- פרשת שבוע ותנ"ך
- אמור
256
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת אמור. נאמר בפרשה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא כא, א).
הזוהר שואל: למה צריך לכתוב בני אהרן, הרי כולם יודעים שהכהנים הם בני אהרן, והוא עונה שזה בא ללמד אותנו שכל קדושת הכהונה מתחילה מהמדרגה המיוחדת של אהרן. אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, האישיות של אהרן הייתה אישיות כלל ישראלית.
כך גם המהר"ל מסביר את המשנה שאומרת:
הוה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א, יב)
למה צריך לכתוב 'הוה מתלמידיו של אהרן', היה מספיק לכתוב 'הוה אוהב שלום ורודף שלום'. יש הרבה מידות באבות, אבל אין במסכת אבות עוד מקום שבו אומרים למשל תהיה כמו פלוני שהיה מקבל אורחים בסבר פנים יפות וכדומה. מסביר המהר"ל שהמהות של אהרן הייתה אחדות וגם התפקיד שלו היה לחבר את ישראל לאביהם שבשמים ולחבר ולאחד את עם ישראל כולו. יש כהן גדול אחד והוא עושה את העבודה בשביל כל ישראל. זאת אומרת שהתפקיד שלו מבטא את העניין שכל ישראל זו מציאות אחת. גם האופי שלו, האישיות שלו, מתאימה לתפקיד, הוא היה אוהב שלום ורודף שלום. מחבר את כל ישראל יחד ומקרב אותם לאביהם שבשמים. אהרן הוא כלל ישראלי, והמצוות המיוחדות לכוהנים נובעות מהמדרגה של הכלליות.
אפשר להסביר לאור זה את האיסור להיטמא למתים. הטומאה לקרובים אסורה לאהרן שהיה כהן גדול. לשאר הכוהנים מותר להיטמא לקרובים בדרגה ראשונה, אבל למדרגה יותר רחוקה, דודים, בני דודים, נכדים, סבים - אסור. אבל זה צער, רוצים להשתתף בצער, להיות יחד, להיות בבית הקברות, ללוות את המת והתורה אוסרת את זה. למה, התורה אומרת שצריך להסתכל בפרופורציות על אסונות. יש הסתכלות כללית ויש הסתכלות פרטית. אדם שמסתכל במבט פרטי אז הצער מאוד גדול, אבל אם אדם מסתכל במבט יותר רחב וגדול הוא מסתכל על האבלות בצורה נכונה. יש המון דברים טובים ויש גם דברים כואבים, אבל הכאב הוא לא הכול. אהרן הכהן במדרגה עוד יותר גדולה. הוא רואה את המציאות כולה, הוא רואה את הטוב הגדול שבעולם, לכן אין לו לשקוע באבל האישי שלו, כי הוא שייך אל הכלל. פעם אמרנו שכלל ישראל אינו מת, הכלל תמיד נמשך וקיים, היחידים מתים. לכן אם הציבור חטא, כאשר בית הדין הורה בטעות דבר שחייבים עליו כרת וצריך להביא פר העלם דבר של ציבור, ואחר כך עבר דור וכל אלו שנכשלו על פי הוראת בית דין כבר לא נמצאים כאן, עדיין צריך להביא את הקרבן. אבל חטאת שהיא קורבן של יחיד, לא מביאים אם האדם מת, חטאת באה רק אם אדם חי והוא שגג וצריך להביא קרבן. ואם אדם הפריש קרבן ומת לא מביאים את קרבנו, זו אחת מחטאות המתות, אין מה לעשות עם הקרבן הזה! אבל ציבור שחטא וכל החוטאים מתו, עדיין צריך להביא את הקרבן, כלל ישראל צריך להביא את הקרבן. אין מיתה בציבור. כהן גדול הסתכלותו היא ציבורית, כלל ישראלית. הוא צריך להיות מרומם מכל צער.
הפרשה הזו מלמדת אותנו שצריך לשמור על הפרופורציות. "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א) לכן אסור לעשות בגוף סימנים של צער, לא לקרוח קרחה בשער, ולא לשרוט שריטה בבשר, לא רק הכהנים, כל ישראל. אבל האדם מצטער...הוא רוצה לתת ביטוי לצערו... אומרת התורה שריטה היא הבעת צער בצורה מוגזמת. אם נפטרו לאדם הוריו, חס וחלילה, עדיין בנים אתם לה' אלוקיכם, הרי יש לנו אבא, אמנם זה לא כתוב בפרשה שלנו אבל זה אותו עניין. כאן כתוב: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" (ויקרא כא, ה) זה כתוב על הכהנים אבל האיסור הוא גם בישראל. צריך לדעת לקבל צרה בהסתכלות נכונה, לא לאבד את שיקול הדעת, את ההתבוננות הנכונה. אם קורה אסון, צריך לדעת לקבל אותו, צריך ללמוד מכל דבר איך לתקן.
הדיבור הנכון
"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ" (ויקרא כא, א). אומר המדרש (שמות רבה כו, א):
"אמור אל הכהנים". ר' תנחום בר' חנילאי פתח: "אִֽמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת" (תהלים יב, ז). אמרות ה' אמרות, אמרות בשר ודם אינן אמרות? בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו, אם יערב לו קילוסן אומר להם למחר אני בונה לכם דימוסיות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמת המים, וישן לו ולא עמד. היכן הוא והיכן אמרותיו? אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא "וַֽה' אֱלֹקִים אֱמֶת" (ירמיה י, י).
הדיבור צריך להיות דיבור של אמת, שיהיה לו כיסוי, לקיים הבטחות עד כמה שהאדם יכול לקיים אותם. ממשיך המדרש ואומר:
מצינו שעיקם הכתוב שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו. הכי הוא דכתיב: "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (בראשית ז, ב), ומן הבהמה הטמאה אין כתוב כאן, אלא "אשר לא טהורה היא".
צריך לדבר גם דיבור של אמת וגם דיבור נקי. כשמגיעים לדבר הלכה וצריך לפסוק מה דבר טמא אז חייבים להגיד את זה בצורה הכי ברורה. כשבאים לפרשת מאכלות אסורים התורה כן אומרת טמא כי צריך שתהיה ההלכה ברורה, אבל כשמספרים סיפור כמו בפרשת נח ולא פוסקים הלכה, אפשר לדבר בלשון נקיה. לא הכרחי לדייק במונחים. זה לימוד שני.
ר' יוסי ממלחייא ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם: "אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם" (תהלים יב, ח), תיטר אורייתהון בלבהון. "תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם" (שם), מן הדור שהוא חייב כלייה. ואחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלין, אלא על ידי שהיו בהם דילטורין.
יש לשון נקיה מבחינת הסגנון ויש לשון נקיה מבחינת התוכן. אסור להגיד לשון הרע ולא להגיד דברים אסורים. אדם צריך לדבר בלשון טהורה, רק דברים שמותר וטוב ומצווה לדבר אותם. לא חלילה ההפך. ממשיך המדרש ואומר:
אבל דורו של אחאב כלם עובדי ע"ז היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין.
הזוהר (שמות דף קז ע"א) אומר:
רבי שמעון הלך בדרך ועימו רבי אלעזר ורבי אבא ורבי יוסי ורבי חייא ורבי יהודה. הגיעו לתעלת מים, התעלה הייתה חלקה, רבי יוסי החליק ונפל לתוך התעלה והתרטבו בגדיו. אמר: הלוואי ולא היו התעלות האלו. אמר לו רבי שמעון: אסור לומר כך, משמש העולם הוא.
העולם צריך את התעלות הללו שמובילות מים לשדות. אסור לנהוג בזלזול במשמש של הקב"ה, וכל שכן באלו שהם נצרכים.
פתח ואמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) אפילו נחשים ועקרבים ויתושים, אפילו אלו שנראים מזיקים, על כולם נאמר והנה טוב מאוד. כולם שמשים של העולם, מנהיגים העולם ובני האדם אינם יודעים. בעוד שהיו מהלכים בדרך ראה נחש אחד שהולך לפניהם, אמר רבי שמעון: הולך הוא לעשות לנו נס. רץ הנחש לפניהם ופגע באפעה, נלחמו זה בזה ומתו שניהם. אמר רבי שמעון: ברוך רחמנא שעשה לנו נס. בכל עושה הקב"ה שליחותו. יש דברים שנראים מזיקים אבל יש להם תפקיד בעולם. ואין לנו לנהוג קלון בכל מה שעושה הקב"ה. ועל זה כתוב: טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט). וכתיב: "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ" (שם י). זה כולל הכול.
צריך שלא לדבר דברים רעים, אפילו על בריות מזיקות. לא לדבר דברים של זלזול. עוד מדברי הזוהר (שמות דף קה ע"א) שקשור לעניין הדיבור:
רבי יוסי ורבי יצחק הלכו בדרך. אמר רבי יוסי: כתוב: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיה נח ,יג), יפה הוא, "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" מה הוא?
כלומר, מה הבעיה לדבר דיבורים, הרי זה לא מלאכות?
אמר לו: ודאי יש חיסרון, כי אין לך מילה ומילה שיוצאת מפי אדם ואין לה קול, ועולה למעלה ומעוררת מילה אחרת. ואם מדבר דברי חול ביום הקדוש הוא חיסרון למעלה, והקב"ה וכנסת ישראל שואלים: מי הוא זה שרוצה להפריד הזיווג שלנו? עתיקא קדישא אינו נראה ואינו שורה בחול, ומי שמעורר דיבור קדוש מפיו, הדיבור הקדוש עולה למעלה ומעורר קדושה.
הדיבור שאדם מדבר קורע ובוקע אווירים ורקיעים ועולה למעלה למעלה. "אמור ואמרת", צריך לדעת שכוח הדיבור הוא כוח חזק, הוא כוח פועל. לא לחשוב שרק מעשה עושה שינוי ודיבור לא, אם אדם דיבר מה הוא כבר עשה?? מסביר לנו הזוהר שהדיבור הוא כוח פועל ויוצר. הדיבור יכול להועיל מאוד. אם הוא מדבר דברים של קדושה, הדיבור עולה מעלה מעלה ונעשה עטרה לראשו של המלך העליון, כביכול. וחס וחלילה אדם מדבר דיבורים שאינם ראויים, דיבורים של חול בשבת, וודאי דיבורים שאינם נקיים, זה מזיק. מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות ולא רק פי חמש מאות, ואם אדם מדבר דיבורים של קדושה מועיל כהנה וכהנה. צריך שהדיבור יהיה טוב מכל הצדדים שלו, גם מצד התוכן וגם מצד הסגנון וגם מצד האמת שלו. כשאדם אמיתי, שדבריו אמת, אז גם התפילה שלו חזקה מאוד, כי הוא עומד מאחורי כל מילה ומילה. התפילה מקבלת עוצמות חזקות, כי הן באות ממקום אמתי.
מעלת האחדות
אמרנו שבדורו של אחאב היו כולם עובדי עבודה זרה ובגלל שלא היו בעלי לשון הרע היו יוצאים למלחמה ונוצחים. במקום אחר במדרש כתוב שמפני שהיה שלום בדורו של אחאב, היו יוצאים למלחמה ונוצחים, אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה. יכול להיות מצב שלא ידברו לשון הרע ועדיין לא יהיו שלום ואחדות, אז בא המדרש השני ומוסיף שהיה ביניהם שלום, וגדול השלום.
איך אפשר להתחבר עם עובדי עבודה זרה, הרי זה החטא הכי חמור שיש בתורה, אם אדם מתחבר לעובדי עבודה זרה הוא נותן לגיטימציה למעשים שלהם, זה מדרש מאוד קשה. איך מתמודדים עם המדרש הזה, המדרש הזה עמוק מאוד. צריך בשביל זה להיות גדולים כדי לדעת שהשלום הוא כל כך גבוה ועליון שהוא מעל הכול. כשיש שלום בעם ישראל שם ה' מופיע עליהם. בספר חרדים כתוב שענף מייחוד ה', ה' אלוקינו ה' אחד, זה אחדות ישראל. כשישראל מאוחדים מופיע שה' אלוקינו הוא ה' אחד. ריבונו של עולם הוא אחד ועם ישראל שהוא תמצית ההוויה הם גם כן אחד. "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". כשעם ישראל אחד הם מגלים את אחדות ה'. אבל אם הם עובדי עבודה זרה איך זה ייתכן שהם מגלים את אחדות ה', אם עם ישראל היו עובדי עבודה זרה כמו השכנים שלהם הגויים, אז לכאורה הם היו צריכים לעזוב את עם ישראל ולהיות עם הגויים, למה הם יצאו נגדם למלחמה, הרי גם הם עובדי עבודה זרה? זאת אומרת שהם היו מקושרים עם ישראל, אבל היצר של העבודה זרה התגבר עליהם. הם רצו להישאר יהודים וחלק מעם ישראל, לא לעזוב. הם מאמינים בקב"ה, יודעים שהוא אלוקי האלוקים, אלא שחושבים שאפשר להיעזר גם בעבודה זרה, זה יצר עבודה זרה, כמו שיש יצר עריות.
גם יצר העריות מסית את האדם שלא לעשות רצון ה'. אז אם יצר העריות מתגבר ורבים נכשלים, יש להם כל מיני טלפונים חכמים ונכשלים, אבל לא רוצים להיכשל, אלא שאין להם כוח, מתפללים, לומדים, רוצים לעשות רצון ה', ויצר הרע מתגבר עליהם. הם לא נפרדים מעם ישראל בגלל החטא שלהם. הם לא רוצים לחיות חיים אחרים, הם רוצים קשר לעם ישראל בדרכו, אלא שנכשלים. ואם מאוחדים שכינה שורה עליהם.
הרב אומר באורות התשובה שהחטא מצוי אצל הפרטים. אין דבר כזה כלל שחוטא. הפרטים חוטאים, אבל אין חטא בכלל. כשאדם חוטא הוא עושה מחיצה בינו ובין הכלל, כי בכלל אין חטא במובן מסוים. ההסתכלות הכללית היא דרגה אחרת לגמרי במצבים של נפילות. כלל ישראל זו מציאות שאינה שייכת רק לדור אחד, אלא להרבה דורות. אדם ששייך לכלל ישראל שייך לכלל האומה לדורותיה. האומה הישראלית לדורותיה היא אומה שקוראת בשם שמים. זה העניין שלה. מה מייחד את האומה הישראלית משאר האומות - התורה. זה שהם עם ה', שהם עם התורה. ...................
אם כן זה עניינו של עם ישראל, לקרוא בשם ה'. עם ישראל הביא את הגילוי הזה שה' אלוקינו ה' אחד, והוא כל הזמן מופיע ומפרסם את הדבר הזה. יש יחידים שלא, אבל הם חלק מהעם, והם חלק מהקריאה הזו. כמובן שזה לא טוב שהאדם נכשל בעבירות, יש על זה עונשים, יש את החשבון הפרטי, אבל בעצם היותו חלק מהכלל גורם שמה שהכלל עושה זה חלק ממנו.
לכן במובן מסוים מי שגר בחוץ לארץ הוא כאילו עובד עבודה זרה. הרי הוא לומד בכולל, מקיים מצוות, למה הוא כאילו עובד עבודה זרה, כיוון שהוא חי במקום שהשקפת העולם שלו זו עבודה זרה. הוא חלק מהמדינה הזו, יש למדינה ההיא תוכן, הוא חלק מהמסגרת, אומנם הוא גם חלק מעם ישראל ולכן הוא לא לגמרי עובד עבודה זרה, הוא כאילו עובד עבודה זרה. אבל גם 'כאילו' לא נעים להיות. כיוון שהוא חי באמריקה, הוא אמריקאי, יש לאמריקאים מהות, ואם הוא באנגליה, יש להם אמונה מסוימת, יש להם השקפת עולם מסוימת והוא חלק מאותה השקפת עולם. ומי שגר בארץ ישראל, אף על פי שלא מאמין בה', הוא כאילו הוא מאמין בה'. כיוון שהוא חי בארץ ישראל ולארץ ישראל יש משמעות מיוחדת, היא נושאת את שם ה', כמו עם ישראל, אז מי שגר בארץ ישראל כאילו יש לו אלו-ה. יש אלוקים בארץ ישראל. זאת אומרת שכל אחד מישראל, לא משנה מה הוא עושה, אם הוא נשאר חלק מעם ישראל, והוא לא רוצה להיפרד מעם ישראל, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, הוא חלק מהקריאה הגדולה שעם ישראל קורא בשם ה'. הוא יכול לצווח כמה שהוא רוצה שהוא לא מסכים, כל עוד הוא לא עוזב את עם ישראל, הוא חלק מעם ישראל. צריכים לדעת להסתכל במבט כללי.
הסתכלות כללית
האחדות לא מראה איזו הסכמה או איזו הכלה לכל המעשים שהפרטים עושים. זו התרוממות לעניינו של העם, עם ה'. להסתכל באופן כללי על כל המציאות. ההסתכלות הזו יכולה להתפתח רק כשעם ישראל נמצא בארץ ישראל. כשעם ישראל היה בחוץ לארץ הוא היה מפורד ולא הופיע כעם. בארץ ישראל עם ישראל מופיע כעם, וצריך להתפתח המבט של הכלל.
הרב זצ"ל עסק בזה הרבה מאוד, ומהרב צבי יהודה תמיד שמענו את המבט הגדול הזה. אבל עד שמבינים את זה לוקח זמן, צריך בגרות. כשהייתי צעיר לא הבנתי את זה. הרב צבי יהודה פעם סיפר שלפני שהייתה מסיבה במרכז הרב ביום העצמאות, בגלל שעוד לא היו תלמידים, אז הוא היה יוצא לרחובות לרקוד עם עמך בית ישראל, עם הבנים והבנות. כשאנחנו שמענו את זה, זה צרם לנו קצת, מה זה, תארו לעצמכם בכיכר ציון בירושלים, כל הירושלמים באים, שמחים מאוד, כך זה היה בשנים הראשונות, לא היו במות וכל הדברים האלה, באו לשמוח, היו מגיעים למקום מרכזי, זה היה בכיכר ציון ליד הבניין הישן, ושם הכול היה מלא אנשים רוקדים ושמחים שהוקמה המדינה. כמובן שהיו שם גם גברים וגם נשים, בא רב עם פראק וכובע ורוקד במעגל הזה, זה קידוש ה' כך הוא היה אומר לנו. כמובן שהוא לא עשה שם איסורים, אבל הוא היה רוקד שם עם כולם. הייתה שמחה מאוד גדולה ומתפרצת שברוך ה' זכינו למדינה. אחר כך קבעו שעושים מסיבת יום העצמאות בישיבה, והיו יוצאים אחרי המסיבה לרקוד, זה היה בתקופה שכבר הייתי שם, הישיבה הייתה רוקדת כישיבה והיו מצטרפים אלינו הרבה אנשים. פעם הצטרף ראש העיר כי כולם היו ברחובות. אחר כך הרב צבי יהודה הנהיג שאנחנו ביום העצמאות רוקדים אל בית הנשיא. עד שהגענו לבית הנשיא היה שתים בלילה, הנשיא כבר ישן. אז התקרבנו לבית הנשיא בשקט שלא להעיר אותו, השוטר אומר: אי אפשר להיכנס, הנשיא ישן. חזרנו בחזרה. לשנה הבאה אמרנו לרב צבי יהודה: הרב, למה אנחנו הולכים לבית הנשיא, הוא ישן. הרב אמר: לא חשוב, הולכים ורוקדים לבית הנשיא. יש כאן מבט כללי, הוא לא רקד אל האיש הפרטי הזה, הוא רוקד לתפקיד, למעמד, יש מדינת ישראל, יש נשיא. לא חשוב הנשיא הזה, האיש הפרטי הזה. יתעורר או לא יתעורר, זה לא משנה. כך היה אותו יחס לרב הראשי אבל זה סיפור בפני עצמו.
צריך להסתכל בהסתכלות כללית כזו. צעירים לא מבינים את זה, חושבים שזה לא מתאים ולא שייך, מה פתאום לרקוד עם כל הציבור הזה. תלוי איך אתה מסתכל על הציבור, מה אתה רואה בציבור, אם אתה רואה בציבור את עם ישראל או אתה רואה את האנשים הפרטיים המסוימים האלה. אם אתה רואה את עם ישראל, אתה רואה את כל הדורות שמחים על זה שאנחנו הגענו לארץ ישראל, אתה רואה בריקודים האלה משהו אחר לגמרי, אתה רואה את השמחה הגדולה שעם ישראל חזר לארץ ישראל. לא מסתכל מי בדיוק רוקד, אלו פרטים. יש הסתכלות כללית, וקשה להסתכל כך. לוקח ארבעים שנה עד שאדם לומד ומבין את רבו. לא כשהוא בן ארבעים, אלא ארבעים שנה מאז שהוא התחיל ללמוד אצל הרב. ואם אדם לומד אצל הרב מספר שנים, צריך ארבעים שנה מכל שנה שהוא הוסיף ולמד. צריך לדעת להסתכל בעין של הרב ואז להבין אותו, לא להסביר את הרב כמו מה שאני חושב שהוא התכוון, אלא לרדת לסוף דעתו ואז ההבנה היא אחרת, ההבנה היא נכונה. יש כלל, המושג הזה הוא עמוק, צריך הרבה זמן להפנים ולהבין מה הוא המושג הזה. בחוץ לארץ לא הבנו את המושג הזה, לא היינו כלל, עכשיו נהיינו כלל ישראל. זו השמחה הגדולה של תקומת המדינה, שנהיינו עם, היינו עם בכוח, בפוטנציאל, לא בפועל, עכשיו חזרנו להיות עם.
קרבן העומר
קראנו גם בפרשה שלנו על מצוות העומר. אומר המדרש:
רבי יוחנן אמר: לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעינך שעל ידי מצוות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (בראשית יז, ח), על מנת כן, על מנת "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה? זה מצוות העומר (ויקרא רבה כח, ו).
זאת אומרת שמצוות העומר זו אחת מהמצוות שבזכותן אנחנו זוכים לארץ ישראל.
ריש לקיש אמר: לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעינך שהרי מצוות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאישתו, הווה אומר בזכות קמח שעורים.
כל המנחות מביאים מהחטים, חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר, הן שתי המנחות שמביאים אותן מהשעורים. יש כנראה קשר ביניהם. מנחת סוטה עושה שלום בין איש לאשתו. אם אדם חושד באשתו שהיא בגדה בו, הוא ראה שהיא מתחברת עם איש זר, והוא מקנא לה ואומר: אל תסתתרי עם פלוני, ואחר כך היא נסתרה, אז הוא חושד בה שהיא חטאה, אז יש דין של מי שמקנא לאישתו, שמביאים אותו לירושלים וכל הסדר של פרשת סוטה, ואם מתברר שלא קרה דבר, אז כנראה שהיא לא חטאה, אבל היא נסתרה, היא לא בדיוק צדקת, מה עושה קרבן הסוטה - הוא אומר, הייתה לה חולשה, אבל היא נאמנת לך, היא שלך. צריך לראות את הדברים בעומק. קרבן הסוטה מחזיר אותנו להתבוננות שדיברנו עליה קודם שלא להסתכל על המקרה הפרטי הזה, זה היה בסדר, בדקנו, לא היה שם שום דבר, באמת האישה רוצה את בעלה, היא לא ממש חטאה, הייתה לה אולי חולשה, אבל זו חולשה עוברת. זה מטיל שלום בין איש לאשתו.
כך קרבן העומר, מטיל שלום בין הקב"ה לכנסת ישראל. יש דברים שבהם עם ישראל נכשל, או יש בישראל אנשים שלא כל כך בסדר, שהם נכשלים, אבל בעומק עם ישראל הוא עם סגולה. זה מבטא קרבן העומר, אותו מביאים מהדבר היותר פשוט, היותר יסודי, מאכל בהמה, יש לו צד יסודי, בסיסי, נמוך, אבל כמה שדבר יותר נמוך, יש לו צד שהוא יותר יסודי. הקרקע היא הדומם, וממנה יש את הצומח וממנו יש את החי וממנו יש את האדם. זה מקום פחות מפותח אבל בפוטנציאל זה כולל יותר.
מתי אנחנו מביאים את קרבן העומר, לאחר פסח. כל שנה עם ישראל מתחדש ביציאת מצרים. ישראל היו במצרים, בין המצרים קשה להיות גבוהים, היינו במ"ט שערי טומאה. עם ישראל צריכים להתחבר עם הקב"ה, מביאים קרבן שמחבר את ישראל לאביהם שבשמים, שאומר שכל החולשות שהיו הן בעצם חולפות, לא ממשיות, כי עם ה' הוא עם הדבק בריבונו של עולם. זה הביטוי של קרבן העומר. אחר כך, כיוון שמקריבים את קרבן העומר וסולקו כל הצדדים שהיה בהם קלקול כביכול, אז סופרים מהיציאה מהטומאה והולכים ונטהרים לקראת קבלת התורה. זה עניינו של העומר, זה עניינם של הימים האלה. לגלות את הסגולה הפנימית שעם ישראל הוא עם ה', עם ישראל הוא עם טהור.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז -ח
שיעור מס' 94
י"ט סיון תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
לקום מהתחתית של התחתית
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך המזוזה שומרת עלינו?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
דיני קריאת המגילה, וההבדל בין הקריאה בלילה ליום
גמרא מגילה, ירושלמי פסחים, רמב"ם, טור הלכות מגילה
הרב חיים כץ | י"א אדר תשפ"ה
חמדת השבת: המקור לחובת הזימון
הרב בצלאל דניאל | אדר תשפ"ה
שחקן בהצגה א-לוקית
עין איה שבת פרק ב' פסקה נ'
הרב משה גנץ | י"ב אדר תשפ"ה
