גבורות השם פרק ס"ט חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
גבורות השם

קטגוריה משנית

404

3 דק' קריאה

פרק סט
נושא הפרק: חשיבות הקרבנות
הקורבנות - חיבור הנברא אל בוראו
כְּמוֹ שֶׁדְּבֵקוּת 1 הָעִלָּה בְּמִי שֶׁהוּא 2 עָלוּל מִמֶּנּוּ, וּלְכָךְ נָתַן הַשֵּׁם שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם, וּכְמוֹ כֵן רָאוּי אֶל הֶעָלוּל שֶׁיִּהְיֶה פּוֹנֶה אֶל עִלָּתוֹ. לְכָךְ אַחַר שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן וְלִהְיוֹת שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם, שֶׁזֶּהוּ שֶׁפּוֹנֶה הָעִלָּה וְלִהְיוֹת עִם מִי שֶׁהוּא עָלוּל מִמֶּנּוּ, צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנָיו לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבָזֶה יִפְנֶה הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה. וְכַאֲשֶׁר אַתָּה רוֹצֶה לַעֲמֹד עַל עִקַּר הַקָּרְבָּן, אֵין עִנְיַן הַקָּרְבָּן רַק דָּבָר זֶה. כִּי כַּאֲשֶׁר הֶעָלוּל נִמְצָא מִן הָעִלָּה יִתְבָּרַךְ, כֵּן שָׁב אֶל עִלָּתוֹ, רָצָה לוֹמַר כִּי הַנִּמְצָאִים אֵין לָהֶם קִיּוּם בְּלֹא הָעִלָּה וְהֵם תְּלוּיִים בּוֹ, וְזֶהוּ 3 הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה. וּלְפִיכָךְ הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, לְפִי שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ עִלַּת הַכֹּל, וְאֵלָיו יָשׁוּב הַכֹּל.
____________________________
כשם 1 שהבורא דבק 2 בנבראים, ולכן השרה שכינתו בישראל, כן ראוי שהנברא ירצה להיות דבוק במי שברא אותו. לכן לאחר שציווה ה' על עשיית המשכן כדי שיהיה מקום להשרות שכינתו ביניהם, שזו הפניה של הבורא אל הנבראים, ציווה הקב"ה על הקרבת הקרבנות, שיקריבו לפניו ושיעבדו עבודתו, ובזה יפנה הנברא אל הבורא. אם אתה רוצה לעמוד על עיקר עניין הקרבנות, דע שאין עניין הקרבן אלא דבר זה. כמו שהנברא קיים מהבורא, כן הנברא שב אל הבורא, רצוני לומר שלנבראים אין קיום בלי הבורא, וקיומם תלוי בו. זו הכוונה שהנברא 3 שב אל הבורא. לכן צריך להקריב את הקרבן, לומר שהוא בורא הכל וכל הבריאה תלויה בו.

גבורות השם (75)

בשביל הנשמה

58 - גבורות השם פרק ס"ח חלק ד'

59 - גבורות השם פרק ס"ט חלק א'

60 - גבורות השם פרק ס"ט חלק ב'

טען עוד

הקדמה
אחת המצוות המרכזיות שנצטוו עם ישראל היא מצוות הקרבת הקרבנות. התורה מייחדת לכך פסוקים רבים כל-כך, עד שמצווה זו תופסת נתח מרכזי בחומש ויקרא כולו. מדוע מצווה זו כה מרכזית? ומדוע חשוב למהר"ל לעסוק בה דווקא כאן, סביב העיסוק בלידתו של עם ישראל?
עם ישראל עומד במרכזו של העולם הזה. הקב"ה ברא יצורים רבים: מלאכים, בני אדם, חי, צומח ודומם. אולם במרכז כל הבריאה עומדים ישראל. הם נחשבים המציאות הראשונה שנאצלה מהבורא, וממילא הם אלה שאמורים לבטא את התלות המוחלטת והדבֵקות הגדולה של הנבראים בבורא. עניין זה מופיע במצוות הקרבנות. הקרבנות מבטאים איך האדם כולו תלוי בבורא ודבוק בו, ולכן חשוב כל כך שישראל, שעומדים במרכזו של עולם, יקריבו קרבנות לקב"ה, ויבטאו את הדבֵקות המוחלטת של המציאות כולה בבורא. בעניינם העמוק של הקרבנות יעסוק המהר"ל בפרק שלפנינו.

ביאורים
כשם שהבורא דבק בנבראים, ולכן השרה שכינתו בישראל, כן ראוי שהנברא ירצה להיות דבוק במי שברא אותו. לכן לאחר שציווה ה' על עשיית המשכן כדי שיהיה מקום להשרות שכינתו ביניהם, שזו הפניה של הבורא אל הנבראים, ציווה הקב"ה על הקרבת הקרבנות, שיקריבו לפניו ושיעבדו עבודתו, ובזה יפנה הנברא אל הבורא. אם אתה רוצה לעמוד על עיקר עניין הקרבנות, דע שאין עניין הקרבן אלא דבר זה. כמו שהנברא קיים מהבורא, כן הנברא שב אל הבורא, רצוני לומר שלנבראים אין קיום בלי הבורא, וקיומם תלוי בו. זו הכוונה שהנברא שב אל הבורא. לכן צריך להקריב את הקרבן, לומר שהוא בורא הכל וכל הבריאה תלויה בו.
החל מרגע בריאתו בידי הקב"ה, נע העולם במספר צירים. הציר הראשון הוא הציר הרגיל, שבו העולם כביכול מתנהל מעצמו, באופן טבעי: כדור הארץ סובב על צירו, כוחות הטבע פועלים בו, בני האדם נולדים, חיים ומתים וכדומה. הציר השני הוא הקשר של העולם אל הבורא. הקב"ה ברא את העולם הזה לכבודו, ורוצה שלמרות הנהגתו את העולם, הנסתרת בדרך כלל, יהיו תמיד יחסי גומלין ישירים בין הבורא לנבראים.
במרכזו של העולם ובבסיסו עומד עם ישראל. עם ישראל הוא הצינור המרכזי שדרכו וממנו קשור העולם כולו אל הבורא. ממילא הם אלה אשר דרכם היחסים הללו מתגלים. קשר זה מתבצע בשני כיוונים: הראשון הוא 'מלמעלה למטה', דהיינו שהבורא מתגלה ומשרה שכינתו על בני האדם. לצורך דבר זה נצטוו ישראל להקים את המשכן, ובכך לזכות להשראת שכינתו של הבורא: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" [שמות כה, ח]. הכיוון השני הוא 'מלמטה למעלה', דהיינו שהברואים מתעלים ועמלים לדבוק בבורא. כל מציאותם של הברואים היא מכוח הבורא, והוא שמקיימם ומחיה אותם בכל רגע ורגע, ולכן על הברואים לבטא את תלותם בבורא ולדבוק בו.
המהר"ל מסביר שזהו עניין הקרבנות. האדם הזוכה להקריב קרבן אל הבורא, זוכה להתמסר אליו ולדבוק בו. לכן, לאחר הציווי של בניית המשכן, שהוא כלי להשראת השכינה מלמעלה, ציוותה התורה על הקרבת הקרבנות, כדי שדרכם הנבראים יתעלו וידבקו בבורא.