חמדת השבת: פסיק רישא של מלאכת צידה | הרב בצלאל דניאל | בית המדרש

מדורים
חמדת השבת

קטגוריה משנית

197

3 דק' קריאה

נמשיך ונחדד את משמעות היסוד שהתבאר בשבוע שעבר.

הגמרא בתחילת מסכת שבת מביאה מקרה של אדם המכניס בצק לתנור. מהגמרא עולה שמבחינה עקרונית עליו למהר ולהוציא את העיסה טרם תאפה בכדי להציל את עצמו ממלאכת בישול.
המשפחה יוצאת לסעודת השבת, ונועלת את השער של הגינה מאחוריה. מתברר להם שקודם לכן נכנסה חיה לגינה, ועתה החיה כלואה בגינה. האם עליהם לפתוח כעת את השער?
אינטואיטיבית המקרים נשמעים דומים: עדיין אפשר לשחרר את החיה, כשם שעדיין אפשר להוציא את העיסה מהתנור. אך בעצם הם שונים לחלוטין. במקרה הראשון הכנת המלאכה נעשתה, אך תוצאתה, האפייה עצמה, עדיין לא קרתה. במקרה השני הצידה נעשתה. החיה כלואה. על פניו שחרורה לא יתקן את המלאכה שנעשתה. מצב זה דומה יותר למי שאפה את העיסה ועתה רוצה להשליך אותה לפח. ואכן בתוספתא (שבת פרק יב, ז) וברמב"ם (שבת פרק י כג) פוסקים שמותר למי שיושב על פתח ביתו, ומתברר שבישיבתו חסם יציאה של חיה, להישאר שם עד צאת שבת ולהשתמש בחיה.

חמדת השבת (54)

הרב בצלאל דניאל

1 - חמדת השבת: עד היכן ברכת זימון

2 - חמדת השבת: צירוף לזימון על אכילת מצה

3 - חמדת השבת: שינוי תפקיד הזימון

טען עוד

ובכל זאת, מדוע בתחושה המקרים הללו נראו לנו דומים? מפני שעצם צידת החיה לא הועילה לשום דבר. אמנם החיה נלכדה, אך כל עוד לא נעשה בה שימוש, על פניו לא הרווחנו דבר מצידה זו.

בירושלמי (שבת פרק יג ו) מובאים ברצף שלושה היתרים מפתיעים:
- התכוון לנעול את הדלת לצורך עצמו, ונעל חיה יחד איתו – מותר.
- ראה תינוק בנהר, ופרש רשת לתפוס את התינוק ודגים נוספים – מותר.
- יש מפולת ויתכן שיש תחתיה אנשים. יתכן גם שיש בה מטמון. מותר בשבת לחפור בכוונה להרוויח את המטמון אם גם מתכוון להציל את האנשים.
הר"ן מסביר שהמקרים נשמעים דומים, אך הם שונים מאוד: בשני המקרים האחרונים מדובר על פעולה של פיקוח נפש שאנחנו מבקשים לעודד. אנחנו אומרים שכל עוד הפעולה שהוא פועל מקדמת את הצלת הנפשות, אין פגם הלכתי בכך שהוא גם מתכוון להרוויח רווח פרטי. אך במקרה הראשון לכאורה מדובר על פסיק רישא רגיל: הוא מעוניין לנעול את הדלת לצורך עצמו, ובאותה הזדמנות הוא גם צד צבי. לכן, מכריע הר"ן, בהכרח מדובר על מקרה בו אין כוונה לצוד את הצבי (בשונה מהמקרה השני, בו ישנה כוונה להעלות דגים ברשתו). במקרה הראשון הוא סוגר את הדלת ורק לאחר מכן מגלה שהחיה שם.
אך הרשב"א חולק על כך. בהחלט הגיון רב בדברי הר"ן, אך מההקשר נשמע אחרת. נשמע שכשם שבמקרים האחרונים ישנה כוונה לדוג או לחפור למציאת מטמון, כך במקרה הראשון האדם מתכוון לסגור את הדלת בעדו ובעד החיה.
גם אם נניח שאין הכוונה שהאדם מתכוון לצוד את החיה, אלא רק מודע לכך שסגירת הדלת תכלא אותה, לכאורה מדובר בפסיק רישא: הוא מתכוון לסגור את הדלת בעדו, ופסיק רישא שבמעשה זה הוא גם כולא את החיה! אם כך, לכאורה ברור שהדבר אסור!
מרכבת המשנה (שבת פרק י כג) מבאר שהיתר זה מבוסס על היסוד שביארנו בשבוע שעבר: מלאכת צד אינה מחדשת דבר במציאות, אלא רק הופכת את החיות לנגישות לשימושו של האדם. לפיכך, הכוונה לכך שתעשה כאן מלאכה היא חלק בלתי נפרד מהגדרת המלאכה. אין מושג של פסיק רישא ביחס למלאכת צד, בגלל שרק הרצון להשתמש בחיה בהמשך הופכת את לכידתה למלאכה.
הרמ"א (אורח חיים סימן שטז סעיף ג) פוסק שיש איסור פסיק רישא גם ביחס למלאכת צד, והאליה רבה מפורשות פוסק בניגוד לדברי הרשב"א. לעומתם, הרב עובדיה (בשו"ת יביע אומר חלק ד אורח חיים סימן כה וכן בילקוט יוסף שבת ב סימן שטז ג) פוסק שבמקום צורך מותר לסמוך על כך שאין פסיק רישא במלאכת צד.
יש לציין שגם פוסקי אשכנז, שלא מקבלים את חידושו של הרשב"א, אינם חולקים על העיקרון: שמלאכת צידה זו מלאכה שאינה מחדשת במהותה מצב בעולם, כפי שביארנו בשבוע שעבר.