פרק ל"ו חלק ד' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

404

5 דק' קריאה

העוסק בטוב ניצל מחבלי משיח שהם רע
1 וְקָאָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַבָּה, דַּאֲמַר יֵיתֵי וְלָא אֶחְמִנֵיהּ, 2 אִילֵימָא מִשּׁוּם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ. וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה, כִּי הֲוָיָה הַזֹּאת אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּלֹא צַעַר, שֶׁהֲרֵי הֲוָיַת הַמָּשִׁיחַ בְּרִיאָה חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא הָיָה בָּעוֹלָם, וְזֶה גּוֹרֵם שִׁנּוּי, כִּי כָּל הֲוָיָה, שִׁנּוּי, וְכָל שִׁנּוּי, רַע. וְהָתַנְיָא 3 וכו', פֵּרוּשׁ, כִּי מְצִיאוּת עוֹלָם הַזֶּה הֵם שְׁנֵי דְבָרִים: 4 גּוּפָנִים, וּבִלְתִּי גּוּפָנִים, וְדָבָר זֶה יָדוּעַ. וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם הוּא בַּעַל גְּמִילוּת חֶסֶד וּבַעַל תּוֹרָה, וְעוֹסֵק בְּאֵלּוּ שְׁנֵיהֶם, הוּא מִתְחַבֵּר בְּטוֹב בְּכָל שְׁנֵי חֲלָקִים. כִּי הַתּוֹרָה הִיא טוֹב בִּלְתִּי גּוּפָנִי, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ד, ב): כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ. וּגְמִילוּת חֲסָדִים הִיא טוֹב גּוּפָנִי, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה טוֹב לַבְּרִיּוֹת. כִּי בְּנֵי אָדָם בַּעֲלֵי גּוּף צְרִיכִין זֶה לָזֶה, וְזֶהוּ עִנְיַן גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְאִישׁ כָּזֶה הוּא טוֹב לְגַמְרֵי, שֶׁהוּא טוֹב לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת. וְכַאֲשֶׁר הוּא טוֹב, יוֹצֵא מֵחֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ, כִּי חֶבְלֵי מָשִׁיחַ הוּא מִצַּד הַשִּׁנּוּי, וְזֶהוּ עִנְיַן חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ, וְכָל שִׁנּוּי אֵינוֹ טוֹב, אֲבָל הוּא רַע. לְפִיכָךְ הַמִּתְדַּבֵּק לְגַמְרֵי בַּטּוֹב, בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא טוֹב אֱלֹקִי, וְטוּב הַבְּרִיּוֹת שֶׁהוּא טוֹב גּוּפָנִי, יִנָּצֵל מֵחֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵינוֹ טוֹב רַק רַע. וּרְאָיָה 5 לָזֶה, שֶׁבְּיוֹם 6 שֵׁנִי, שֶׁהוּא הַתְחָלַת הַשִּׁנּוּי, שֶׁלְּכָךְ נִקְרָא שֵׁנִי עַל שֵׁם שִׁנּוּי, לֹא נֶאֱמַר בּוֹ טוֹב. כִּי בְּרִיאַת יוֹם הַשֵּׁנִי הוּא שִׁנּוּי, שֶׁהוּא חִלּוּק הַמַּיִם אֵלּוּ מֵאֵלּוּ, לְכָךְ אֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה טוֹב בּוֹ כְּלָל. וּלְפִיכָךְ 7 אֵלּוּ שְׁנֵי דְבָרִים, כְּמוֹ שֶׁחֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא שִׁנּוּי, וְכָל שִׁנּוּי הוּא רַע, כָּךְ אֵלּוּ 8 שְׁנֵי דְבָרִים הֵם הַטּוֹב, וְלֹא יִמְשֹׁל בּוֹ רַע כַּאֲשֶׁר הוּא דָּבֵק בַּטּוֹב. וּלְפִיכָךְ הָרוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה נִצּוֹל מֵחֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ, יִהְיֶה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים.

העוסק בתורה וגמילות חסדים, שהם במדרגת הפשיטות, ניצול מחבלי משיח
וְהַדָּבָר הַזֶּה הוּא עוֹד עִנְיָן עָמֹק מְאֹד, שֶׁהָרוֹצֶה לְהִנָּצֵל מֵחֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ יִהְיֶה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, בְּאֵלּוּ שְׁתֵּי מִדּוֹת, שֶׁהֵם הַתּוֹרָה וְהַחֶסֶד, מִדּוֹת שֶׁבָּהֶם מַדְרֵגוֹת 9 הַפְּשִׁיטוּת, הַתּוֹרָה וְהַחֶסֶד. וְהוּא נִרְמָז בְּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי טז, ו): כִּי בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן. וּמִצַּד הַפְּשִׁיטוּת שֶׁיֵּשׁ בְּאֵלּוּ שְׁתֵּי מִדּוֹת נִצּוֹל מִן חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהוּא שִׁנּוּי בָּעוֹלָם. כִּי 10 הַפְּשִׁיטוּת אֵין בּוֹ שִׁנּוּי, כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ לַמֵּבִין. וּמְתָרֵץ, שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ דָּבָר זֶה בְּחִבּוּר גְּבוּרוֹת ה', עַיֵּן שָׁם וְתִמְצָא מְבֹאָר.
________________________________

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

147 - פרק ל"ו חלק ג'

148 - פרק ל"ו חלק ד'

149 - פרק ל"ו חלק ה'

טען עוד

1 שאל אביי את רבה, שאמר יבוא ולא אראנו, 2 מדוע אמר כן? אם מפני חבלי משיח, כמו שהזכרנו בתחילת הפרק, שהווית ימות המשיח תהיה מלווה בצער, מפני שאי אפשר לדבר חדש להתהוות בלא שינוי וכל שינוי הוא רע, 3 והרי שנינו, העוסק בתורה ובגמילות חסדים ניצל מחבלי משיח. פירוש, בעולם הזה מצויים שני סוגי דברים: 4 גשמיים ולא גשמיים, דבר זה ידוע. בשעה שהאדם הוא בעל חסד ובעל תורה, ועוסק בשני דברים אלו, הוא מתחבר אל הטוב בשני החלקים, גם הטוב הגופני וגם הטוב הרוחני. כי התורה היא הטוב הרוחני, כמו שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וגמילות חסדים זהו טוב גשמי, שעושה טוב לבריות, כי בני האדם גשמיים, והם צריכים זה את זה, וזהו ענינה של גמילות חסדים שמסייעים זה לזה. איש בעל תורה ובעל גמילות חסדים הוא טוב שלם, כי הוא טוב לשמים וטוב לבריות, ולכן ניצל מחבלי משיח, שהם שינוי הבא לעולם, וכל שינוי הוא רע. ומאחר והוא דבק בטוב – בתורה, שהיא הטוב האלוקי, ובגמילות חסדים שהוא הטוב הגשמי, הוא ניצול מהרע. ראיה לזה, 5 שהטוב אינו יכול להיות יחד עם השינוי, שהוא רע, 6 שביום השני לבריאה, שהוא יום התחלת השינוי, ולכן נקרא שני מלשון שינוי, לא נאמר בו טוב. כי בבריאת יום השני נחלקו המים העליונים מהמים התחתונים, לכן לא ראוי להאמר בו טוב. מכאן 7 שהטוב והשינוי הם שני דברים שאינם עולים בקנה אחד. 8 תורה וגמילות חסדים הם הטוב, וחבלי משיח, שהם שינוי, הם הרע. כאשר האדם דבק בטוב, בתורה ובגמילות חסדים, הוא ניצול מחבלי משיח.
ענין זה, שהעוסק בתורה ובגמילות חסדים ניצול מחבלי משיח, יש בו עומק נוסף. לשני ענינים אלו: תורה וגמילות חסדים, יש מכנה משותף, שבשניהם קיימת מידת הפשטות, 9 כלומר התרחקות מהגשמיות ודבקות ברוחני. דבר זה רמוז בפסוק: כי בחסד ואמת יכופר עוון. הכפרה היא מפני ההסתלקות מהגשמיות והדבקות ברוחניות, ולכן בשתי מידות אלו ניצול מחבלי משיח, שהם שינוי בעולם, כי 10 ברוחני אין שינוי כידוע, כי השינוי הוא רק בגשמי. ענה רבה לאביי, שהוא חושש שמא יגרום החטא. דבר זה בארנו בגבורות ה', עיין שם ותמצא את הדברים מבוארים.

ביאורים
אביי שואל את רבה מדוע הוא פוחד מחבלי המשיח, כיוון שניתן להינצל מהם על ידי תורה וגמילות חסדים. כיצד מצוות אלו מצילות מהכאב המתלווה לחבלי המשיח?
התורה והחסד הם במדרגת ה' פשיטות '. אין מדובר בפשטות חיוורת וחסרת תוכן, אלא באדם שמכיר את מקומו ומוכן לקבל מאנשים אחרים. זו מידה של ענווה, שאין בה רק הכנעה והתבטלות, אלא הכרה בערך האמיתי של האדם. אדם שמכיר בערך עצמו מבין שהוא זקוק לשפע אלוהי על מנת להתעלות, ולכן הוא מוכשר יותר לקבלו. התורה היא גילוי של טוב אלוהי המושפע לעולם ומדריכה אותנו כיצד להתנהל בו. דרך הקישור לתורה היא דרך שכלנו – על ידי הלימוד וההתעסקות המחשבתית בה.
ישנו רובד נוסף בענווה. ההכרה בערך עצמי מביאה לידי ההבנה שלא רק שאני זקוק לעזרה כדי להתעלות, אלא גם כל מה שיש לי עכשיו לא הגיע ממני אלא משפע אלוהי שהושפע עליי. מכוח זה נובעת ההבנה שאין לי את הזכות לשמור טוב זה לעצמי וממילא מגיע הרצון להעביר אותו הלאה. רצון זה מתבטא בגמילות החסדים, הנעשית על ידי גופו של האדם.
אם-כן, אדם העוסק בתורה ובחסד מקשר את הצד השכלי והצד הגופני שבו למדרגת הענווה, ונמצא במדרגה המחוברת לשפע האלוהי. במדרגה כזו יש רק טוב ושלמות, ולכן מי שנמצא בה יכול להינצל מהרוע והכאב שבחבלי המשיח.

הרחבות
* טוב לשמים ולבריות
וְאִישׁ כָּזֶה הוּא טוֹב לְגַמְרֵי, שֶׁהוּא טוֹב לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת. מקור הדברים הוא בגמרא: "וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב? אלא, טוב לשמים ולבריות – זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות – זהו צדיק שאינו טוב" [קידושין מ.] הגמרא לומדת שישנם שני סוגי צדיקים, צדיק שטוב גם לשמים וגם לבריות, וצדיק שטוב לשמים בלבד.
החיד"א שואל כיצד תיתכן מציאות של צדיק שהוא טוב לשמים אך אינו טוב לבריות, הרי אם אינו טוב לבריות, גם בשמים אינו אהוב! ועונה, שכוונת הגמרא בביטוי "רע לבריות, אין הכונה בדברים שבין אדם לחבירו, שהוא מזיק לבריות או עושק וכיוצא, אלא הכונה הוא שמלמד קטגורייא על הבריות ואינו מלמד זכות ולא ניחא ליה (=ולא נח לו) לקב"ה שהאדם ילמד חובה על ישראל... אבל המלמד זכות על ישראל זה נקרא טוב לבריות" [בן יהוידע שם] לפי דבריו, אדם שעובר על מצוות שבן אדם לחברו או מתנהג שלא כהוגן אכן אינו צדיק כלל. הגמרא דיברה על סוג אחר של אנשים – צדיקים שלומדים תורה ומקפידים על קיום מצוות, הן מצוות שבין אדם לחברו והן מצוות שבין אדם למקום, אבל כיוון שאין הם מלמדים זכות על ישראל, הקב"ה אינו אוהב אותם וקורא להם "צדיקים שאינם טובים".

לעילוי נשמת נפתלי בן ר' מרדכי ז"ל