פרשת כי תצא: הבדלים בין גרסאות בדף
(הפרשה השישית בספר דברים) |
|||
| (11 גרסאות ביניים של 5 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
פרשת כי תצא היא הפרשה השישית בספר [[ספר דברים|דברים]]. שמה של הפרשה מקורו מהפסוק הראשון בה "כי תצא למלחמה על אויבך וכו'". | [[פרשת כי תצא]] היא הפרשה השישית בספר [[ספר דברים|דברים]]. שמה של הפרשה מקורו מהפסוק הראשון בה "כי תצא למלחמה על אויבך וכו'". | ||
== | לפי מוני המצוות, פרשת כי תצא היא הפרשה שבה יש מספר המצוות הרב ביותר מבין כל פרשיות התורה. | ||
==תוכן הפרשה== | |||
*'''אשת יפת תואר'''- תחילת הפרשה עוסקת בדין [[אשת יפת תואר]] והדינים שבמהלכם היא מותרת לנישואין. | |||
*'''ירושת הבכור'''- דיני ירושת ה[[בכור]] לאביו היורש כפול מאשר אחיו. | |||
*'''בן סורר ומורה'''- דיני [[בן סורר ומורה]] הנידון בסקילה על פי בית דין. | |||
*'''הלנת המת'''- איסור [[הלנת המת]] בדגש על אדם שחויב במיתת בית דין ונתלה על פי דינם. | |||
*'''השבת אבידה וסיוע בפריקה וטעינה'''- מצוות [[השבת אבידה]] וחיוב לעזור לאחר בפריקה וטעינה אף אם הוא שונא. | |||
*'''לא ילבש'''- איסור [[לא ילבש]] וערבוב המינים. | |||
*'''שילוח הקן'''- דיני [[שילוח הקן]] וההבטחה על אריכות ימים בעקבות המצווה. | |||
*'''מצוות מעקה'''- חיוב לשים [[מעקה]] בגג על מנת למנוע אסון. | |||
*'''איסור כלאיים'''- דיני [[כלאיים]] ובכללם האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו או ללבוש בגד המורכב מצמר ופישתים האסור מדין [[שעטנז]]. | |||
*'''דיני נישואין'''- הנושא [[בתולה]] וטוען טענת פתח פתוח, דיני [[אונס]] ו[[מפתה]] ודין [[ממזר]]. הציווי שלא להתחתן עם בני [[אדום]] או [[מואב]] משום מעשיהם הרעים כנגד ישראל. | |||
* '''טהרת המחנה'''- חיוב שמירת דיני הטהרה במחנה ונקיונו. | |||
* '''הסגרת עבד'''- [[עבד]] הבורח מאדונו ומעוניין להישאר בארץ ישראל אין להחזירו אליו. | |||
* '''איסור זנות'''- איסור [[זונה|זנות]] ואיסור להשתמש ב[[אתנן]] כקורבן. | |||
* '''דיני ריבית'''- איסור הלוואה ב[[ריבית]] ליהודי, והיתר הלוואה בריבית לגוי. | |||
* '''נדרי קורבנות'''- איסור [[בל תאחר]] בו הנודר להביא [[קורבן]] למקדש עליו לקיים את נדרו ולא לאחרו | |||
*'''אכילת פועל בשדה'''- הפועל רשאי לאכול בשדה כחלק מעבודתו אך אינו רשאי להוציאו החוצה. | |||
* '''קידושין וגירושין'''- דיני [[קידושין]] ו[[גירושין]] וחיוב הבעל בשנה הראשונה לשמח את אשתו. | |||
* '''שימוש במשכון וחטיפה'''- המלווה לחבירו ומעקל את רכושו, אינו רשאי להשתמש בו. החוטף אדם ומוכרו חייב מיתה. | |||
* '''איסור לשון הרע וצרעת'''- האיסור לדבר [[לשון הרע]] והחיוב לזכור את המעשה שאירע למרים בדברה לשון הרע על משה. | |||
* '''דיני משכון והלנת שכר'''- הממשכן ממון חבירו עליו להישאר מחוץ לבית, ובמידה ומדובר במשכון הכרחי ללווה עליו להחזירו לו בעת הצורך. בנוסף, מובא איסור [[הלנת שכר]]. | |||
* '''דינים משפטיים'''- דיני [[עדות]] כשירה, איסור הטיית משפט ואיסור לקיחת משכון מאלמנה. כמו כן, איסור על שליח בית דין להלקות מעבר למה שנפסק בבית דין. | |||
* '''שכחה ופאה'''- דיני [[שכחה]] ו[[פאה]] אותם יש להשאיר לעניים. | |||
* '''ייבום וחליצה'''- דיני [[ייבום]] בהם מקים אחי הנפטר זכר לאחיו, ודיני [[חליצה]] במידה ואין הוא רוצה או יכול לקיים את המצווה. | |||
* '''משקולות תקינים'''- חיוב על מסחר תקין ועל שימוש במשקולות מאוזנים | |||
* '''מחיית עמלק'''- חיוב מחיית זכר [[עמלק]]. | |||
==טעם דיני אשת יפת תואר== | |||
[[רש"י]], בעקבות חז"ל {{#makor-new:קידושין כא ב|בבלי-קידושין|כא|ב}}, מבאר כי דיני אשת יפת תואר נועדו כדינים בדיעבד על מנת להילחם ביצר הרע של האדם "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור". הוא אף דורש את סמיכות הפרשיות בין דיני אשת יפת תואר לדיני ירושת אישה שנואה ודיני בן סורר ומורה ולומד כי "אם נשאה, סופו להיות שונאה... וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה". כתוצאה מגישה זו, רש"י מפרש את כל דיני אשת יפת תואר, כגון ניוול הציפורניים, הסרת בגדי השבי והושבת האישה בבכיה בבית האיש כאמצעים שנועדו להוביל את האדם לבסוף להכיר במעשיו ולשלח את האישה ללא נישואים. | |||
מנגד, הרמב"ן מסביר את דיני אשת יפת תואר באופן שונה ואומר כי מטרתם היא לסייע לאישה לעבור את שלבי האבל על ההפסד במלחמה לפני הנישואים. בניגוד לרש"י שלומד כי "עשתה את ציפורניה" פירושו שתאריך את ציפורניה כדי לנוולם, הרמב"ן{{הערה|בעקבות הדעה החולקת בחז"ל בפירוש הפסוק יבמות מח,א}} מבאר כי מדובר על קציצת הציפורניים. לשיטתו, קציצת הציפורניים מצטרפת לגילוח ראשה כדרך האבלים וכן החלפת שמלת השבי לשמלת אבל ותבכה את אביה ואת אימה- ורק לאחר שתתאבל כראוי יהיה ניתן לשאתה. | |||
באופן דומה מסביר הרמב"ם {{#makor-new:חלק ג מא|מחשבה-מורה-נבוכים-חלק-שלישי|מא|null}} כי במשך שלושים הימים יש לאפשר לאשת יפת התואר להתאבל ואף לעסוק בעבודה זרה כמנהגה. אמנם, בניגוד לרמב"ן שרואה את הדינים כקשורים לאבלות, הרמב"ם פוסק כי עיקר זמן האבלות נובע מהחיבור שלה לעבודה זרה והצורך להחליף את דתה, וכי במידה והיא מסכימה לטבול ולהתגייר מיד- היא יכולה לעשות כן ואין היא חייבת לחכות שלושים יום {{#makor-new:הלכות מלכים ח ה|רמב"ם-מלכים|ח|ה}}. | |||
==בן סורר ומורה== | |||
לאחר הפרשייה העוסקת ב[[אשת יפת תואר]] מובא דין אדם לו שתי נשים אהובה ושנואה וכן דין [[בן סורר ומורה]]. רש"י מפרש כי יש קשר בין הפרשיות וכי במידה ואדם יישא אשת יפת תואר על אף שאין הדבר הותר לכתחילה, עלול האדם לשנוא אישה זו ולבסוף אף להוליד ממנה בן סורר ומורה. חז"ל אף למדו שדבר זה קרה ל[[דוד המלך]] שנשא את מעכה בתו של תלמי מלך גשור שהייתה אשת יפת תואר ולבסוף נולד לו ממנה את [[אבשלום]] שהיה כעין בן סורר ומורה ואף לבסוף נסקל בגל אבנים כדינו של בן זה{{הערה|פסיקתא זוטרתא דברים פרשת תצא דף לו עמוד א}}. | |||
==השבת אבידה רוחנית== | |||
בין השלל המצוות הנמצאות בפרשה מופיעה גם מצוות השבת אבידה. כאשר מסתכלים על הדרך בה התורה בחרה להציג את מצוות השבת אבידה ניתן לראות ניסוח נסתר למדי: | |||
לאחר שהתורה כותבת כי יש להשיב את האבידה לבעליה, היא מוסיפה פסוק נוסף- {{ציטוטון|ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו}}. ברובד הפשט, הפסוק מדבר על מקרה בו לא ידוע למוצא האבידה מי הבעלים, ועליו לאסוף את האבידה אל ביתו עד שהבעלים ידרוש אותה. מנגד, בקריאת הפסוק ניתן להבין את הדברים גם באופן שונה. מכיוון שהפסוק לא מדבר באופן ישיר על האבידה אלא רק באופן עקיף, ניתן לקרוא את הציווי כך שאם אתה פוגש את "אחיך" אותו אתה לא מכיר, עליך להביאו "אל תוך ביתך" ולהשיבו חזרה. [[אור החיים]] הקדוש בפירושו על התורה מתייחס לכפילות זו וקובע שבנוסף למצוות השבת אבידה הנוגעת לחפצים, הפסוק רומז גם למצוות השבת אבידה של האדם אל הקב"ה. | |||
האבידה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם היא כזו בה הוא מאבד את עצמו, והחסד הגדול שהאדם יכול לעשות לחבירו הוא לנסות להחזיר לו את עצמו. וכך מפרש אור החיים את הפסוק: "ואם לא קרוב אחיך"- כך שלבבו רחוק מהאמונה, עליך להרגיש אחריות כלפיו ולנסות לאוספו "אל תוך ביתך"- אל בית המדרש. הרחבת המצווה מהשבת אבידה פיזית לאבידה רוחנית מרחיבה גם את האחריות והאכפתיות כלפי האחר. האחריות האישית לסביבה לא צריכה להישאר רק ברובד הפיזי, אלא גם במימד הרוחני. | |||
{{הערות שוליים}} | |||
{{פרשת שבוע}} | {{פרשת שבוע}} | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:פרשת השבוע|כי תצא]] | ||
[[קטגוריה:ספר דברים]] | [[קטגוריה:ספר דברים]] | ||
גרסה אחרונה מ־10:04, 6 בספטמבר 2022
|
|
פרשת כי תצא היא הפרשה השישית בספר דברים. שמה של הפרשה מקורו מהפסוק הראשון בה "כי תצא למלחמה על אויבך וכו'".
לפי מוני המצוות, פרשת כי תצא היא הפרשה שבה יש מספר המצוות הרב ביותר מבין כל פרשיות התורה.
תוכן הפרשה[עריכה]
- אשת יפת תואר- תחילת הפרשה עוסקת בדין אשת יפת תואר והדינים שבמהלכם היא מותרת לנישואין.
- ירושת הבכור- דיני ירושת הבכור לאביו היורש כפול מאשר אחיו.
- בן סורר ומורה- דיני בן סורר ומורה הנידון בסקילה על פי בית דין.
- הלנת המת- איסור הלנת המת בדגש על אדם שחויב במיתת בית דין ונתלה על פי דינם.
- השבת אבידה וסיוע בפריקה וטעינה- מצוות השבת אבידה וחיוב לעזור לאחר בפריקה וטעינה אף אם הוא שונא.
- לא ילבש- איסור לא ילבש וערבוב המינים.
- שילוח הקן- דיני שילוח הקן וההבטחה על אריכות ימים בעקבות המצווה.
- מצוות מעקה- חיוב לשים מעקה בגג על מנת למנוע אסון.
- איסור כלאיים- דיני כלאיים ובכללם האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו או ללבוש בגד המורכב מצמר ופישתים האסור מדין שעטנז.
- דיני נישואין- הנושא בתולה וטוען טענת פתח פתוח, דיני אונס ומפתה ודין ממזר. הציווי שלא להתחתן עם בני אדום או מואב משום מעשיהם הרעים כנגד ישראל.
- טהרת המחנה- חיוב שמירת דיני הטהרה במחנה ונקיונו.
- הסגרת עבד- עבד הבורח מאדונו ומעוניין להישאר בארץ ישראל אין להחזירו אליו.
- איסור זנות- איסור זנות ואיסור להשתמש באתנן כקורבן.
- דיני ריבית- איסור הלוואה בריבית ליהודי, והיתר הלוואה בריבית לגוי.
- נדרי קורבנות- איסור בל תאחר בו הנודר להביא קורבן למקדש עליו לקיים את נדרו ולא לאחרו
- אכילת פועל בשדה- הפועל רשאי לאכול בשדה כחלק מעבודתו אך אינו רשאי להוציאו החוצה.
- קידושין וגירושין- דיני קידושין וגירושין וחיוב הבעל בשנה הראשונה לשמח את אשתו.
- שימוש במשכון וחטיפה- המלווה לחבירו ומעקל את רכושו, אינו רשאי להשתמש בו. החוטף אדם ומוכרו חייב מיתה.
- איסור לשון הרע וצרעת- האיסור לדבר לשון הרע והחיוב לזכור את המעשה שאירע למרים בדברה לשון הרע על משה.
- דיני משכון והלנת שכר- הממשכן ממון חבירו עליו להישאר מחוץ לבית, ובמידה ומדובר במשכון הכרחי ללווה עליו להחזירו לו בעת הצורך. בנוסף, מובא איסור הלנת שכר.
- דינים משפטיים- דיני עדות כשירה, איסור הטיית משפט ואיסור לקיחת משכון מאלמנה. כמו כן, איסור על שליח בית דין להלקות מעבר למה שנפסק בבית דין.
- שכחה ופאה- דיני שכחה ופאה אותם יש להשאיר לעניים.
- ייבום וחליצה- דיני ייבום בהם מקים אחי הנפטר זכר לאחיו, ודיני חליצה במידה ואין הוא רוצה או יכול לקיים את המצווה.
- משקולות תקינים- חיוב על מסחר תקין ועל שימוש במשקולות מאוזנים
- מחיית עמלק- חיוב מחיית זכר עמלק.
טעם דיני אשת יפת תואר[עריכה]
רש"י, בעקבות חז"ל קידושין כא ב, מבאר כי דיני אשת יפת תואר נועדו כדינים בדיעבד על מנת להילחם ביצר הרע של האדם "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור". הוא אף דורש את סמיכות הפרשיות בין דיני אשת יפת תואר לדיני ירושת אישה שנואה ודיני בן סורר ומורה ולומד כי "אם נשאה, סופו להיות שונאה... וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה". כתוצאה מגישה זו, רש"י מפרש את כל דיני אשת יפת תואר, כגון ניוול הציפורניים, הסרת בגדי השבי והושבת האישה בבכיה בבית האיש כאמצעים שנועדו להוביל את האדם לבסוף להכיר במעשיו ולשלח את האישה ללא נישואים.
מנגד, הרמב"ן מסביר את דיני אשת יפת תואר באופן שונה ואומר כי מטרתם היא לסייע לאישה לעבור את שלבי האבל על ההפסד במלחמה לפני הנישואים. בניגוד לרש"י שלומד כי "עשתה את ציפורניה" פירושו שתאריך את ציפורניה כדי לנוולם, הרמב"ן[1] מבאר כי מדובר על קציצת הציפורניים. לשיטתו, קציצת הציפורניים מצטרפת לגילוח ראשה כדרך האבלים וכן החלפת שמלת השבי לשמלת אבל ותבכה את אביה ואת אימה- ורק לאחר שתתאבל כראוי יהיה ניתן לשאתה.
באופן דומה מסביר הרמב"ם חלק ג מא כי במשך שלושים הימים יש לאפשר לאשת יפת התואר להתאבל ואף לעסוק בעבודה זרה כמנהגה. אמנם, בניגוד לרמב"ן שרואה את הדינים כקשורים לאבלות, הרמב"ם פוסק כי עיקר זמן האבלות נובע מהחיבור שלה לעבודה זרה והצורך להחליף את דתה, וכי במידה והיא מסכימה לטבול ולהתגייר מיד- היא יכולה לעשות כן ואין היא חייבת לחכות שלושים יום הלכות מלכים ח ה.
בן סורר ומורה[עריכה]
לאחר הפרשייה העוסקת באשת יפת תואר מובא דין אדם לו שתי נשים אהובה ושנואה וכן דין בן סורר ומורה. רש"י מפרש כי יש קשר בין הפרשיות וכי במידה ואדם יישא אשת יפת תואר על אף שאין הדבר הותר לכתחילה, עלול האדם לשנוא אישה זו ולבסוף אף להוליד ממנה בן סורר ומורה. חז"ל אף למדו שדבר זה קרה לדוד המלך שנשא את מעכה בתו של תלמי מלך גשור שהייתה אשת יפת תואר ולבסוף נולד לו ממנה את אבשלום שהיה כעין בן סורר ומורה ואף לבסוף נסקל בגל אבנים כדינו של בן זה[2].
השבת אבידה רוחנית[עריכה]
בין השלל המצוות הנמצאות בפרשה מופיעה גם מצוות השבת אבידה. כאשר מסתכלים על הדרך בה התורה בחרה להציג את מצוות השבת אבידה ניתן לראות ניסוח נסתר למדי: לאחר שהתורה כותבת כי יש להשיב את האבידה לבעליה, היא מוסיפה פסוק נוסף- "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו". ברובד הפשט, הפסוק מדבר על מקרה בו לא ידוע למוצא האבידה מי הבעלים, ועליו לאסוף את האבידה אל ביתו עד שהבעלים ידרוש אותה. מנגד, בקריאת הפסוק ניתן להבין את הדברים גם באופן שונה. מכיוון שהפסוק לא מדבר באופן ישיר על האבידה אלא רק באופן עקיף, ניתן לקרוא את הציווי כך שאם אתה פוגש את "אחיך" אותו אתה לא מכיר, עליך להביאו "אל תוך ביתך" ולהשיבו חזרה. אור החיים הקדוש בפירושו על התורה מתייחס לכפילות זו וקובע שבנוסף למצוות השבת אבידה הנוגעת לחפצים, הפסוק רומז גם למצוות השבת אבידה של האדם אל הקב"ה.
האבידה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם היא כזו בה הוא מאבד את עצמו, והחסד הגדול שהאדם יכול לעשות לחבירו הוא לנסות להחזיר לו את עצמו. וכך מפרש אור החיים את הפסוק: "ואם לא קרוב אחיך"- כך שלבבו רחוק מהאמונה, עליך להרגיש אחריות כלפיו ולנסות לאוספו "אל תוך ביתך"- אל בית המדרש. הרחבת המצווה מהשבת אבידה פיזית לאבידה רוחנית מרחיבה גם את האחריות והאכפתיות כלפי האחר. האחריות האישית לסביבה לא צריכה להישאר רק ברובד הפיזי, אלא גם במימד הרוחני.
הערות שוליים
ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי
ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי
ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי
ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי
ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה