גבורות השם פרק ס"ח חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
גבורות השם

קטגוריה משנית

247

4 דק' קריאה

המלאכים עבדים וישראל בנים
וְאָמְרוּ שֶׁהַמַּלְאָכִים נִקְרָאִים: עֲבָדִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִבְרָאִים לְצֹרֶךְ הָעוֹלָם, כִּי הֵם מְמֻנִּים עַל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם כְּמוֹ הָעֶבֶד שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל צֹרֶךְ הַבַּיִת. וְיוֹרֶה שְׁמָם עֲלֵיהֶם, שֶׁנִּקְרָא מַלְאָךְ מִלְּשׁוֹן שְׁלִיחוּת, שֶׁהוּא נִשְׁלָח לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל הֵם נִקְרָאִים: בָּנִים, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן הוּא 1 עָלוּל מִן הָאָב כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם עֲלוּלִים מִן 2 הָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה. וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בְּכָאן לָמָּה רָאוּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִהְיוּ עֲלוּלִים רִאשׁוֹנִים אַף לַמַּלְאָכִים.

שירת ישראל קדמה לשירת המלאכים כי הם בנים
וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּוַדַּאי יִשְׂרָאֵל יֹאמְרוּ שִׁירָה תְּחִלָּה, כִּי הֶעָלוּל בָּרִאשׁוֹנָה מוֹרֶה עַל הָעִלָּה תְּחִלָּה, כִּי אֵין עָלוּל בְּלֹא עִלָּה. וּלְפִיכָךְ יִשְׂרָאֵל יֹאמְרוּ שִׁירָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קֹדֶם מִן הַמַּלְאָכִים, אַף כִּי הֵם גַּם כֵּן נִבְרְאוּ מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וַעֲלוּלִים מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם עֲלוּלִים בָּרִאשׁוֹנָה בְּמַה שֶּׁהוּא יִתְבָּרַךְ עִלָּה, וְהַמַּלְאָכִים אִם שֶׁגַּם הֵם עֲלוּלִים מִמֶּנּוּ, אֵין זֶה בָּרִאשׁוֹנָה כְּמוֹ יִשְׂרָאֵל, כִּי נִבְרְאוּ לְשַׁמֵּשׁ בָּעוֹלָם מַה שֶּׁנִּשְׁלָחִים מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְפִיכָךְ הֵם נִמְשָׁכִים וּטְפֵלִים אַחַר דָּבָר אַחֵר. וּלְכָךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בָּנָיו מוֹרִים תְּחִלָּה עַל הָעִלָּה, וּלְכָךְ שִׁירָתָם תְּחִלָּה.

גבורות השם (75)

בשביל הנשמה

54 - גבורות השם פרק ס"ח חלק א'

55 - גבורות השם פרק ס"ח חלק ב'

56 - לימוד שבועי באמונה ג-ט אב תשע"ו

טען עוד

מחלוקת בחז"ל במעלת האישה ביחס למלאכים וביחס לאיש
וְסָבַר רַב דְּמִכָּל מָקוֹם הַמַּלְאָכִים קָדְמוּ לַנָּשִׁים, כִּי הַנָּשִׁים גַּם כֵּן טְפֵלִים לָאֲנָשִׁים, וּכְדִכְתִיב (בראשית ב, יח): אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וּמֵאַחַר שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נִבְרֵאת 3 בְּעֶצֶם לְגַמְרֵי כְּמוֹ הָאָדָם, רָאוּי שֶׁהַמַּלְאָכִים קוֹדְמִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַעֲלָה יוֹתֵר שֶׁהֵם מִן הָעֶלְיוֹנִים. וְרַבִּי לֵוִי חוֹלֵק גַּם בָּזֶה, דְּמִכָּל מָקוֹם גַּם הָאִשָּׁה בִּכְלַל הָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה, ב): זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא שְׁמָם אָדָם, כִּי אֵין הַזָּכָר אָדָם בְּלֹא נְקֵבָה, וּשְׁנֵיהֶם בְּיַחַד הֵם הָאָדָם. וְנִרְאֶה 4 דְּבִפְלוּגְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דִּבְפֶרֶק הָרוֹאֶה (ברכות סא, א) פְּלִיגִי. וַיִּבֶן אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב, כב), פְּלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: פַּרְצוּף, וְחַד אָמַר: זָנָב. פֵּרוּשׁ: כִּי מַאן דַּאֲמַר פַּרְצוּף סְבִירָא לֵיהּ כִּי הָאִשָּׁה כְּמוֹ פַּרְצוּף שֵׁנִי, שֶׁהָאִשָּׁה עִקָּר כְּמוֹ הַזָּכָר. וּלְפִיכָךְ כַּאֲשֶׁר הָיְתָה נִבְרֵאת עִם הָאָדָם, הָיְתָה נִבְרֵאת פַּרְצוּף בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּמוֹ הָאָדָם. וּמַאן דַּאֲמַר זָנָב, סְבִירָא לֵיהּ כִּי הָאִשָּׁה טְפֵלָה אֵצֶל הָאָדָם, וּלְפִיכָךְ כַּאֲשֶׁר נִבְרֵאת עִם הָאָדָם לֹא הָיְתָה נִבְרֵאת פַּרְצוּף 5 רַק זָנָב, שֶׁהַזָּנָב נִמְשָׁךְ וְטָפֵל אֵצֶל הַגּוּף. אָמְנָם לְפִי דַעַת הַכֹּל קוֹדֵם יִשְׂרָאֵל לַמַּלְאָכִים.
____________________________
חכמים במדרש כינו את המלאכים: עבדים, מפני שהם נבראו לצורך העולם, כי הם ממונים על ענייני העולם כדוגמת העבד הממונה על צרכי הבית. גם שמם מורה על מהותם, שנקראו: מלאך, ומלאך הוא שליח, כי נשלחו לעשות את רצונו של הקב"ה בעולם. אבל ישראל נקראים: בנים, כמו שהבן 1 נברא ישירות מהאב, כך ישראל נבראו ישירות 2 מהקב"ה. ואין להאריך כאן בעניין זה, למה ישראל הם הנבראים הראשונים ואף קודמים למלאכים.
אמר הקב"ה שישראל יאמרו שירה לפני המלאכים, כי הנבראים בצורה ישירה מורים על הבורא תחילה, כי אין נברא בלא בורא. לכן ישראל יאמרו שירה לפני המלאכים, כי אף שגם המלאכים נבראו על ידי הקב"ה, אבל מכיון שישראל נבראו ישירות על ידי הקב"ה, ניכר בהם שהוא בוראם, ואילו המלאכים אף שנבראו גם הם על ידי הקב"ה, לא נבראו תחילה כישראל, כי בריאת המלאכים היא לשרת בעולם והם שלוחיו יתברך לכך, לכן הם טפלים לדבר אחר החשוב מהם שהוא תכלית הבריאה. לכן ישראל נחשבים כבנים ומורים ראשונה על הבורא, ולכן שירתם קודמת.
לדעת רב המלאכים קודמים לנשים, כי גם הנשים נחשבות כטפלות לאנשים, כמו שנאמר: אעשה לו עזר כנגדו, משמע שגם האשה לא נבראה כמו אדם 3 לצורך התכלית אלא כדי לסייע להגיע לתכלית, אם כן ראוי שיוקדמו המלאכים לנשים, כי יש להם מעלה גבוהה יותר שכן הם רוחניים. ורבי לוי חולק ולדעתו הנשים קודמות למלאכים, כי האשה בכלל האדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם, כי אין הזכר אדם בלא הנקבה, ושניהם ביחד נקראים: אדם. נראה 4 שמחלוקת רב ולוי היא כמחלוקת רב ושמואל בפרק הרואה על הפסוק: ויבן את הצלע, שאחד אמר: פרצוף ואחד אמר: זנב. פירוש מחלוקתם: האומר פרצוף סובר שהאשה היא כמו פרצוף שני, שהיא עיקר כמו הזכר. לכן כאשר נבראה האשה נבראה פרצוף בפני עצמו, כמו אדם. והאומר זנב סובר, שהאשה טפילה לאיש, לכן כאשר נבראה עם האדם לא נבראה פרצוף 5 אלא זנב, שהזנב נמשך אחר הגוף וטפל אליו. אבל לדעת כולם ישראל קודמים למלאכים.

ביאורים
אופן ההשתלשלות שבו ברא הקב"ה את עולמו בנוי בדרך שבה הבורא, שהוא אחד, ברא בריאה אחת, העומדת במרכזו של עולם, והיא מהווה יסוד לשאר הבריאה. בריאה יחידה זו היא עם ישראל . ישראל הם בניו של הקב"ה, והם הבריאה העיקרית והשורשית והיסוד לכל העולם. ממילא עם ישראל הם הבריאה המרכזית ביותר בעולם, והיא היחידה שמתייחסת ישירות אל בוראה ביחס של אב ובן.
חכמינו נחלקו במדרש בעניין השירה שנאמרה לאחר שנקרע ים סוף – מי אמר שירה זו ומי קדם באמירתה למי. לדברי כולם, ישראל נחשבים בניו של הקב"ה, ולכן הם קודמים לומר שירה לפני המלאכים, המוגדרים כעבדים, והדיון הוא סביב השאלה האם המלאכים קדמו לנשים או להיפך. לכאורה הדבר אינו מובן. מה משנה לנו מה היה באותו הדור ומי הקדים את מי בשירה?
המהר"ל מסביר שאמירת השירה מבטאת את גילוי כבודו של הבורא בעולם. בריאתה של המציאות כולה היא בפקודתו של הבורא ולכבודו, ולכן מי שעומד במרכז הבריאה הוא הקודם לומר שירה. הוא מסביר שאף-על-פי שגם המלאכים נבראו בידי הבורא ופועלים בשליחותו, בכל זאת במרכזה של המציאות עומדים דווקא עם ישראל, שנקראו 'ראשית'. כך הוא מסביר את דברי חז"ל, שאמרו שישראל, שהם בניו של מקום, קדמו באמירת השירה אפילו למלאכים, המוגדרים כעבדים.
אך כדי לבדוק אם הנשים קדמו גם הן למלאכים באמירת השירה, יש לבחון את בריאת האישה. אם נאמר שהאישה נבראה בתחילה כמציאות לעצמה המחוברת אל האיש – אז ודאי ששירת נשות ישראל קדמה לשירת המלאכים. אך אם נאמר שהאישה בתחילה הייתה כלולה באיש ואחר-כך היא הופרדה ממנו לבריאה בפני עצמה - אז נמצא שלאישה אין הופעה עצמית בנקודה היסודית (נקודת הראשית), ולכן קדמו להן המלאכים בשירה, שהרי הם רוחניים ועליונים.

הרחבות
 משמעות מעמד האשה כעיקר או כטפל
וַיִּבֶן אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב, כב), פְּלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: פַּרְצוּף, וְחַד אָמַר: זָנָב. על פי המהר"ל, נחלקו רב ושמואל האם האישה עיקרית כמו הזכר, או שהאישה טפלה לזכר. הרב קוק מסביר ששורש המחלוקת נעוץ בהבנה בעומק כוחות הנפש: "כח הרגש המיוחד לאשה, הדבר מסופק בערך מעלתו בתכונות הנפש, אם הוא תוצאה רק מכח השכל, שבהיותו נחלש ממעלתו אז יפעל על פי סדרי הרגש והטעם, או שהוא מכונה עצמית עומדת לפעול במעלתה המיוחדת, ומה שהיא עשירה בכוחות רבים אינם משיורי כח השכל, כי אם רכושה העצמי. הצד הראשון הוא למאן דאמר (למי שאמר) זנב, והשני למאן דאמר פרצוף" [עין איה ברכות ט, קצב].
על פי הסבר זה נחלקו הדעות האם כוח הרגש הוא רק ביטוי של תודעות שכליות בצורה רגשית, או שהוא כוח עצמאי שאין מקורו בשכל.