, מכמה סיבות: א. הזמן שהתמרים מחזיקים מעמד שונה ממה שנאמר לו. ב. הובטחה לו כשרות, ולא סופקה. ג. הוא לא הצליח למכור את התמרים משום שהתובע הציף את השוק בסחורה שלו. ד. לאחר כמה חודשים הסחורה התליעה, יתכן משום שלא הועברה ברכב קירור.
התובע דוחה את טענות הנתבע, וטוען שחלק גדול מהדברים התבקש אחרי ביצוע העיסקה. על עיסקת התמרים הוא תובע 18,000 ₪.
כמו כן התובע תובע גם סכום של 3,050 ₪ עבור שמן שסופק ותמורתו לא שולמה. ובנוסף הוא תובע 9,050 ₪ עבור הוצאות והפסדים, וסך הכל 30,000 ₪.
הנתבע הודה שיש בסיס לחיוב, אך טוען שהתובע צריך להשתתף איתו בהפסדים, ולכן הוא מסכים לשלם 10,000 ₪ תמורת התמרים, ואת סכום השמן.