ספר כוזרי מאמר שני ל"ח- מ"ד | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

525

4 דק' קריאה

לח אָמַר הֶחָבֵר: הַלֵּב יֵשׁ בּוֹ חֳלָיִים בִּלְתִּי פּוֹסְקִים הַבָּאִים עָלָיו מֵעֵת לְעֵת, מִדְּאָגוֹת וִיגוֹנוֹת וַחֲשָׁשׁוֹת וְטִינוֹת וּמַשְׂטֵמוֹת וְאַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּפַחַד סַכָּנוֹת, וּמִזְגּוֹ מִתְהַפֵּך וּמִשְׁתַּנֶּה עִם הָעִתִּים מִנְּשִׁימָה יְתֵרָה אוֹ חֲסֵרָה, נוֹסָף עַל מָזוֹן גָּרוּעַ אוֹ מַשְׁקֶה גָּרוּעַ, וְהַתְּנוּעוֹת וְהַהִתְעַמְּלֻיּוֹת וְהַשֵּׁנָה וְהַיְּקִיצָה, כֻּלָּם נוֹתְנִים אוֹתוֹתֵיהֶם בּוֹ, וְזוּלָתוֹ מִן הָאֵיבָרִים בִּמְנוּחָה.
לט אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר נִתְבָּאֵר אֵיך הוּא רַב חֳלָיִים מִכֹּל הָאֵיבָרִים. וְאֵיך הוּא רַב בְּרִיאוּת מִכֻּלָּם?
מ אָמַר הֶחָבֵר: הֲיִתָּכֵן שֶׁתִּתְיַשֵּׁב בּוֹ לֵחָה שֶׁתְּחַדֵּשׁ בּוֹ מֻרְסָה וְסַרְטָן וְיַבֶּלֶת וּפֶצַע וְשִׁתּוּק וְרִפְיוֹן, כַּאֲשֶׁר יִתָּכֵן בִּשְׁאָר הָאֵיבָרִים?
מא אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא יִתָּכֵן זֶה, כִּי בְּפָחוֹת מִזֶּה יִהְיֶה הַמָּוֶת, וּמִפְּנֵי שֶׁהַלֵּב בְּחַדּוּת תְּחוּשָׁתוֹ, מֵחֲמַת זֹך דָּמוֹ וְרֹב רוּחוֹ, מַרְגִּישׁ בַּגּוֹרֵם הַקָּטָן בְּיוֹתֵר הַמַּזִּיק לוֹ, וְדוֹחֶה אוֹתוֹ מֵעָלָיו כֹּל עוֹד נִשְׁאֲרָה בּוֹ יְכֹלֶת לִדְחוֹת. וְזוּלָתוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּהַרְגָּשָׁתוֹ, וּמִתְיַשֶּׁבֶת בּוֹ הַלֵּחָה עַד שֶׁיִּתְחַזְּקוּ מִמֶּנָּה אֵלֶּה הֶחֳלָיִים.
מב אָמַר הֶחָבֵר: אִם כֵּן הַרְגָּשָׁתוֹ וּתְחוּשָׁתוֹ הֵן גּוֹרְמוֹת לוֹ רֹב הֶחֳלָיִים, וְהֵן הַסִּבָּה בִּדְחִיָּתָם מֵעָלָיו בִּתְחִלַּת חָלוּתָם קֹדֶם שֶׁיִּתְחַזְּקוּ.
מג אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן הוּא.
מד אָמַר הֶחָבֵר: וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בְּיַחַס אֵלֵינוּ כְּמַדְרֵגַת הַנֶּפֶשׁ אֶל הַלֵּב, וְעַל כֵּן אָמַר: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם". אֵלֶּה הֵם הֶחֳלָיִים, אֲבָל הַבְּרִיאוּת הֲרֵי הִיא כְּמַאֲמַר הַחֲכָמִים: "מוֹחֵל לַעֲווֹנוֹת עַמּוֹ, מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן", לְפִי שֶׁהוּא אֵינוֹ מַנִּיחַ לָנוּ עֲווֹנוֹת רַבִּים נִצְבָּרִים שֶׁיִּהְיוּ גּוֹרְמִים אָבְדָנֵנוּ לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לָאֱמוֹרִי, כַּאֲשֶׁר אָמַר: "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה", וְהִנִּיחוֹ עַד שֶׁהִתְחַזֵּק חֳלִי עֲווֹנוֹתָיו וְהֵמִית אוֹתוֹ. וּכְמוֹ שֶׁהַלֵּב מִיסוֹדוֹ וְעַצְמוּתוֹ זַך, שְׁוֵה הַמֶּזֶג, דְּבֵקָה בוֹ הַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית, כֵּן יִשְׂרָאֵל מִצַּד יְסוֹדָם וְעַצְמוּתָם, וּכְמוֹ שֶׁיִּגָּרְמוּ לַלֵּב חֳלָיִים מִשְּׁאָר הָאֵיבָרִים מִתַּאֲוַת הַכָּבֵד וְהַקֵּבָה וְהָאֲשָׁכִים מֵרֹעַ מִזְגָּם, כֵּן יַשִּׂיגוּ אֵת יִשְׂרָאֵל הֶחֳלָיִים מֵהִדַּמּוּתָם לָאֻמּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם". וְאַל יְהִי רָחוֹק מִן הַדַּעַת שֶׁיֵּאָמֵר בִּכְגוֹן זֶה: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם", וְנַעֲשֵׂינוּ אָנוּ נוֹטְלִים עַל עַצְמֵנוּ, וְהָעוֹלָם בְּשַׁלְוָה וָנַחַת.
וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֵינוּ סִבָּה לְתִקּוּן יִרְאַת שָׁמַיִם שֶׁלָּנוּ, וְהִזְדַּכְּכוּת הַזַּך מִמֶּנּוּ, וִיצִיאַת הַסִּיגִים מִתּוֹכֵנוּ, וּבְהִזְדַּכְּכֵנוּ וּבְתִקּוּנֵנוּ יִתְחַבֵּר הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתָּ כִּי הַיְּסוֹדוֹת נִתְכְּנוּ לִהְיוֹת מֵהֶם הַמַּחְצָבִים, וְאַחַר כֵּן הַצְּמָחִים, וְאַחַר כֵּן בַּעֲלֵי הַחַיִּים, וְאַחַר כֵּן הָאָדָם, וְאַחַר כֵּן סְגֻלַּת אָדָם, וְהַכֹּל נִתְכַּן בַּעֲבוּר אוֹתָהּ הַסְּגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַבֵּר בָּהּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְאוֹתָהּ הַסְּגֻלָּה בַּעֲבוּר סְגֻלַּת הַסְּגֻּלָּה, כַּנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים. וְכָך נִסְדַּר מַאֲמַר הָאוֹמֵר: "תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ", וְאַחַר כֵּן: "תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ", וְאַחַר כֵּן: "צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ", לְפִי שֶׁהֵם סְגֻלַּת הַסְּגֻלָּה.

___________________________
טינות – כעס ותרעומות. מנשימה יתירה – כתוצאה מנשימת יתר. מרסה – מוגלה. וזולתו – איברים אחרים. הרגשתו ותחושתו – העדינה כל כך. סגולת אדם – עם ישראל.

ביאורים
הלב הוא האיבר העדין והרגיש ביותר בגוף האדם, תכונה זו גורמת לשתי תוצאות הפוכות: מצד אחד הוא יותר פגיע, ואפילו דברים שוליים שאינם משפיעים על איברים אחרים, משפיעים עליו לרעה. מצד שני, הוא לא סופג את החולי לאורך זמן, אלא פולט אותו מבעוד מועד. התכונה הטבעית של הלב היא זכות ונקיות, ולכן גם כשמתלווה אליה מחלה כלשהי, היא לא מתמזגת בו אלא נפלטת לחוץ. בדומה ללב, גם עם ישראל בטבעו הוא זך וטהור, ולכן הוא לא מסוגל לחטוא לאורך זמן, ובשלב מסוים הוא פולט את הקלקול וחוזר לעצמו. מאותה הסיבה, עם ישראל לא היה מסוגל לחטוא מעצמו, בלי השפעה סביבתית מבחוץ. אותה רגישות ונקיות טבעית, גורמת לו להתפעל מכל סטייה קטנה מדרך הישר שהוא פוגש. עם ישראל אמנם חטא, אבל מי שגרם לו לחטוא הם העמים שטבעם גס, והם קלקלו אותו. עם ישראל נענש על חטאיו שלו, אבל בשורש העניין הוא נענש על חטאי האומות, כי הם הסיבה לנפילתו הרוחנית. העונש האלוהי הוא לא נקמנות על כך שהמרו את רצונו, אלא תהליך תיקון וזיכוך של הנפש שנשחתה. לכן העובדה שה' מעניש אותנו, אינה מעידה על פחיתות אלא על מעלה, כיוון שה' חפץ לתקן את הנפש הישראלית. אבל בעקיפין, הייסורים שעוברים על עם ישראל, מזככים את העולם כולו, כיוון שמקור השחיתות והקלקול נובע מהם. העולם בז לעם ישראל השפל בגלותו, אבל באמת הם צריכים להכיר לנו תודה שאנחנו סובלים עבורם, והם חיים בשלווה. הזיכוך שעובר עם ישראל הוא כפול: ליטוש הנפש של הצדיקים, ופליטת הרשעים שאין להם תיקון מתוך מחנה ישראל. העולם בנוי ממעגלים חיצוניים ופנימיים שהשפעה הדדית קיימת ביניהם. המעגל הפנימי ביותר מסמל את הצדיקים, שהם תכלית בריאת העולם, ומסביבם עם ישראל כולו ושאר מדרגות הבריאה.

הרחבות
1. עם ישראל כלב באיברים
יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת בְּמַדְרֵגַת הַלֵּב בָּאֵיבָרִים (מופיע בסוף הלימוד של היום הקודם). מקור הביטוי הוא כנראה בזוהר [זוהר פנחס, רכ"א]: "דְּיִשְׂרָאֵל עֲבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִבָּא דְּכָל עָלְמָא. וְהָכִי אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בֵּין שְׁאַר עַמִּין, כְּלִבָּא בֵּין שַׁיְיפִין, כְּמָה דְּשַׁיְיפִין לָא יַכְלֵי לְמֵיקָם בְּעָלְמָא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא בְּלָא לִבָּא, הָכִי עַמִּין כֻּלְּהוּ, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּעָלְמָא, בְּלָא יִשְׂרָאֵל. וְאוֹף הָכִי יְרוּשָׁלַם בְּגוֹ שְׁאַר אַרְעָאן, כְּלִבָּא בְּגוֹ שַׁיְיפִין. וְעַל דָּא אִיהִי בְּאֶמְצָעִיתָא דְּכוּלֵי עָלְמָא. כְּלִבָּא גּוֹ שַׁיְיפִין" (שישראל עשה אותם הקב"ה, לב, של כל העולם. וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים, וכמו שאברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל. וגם ירושלים היא כך בין שאר הארצות כמו לב בין האברים. ועל-כן היא באמצעו של כל העולם, כלב שהוא באמצע האברים. תרגום פירוש הסולם). לכל דבר בעולם ישנו את מקור החיות שלו. כמו שישראל הוא ליבם של שאר האומות, כך גם ירושלים היא ליבו של העולם כולו.
2. חוליי הלב
הַלֵּב יֵשׁ בּוֹ חֳלָיִים בִּלְתִּי פּוֹסְקִים הַבָּאִים עָלָיו מֵעֵת לְעֵת, מִדְּאָגוֹת וִיגוֹנוֹת וַחֲשָׁשׁוֹת וְטִינוֹת וּמַשְׂטֵמוֹת וְאַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּפַחַד סַכָּנוֹת. הרב הנזיר מסביר שלדעת ריה"ל, חוליי הלב הם אינם גופניים אלא נפשיים. לכן הוא מסביר שלא תהיה בו מורסה וסרטן, אבל יכולים לבוא עליו חוליים מדאגות. כאלו הם גם חוליי האומה, חוליים נפשיים, רוחניים. לכן, כשישראל חולים במצבם הרוחני, כל העולם כולו חולה עמם [הכוזרי המבואר, חלק ראשון, עמ' ריז].

שאלות לדיון

עם ישראל הוא הלב באיברים. אין באמירה זו משום 'גזענות'?
מהו תפקיד הפרט מעם ישראל, בהיותו חלק מ'הלב' שבאיברים?

לעילוי נשמת הרב דב בער ב"ר צבי סילבצקי ז"ל