פרשת כי תשא: הבדלים בין גרסאות בדף

הפרשה התשיעית בספר שמות היא פרשת כי תשא. שמה של הפרשה מקורו בפסוק הפותח את הפרשה :"כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם..." (שמות ל, י"ב) תחילת הפרשה עדיין עוסקת בנושאים הקשורים במשכן אוהל מועד: מחצית השקל וקטורת הסמים. בהמשך מתואר מעשה העגל עם כל התוצאות שבאו בעקבותיו על עם ישראל.

זמנה של הפרשה הוא כשלושה חודשים, ברדת משה רבינו מהר סיני בפעם הראשונה - ט"ז תמוז - עד קבלת הלוחות השניים ביום הכיפורים - י' תשרי.

בשבת פרשת כי תשא קוראים לעיתים קרובות גם את פרשת פרה.

נושאי פרשת השבוע

להלן הנושאים העיקריים של פרשת כי תשא:

1. תשלום מחצית השקל - לפי רש"י המטרה היא לפקוד את בני-ישראל וכך הוא כתב:"כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם". מדרש תנחומא כתב:"חצי הסלע. ולא הייתה נגבית אלא לכפרת ישראל, והיו לוקחין מהן תמידין." - המטרה היא כפרה והשימוש הוא לקרבנות. רבי אברהם אבן עזרא כתב:"כי המגפה שהיתה בימי דוד בעבור שלא נתנו כופר נפשם.".
2. בניית כיור הנחושת - רבי עובדיה ספורנו הסביר למה כלי זה נזכר בנפרד:". גַּם זֶה הַכְּלִי לא הֻזְכַּר לְמַעְלָה עִם שְׁאָר הַכֵּלִים, כִּי לא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בו לְהַשְׁכִּין שְׁכִינָה בַּמִּקְדָּשׁ כְּעִנְיַן הַכַּוָּנָה בְּאותָם הַכֵּלִים, כַּמְבאָר לְמַעְלָה, אֲבָל הָיְתָה הַכַּוָּנָה לְהָכִין אֶת הַכּהֲנִים לַעֲבודָתָם." - הוא רק מסייע לעבודה.
3. הכנת שמן המשחה וקטורת הסמים - הרמב"ן מבאר כי הוא נועד גם למשיחת בני-אדם מסויימים:" שימשח בו עתה אהרן ובניו, ואמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי", למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו "לדורותיכם", ולא יינתן על זר שאיננו לי, ולכן ימשחו בו המלכים והכוהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה'."
4. מינוי מבצעי מלאכת המשכן - "בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" אשר יזכה לכישורים הדרושים:"וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה,ד לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת, וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה" ויחד איתו " אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן" ועוד נוספים "וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות ל"א, ב'-י"א). יחד עם זאת נצטוו גם על שמירת השבת, גם בזמן בניית המשכן.
5. מעשה העגל - משה בושש לרדת מההר, העם נקהל על אהרן והטא השליך לאש נזמי זהב והתקבל עגל יצוק ממתכת. למרת חגגו ומשה שומע כל כך מהקב"ה טמבקש כי יסלח לעם:מחשש לחילול ה' עם כיליון עם ישראל והפרת השבוע לאבות. ה' מנחם על הרעה. העם נענש ומשה קבל לוחות שניים.
6. חידוש הברית - לקראת הכניסה לארץ הוזהרו בני ישראל מפני כריתת כל ברית "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ", ניתוז עבודה זרה, מצוות שלושת הרגלים, ביכורים ואיסור בשר בחלב.
7. ירידת משה רבינו מההר וציווי בני-ישראל - אחרי " אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" בהם "לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" - "וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו". משה יורד ממהר ומצווה את כל הדברים אשר נאמרו לו בהר. הוא לובש שוב מסווה וממשיך בקבלת המצוות מהקב"ה.

מפקד בני ישראל ומחצית השקל

חצי שקל מימי המרד הגדול שנת 67/68. הכיתוב - מצד אחד (ימין) "ירושלים הקדושה". מצד שני - האותיות "שב" שפירושם "השנה השנייה למרד", ומסביב -"חצי השקל" - ויקישיתוף תרם:cng

ערך מורחב - מחצית השקל

פרשת כי תשא פותחת בעשיית מפקד אך בניגוד למפקדים אחרים בהם יש לשון ציווי "שאו את ראש כל עדת בני ישראל..תפקדו אותם לצבאותם"^[1], בפרשה יש רק לשון "כי תשא" כלומר כאשר תעשה מפקד. המפרשים מסבירים שאכן אין כאן ציווי לערוך מפקד אלא רק ציווי על אופן עשיית מפקדים באופן כללי, כאשר יהיה צורך בכך.

התורה מסבירה כי יש צורך בתרומת מחצית השקל על מנת לכפר על המפקד ובכך לא יהיה נגף בעם. המפרשים נתנו כמה טעמים לחשש זה:

• רש"י מפרש כי במניין שולט עין הרע וגורם למחלת הדבר לבוא, ולכן סופרים את מחציות השקל במקום למנות את העם, ובכך מונעים את הדבר.
• רבינו בחיי מסביר כי הדבר נובע מהכלל ש"אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין"^[2]. לדבריו, כל עוד לא יודעים את מניין העם, הרי שיכולים להתרחש ניסים נסתרים בנידון, וכאשר כבר יודעים את הדבר לאשורו- לא ניתן מקום לניסים נסתרים אלא רק לניסים גלויים ולזה לא כל אחד זוכה.
• המלבי"ם מסביר שכל עוד העם מאוחדים ונחשבים כאיש אחד- זכות הרבים גדולה ומסייעת לשמירה, אך כאשר מפרידים כל אדם בפני עצמו- הרי שכל אחד עומד לדין על פי מעשיו ואז עלול לשלוט בו הנגף.
• שד"ל מפרש כי כאשר אדם מונה את כספו באופן מדויק, הדבר עלול להביאו לידי שאננות וגאווה ולבסוף עתיד אף ליפול. לדבריו, דבר זה הוביל במשך הדורות את האמונה בעין הרע, והתורה רצתה לבטל אמונה זו, שמרחיקה את האדם מהאמונה בהשגחת הבורא, וציוותה למנות את העם ולהביא כסף לכפר על נפשותם כך שיידעו שמעתה הם יכולים להימנות ללא חשש.

מחצית השקל במפקדים נוספים

ערך מורחב - איסור מניין בני ישראל

על אף שמדברי הפסוקים מובן כי יש להשתמש במחצית השקל בכל מפקד עתידי, למעשה מפקד באמצעות מחצית השקל מוזכר רק במפקד הנוכחי. במפקדים בשאר חומשי התורה לא מוזכר מחצית השקל, וגם במפקדים שעשה שאול. רש"י מפרש כי אין חיוב למנות דווקא במחצית השקל, אלא האיסור הוא למנות את עם ישראל ללא אמצעי. באותו אופן, לפני המלחמה עם עמלק^[3], שאול מנה את העם בטלאים, וכאשר מנה את העם לפני המלחמה בעמון לא מובא שפקדם בדבר מסוים, אך רש"י מפרש שכוונת הפסוק "ויפקדם בבזק" היא שפקדם בשברי חרסים או באבנים. הרמב"ן סובר שאין איסור למנות את בני ישראל באופן ישיר, אלא רק כאשר מדובר במפקד ללא צורך. לשיטתו, כאשר ה' מצווה לערוך מפקד, כמו בתחילת ספר במדבר, אין צורך למנות את העם במחצית השקל. ומסביר שכאשר דוד מנה את העם^[4] הוא חשב שיש בדבר צורך ולכן לא מנה את העם דרך אמצעי, אך למעשה לא היה בכך צורך ולכן הוכה העם בדבר^[5].

האברבנאל מפרש שלמחצית השקל בפרשה יש שתי מטרות מקבילות- מניית בני ישראל, ותרומה לבית המקדש. לדבריו, אין איסור למנות את בני ישראל ואין חשש מגיפה, אלא החשש הוא מפני הגאווה וההרגשה שניתן להסתמך על הכוח הגשמי במקום על הקב"ה, ולכן היה צורך לתת את מחצית השקל כתרומה בשביל להזכיר לעם את הקב"ה שנתן לעם את הכוח לעשות חיל כזה. ומסביר, שהמגיפה בימי דוד היתה קשורה לכך שהעם הלך אחר שבע בן בכרי ובגד בדוד, ועל כן המגיפה גם לא המשיכה לכיוון ירושלים, עיר דוד, בה לא תמכו בבגידה.

כיור הנחושת

דגם הכיור בבית הכנסת זיכרון משכן שילה

ערך מורחב - כיור

בסיום הציווי על בניית המשכן נצטווה משה רבינו לבנות את הכיור(שמות ל, י"ח- כ"א). צורתה - רש"י כתב:"כמין דוד גדולה ולה דדים המריקים בפיהם מים" וכנו - כתרגומו: בסיסיה - מושב מתוקן מיקומו - וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ תכולתו - וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם: ייעודו - וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם: רעב"ע כתב:"הטעם רחיצת מים. כי ידיהם ורגליהם הם הפועלים וכמוהו רבים." מועד שימושו - בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ-מַיִם אזהרה - וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה': סיכום ממצה - וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:

מרכיבי שמן המשחה

ערך מורחב - שמן המשחה במשכן

בפרשה הוצגו מרכיבי שמן המשחה:" וְאַתָּה קַח-לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה-בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה ^[6]

שמן המשחה מורכב מארבעה סממנים שהם חומרים המדיפים ריח ובלולים בשמן זית לקבלת משחה. המרכיבים של שמן המשחה הם מור, קידה, קינמון בושם וקנה בושם^[7].

קטורת הסמים

ערך מורחב - קטורת הסמים

קטורת הסמים הוקרבה בגג מזבח הקטורת במשכן אוהל מועד בהתאם לציווי למשה רבינו בספר שמות. על אופן הכנתה נאמר :(שמות ל, ל"ד-ל"ח)"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה קַח-לְךָ -

• המרכיבים - סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה"
• אופן הכנתה - וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ"
• שימושה - "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק "
• מה יעשה בה - "וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
• איסור שימוש אחר - וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה':
• איסור לעשות כמוהה - " אִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:

אופן התאור מובא באתר הגאולה: קטורת הסמים נעשתה בכל שנה ושנה והכילה 368 מנים (כ-177 ק"ג) . בכל יום היו מקטירים ממנה מנה (480 גרם), מתוך 368 המנים שהכילה קטורת הסמים. המנה חולק לשתי הקטרות, מחצית המנה הוקטר בבקר ומחציתו בערב. דהיינו, לשנה נצרכו 365 מנים כמנין ימות החמה. את 3 המנים הנותרים, היה הכהן שוחק אותם בערב יום הכיפורים "דקה מן הדקה", עד שמוציא מהם מלא חופניו כדי להקטירם ביום הכיפורים. (הנותר הוא "מותר הקטורת").

הקטורת נעשתה במקום קדוש (בתוך העזרה), בכלי הקודש ומשל הקודש.

הקטורת הורכבה מאחד עשר סוגי בשמים שמשקלם הכולל 368 מנה. (סוגי הבשמים שהכילה הקטורת: נטף, שחלת, חלבונה (ריחה רע), ולבונה - מכל אחד משקל 70 מנה. מור, קציעה, שיבולת נרד וכרכום – מכל אחד משקל 16 מנה. קושט – 12 מנה. קינמון – 9 מנה. קילופה – 3 מנים. משקל כולם 368 מנה – כריתות ו:) בנוסף לכך הוסיפו מלח סדומית – רובע קב (6 בצים), כיפת הירדן – כל שהוא (מעט) , מעלה עשן (סוג עשב שגורם לעשן ולהתמר ולעלות) – כל שהוא (מעט).

מעשה העגל

ערך מורחב - מעשה העגל

לאחר שמשה רבינו שהה בהר סיני ארבעים יום הוא עמד לרדת אל העם עם לוחות האבן וכך נאמר:"וַיִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים"(שמות ל"א, י"ח). הפרק הבא בפרשה, פרק ל"ב מתאר לנו מה קרה:

• וַיַּרְא הָעָם כִּי-בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר - רש"י מסביר מדוע העם סבר כן ונותן שתי סיבות
  • סיבה טבעית - "כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם, שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז" - פשוט טעות ביום
  • וסיבה לא-טבעית - "בששה עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא לומר וודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם."
• בקשו כי אהרון יעשה להם אלוקים - משה רבינו לא יורד ו"לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ".
• אהרון יוזם איסוף זהב" - מאת "נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם" ואכן "כָּל-הָעָם" - עושה כן.
• מהמזהב נוצר "עֵגֶל מַסֵּכָה" - ואהרון קובע חג למחרת.
• חג - העם משכים ו"וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"
• הקב"ה מחליט:"וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ (משה רבינו) לְגוֹי גָּדוֹל"
• תגובת משה -
  • מצליח לבקש סליחה "וַיִּנָּחֶם ה'ַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ"
  • שובר את הלוחות, שורף את העגל, זורה על המים, "וַיַּשְׁק אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
  • לוקח את בני לוי ומצווה אותם :" וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ" . רבי עובדיה ספורנו מסביר:"עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר. לְכַפֵּר עַל הַבִּלְתִּי חוטְאִים שֶׁלּא מִחוּ בַּחוטְאִים, וְזֶה שֶׁכְּמו שֶׁלּא מִחוּ בַּחוטְאִים כֵּן לא יְמַחוּ בְּהורְגֵיהֶם" - דהיינו גם מי שלא השתתף באופן פעיל נענש על כך שלא מיחה

• סוף דבר:
  • "וַיִּגֹּף ה'ֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" -
  • "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" -
  • הקב"ה נגלה למשה רבינו.
  • "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" - ניתנים הלוחות השניים.

לימוד זכות על חטא העגל

חז"ל מתלבטים בשאלה : כיצד הידרדרו בני ישראל לעבודה זרה זמן כה קצר לאחר מעמד הר סיני  ? היו שסברו כי מקור הכישלון בתלותם המוחלטת של העם באישיותו של מנהיגם. העם שהתרגל לסמוך על משה ועל הדרכתו הכוללת, מצאו את עצמם במפתיע משולחים לנפשם. בלי שהתחנכו ליטול אחריות לחשיבה עצמאית, נפל העם קרבן לאובדן עשתונות. חז"ל רומזים בדבריהם לסכנות שבהתנערות גמורה מאחריות אישית, גם כאשר היא נובעת מן ההסתמכות על מנהיגים וגדולים.

ובכל זאת לכנות את עגל הזהב בתור "אלה אלהיך ישראל!" אינו דבר שניתן לעבור לסדר היום:

המדרש שם בפיו של משה את הדברים הבאים:

"ודי זהב (דברים א, א) - אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שיעשו את העגל...א"ר יוחנן משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" (ברכות לב.)

עוד אמרו: "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים - מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה, רבון העולם! מהיכן הוצאת אותם לא ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים?...הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך ואף הם עשו עגל, לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים, דע מהיכן הוצאת אותם." ^[8]

הרעיון האחרון מובע על ידי המדרש גם בביאור דברי העם בשעת המעשה עצמו: "כשקבלו ישראל את הדברות לאחר מ' יום שכחו את א-להיהם ואמרו לאהרן, המצרים היו נושאין את אלהיהם והיו משוררין ומזמרים לפניו ורואין אותו לפניהם, עשה להו אלהים כאלהי מצרים ונראה אותו לפנינו." ^[9]

הרב אליקים קרומביין בשיעורים לפרשת שמות בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון הציג את הדברים לעיל ומגיע למסקנה כי בשני טיעונים אלה, מתוארים ישראל שוב כקרבן המאורעות החיצוניים - כוחו המשחית של השפע הפתאומי והלא-צפוי, החינוך הארוך והשלילי של התרבות המצרית.

אך הבדל בין שתי השקפות אלו בהערכת התנהגות העם, שחש עצמו נעזב בהעדר מורו ומנהיגו. לפי דיעה אחת, משנוכחו שאין המשך לאותו חזון נעלה, ושבשורת האמונה החדשה ודרך החיים המהפכנית הגעה לקיצה - חזרו על עקבותיהם הרוחניות לאמץ את הדרכים המוכרות והישנות. לפי ההשקפה השניה, דוקא מצב חדש, ניסיון העושר המופלג, הוא שהוציא את העבדים המשוחררים מכליהם. אין כאן תגובה מחושבת של חזרה לשורשים ישנים, אלא שליחת רסן והתפרקות.

בהמשך המאמר הוא דן בנושאים: בין הסבר לסניגוריא, עבודה זרה - "חטא קטן"? ולימודי זכות על חטא העגל בדברי המפרשים. הוא מצטט את הכוזרי:"הכוזרי ^[10], עומד על כך ש"העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות...לא הסכים אז ההמון על שום תורה אם לא נקשרה בדמיונו עם תמונה מוחשת שאפשר לכוין אליה." ולכן גם בני ישראל בהעדרו של משה, "לבסוף הרגישו אחדים מהם צרך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם םלא כחו בא-להותו של מוציאם מארץ מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות א-להיהם". לדבריו, העם הרגיש צורך נפשי לחפץ מוחש סביבו יוכלו לרכז את עבודתם לה'.

ומסכם:"שתי טעויות שהן אחת - עבודת ה' זקוקה למתווכים. מכיוון אחד, האדם טועה בעצמו, שהוא מצידו אינו מסוגל ליצור קשר עם הקב"ה, ועל כן הוא תר אחרי בעלי כוחות המסוגלים להוריד את הרוחניות לעולם הזה ולהגיש אותו לאדם. ויש גם הטועים מצד מעלה, וטוענים, חלילה, כאילו אין הבורא מסוגל ליצור קשר עם בני אדם השוכנים בעולם הזה, ללא תיווכם של גורמי ביניים.

זו וזו - מובילות לעבודה זרה. שתיהן בבחינת פשע של מיעוט הדמות. הראשונה ממעטת בדמותו של האדם, וכופרת בפוטנציאל הרוחני שלו. ואילו השניה כופרת בגדולתו של הקב"ה. שכן גם בזאת מתבטאת גדולתו, שלמרות ש"מרום וקדוש אשכון", עם כל זה "ואת דכא ושפל רוח".

תפקידם של בני לוי

המפרשים עומדים על הקשר בין מעשיהם לבין בחירת לתפקיד. רבי עובדיה ספורנו מוצא רמזים על כך בפסוק אחד (דברים ל"ב, כ"ט):

1. מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּום לַה'. הַקְנוּ שְׁלֵמוּת לְיֶדְכֶם הַיּום שֶׁתִּהְיֶינָה מוּכָנות לְעָבְדו בְּמִקְדָּשׁו.
2. כִּי אִישׁ בִּבְנו וּבְאָחִיו. כִּי כָּל אֶחָד מִכֶּם כְּבָר הֻקְדַּשׁ לַה': "בִּבְנו", בְּעִנְיַן הַמִּילָה שֶׁעֲשִׂיתֶם בַּמִּדְבָּר, "וּבְאָחִיו", בַּהֲרִיגַת הַיּום, וְלָכֵן "מִלְאוּ יֶדְכֶם" בְּטוּב הַכַּוָּנָה וְהַשְׁלִימוּ הֲכָנַתְכֶם לַה' לַעֲבודָתו.
3. וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּום בְּרָכָה - היא ברכת משה רבינו - . וּמִלְאוּ יֶדְכֶם גַּם כֵּן בְּאפֶן שֶׁיִּתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "עֲלֵיכֶם הַיּום בְּרָכָה", וְזֶה שֶׁתִּהְיֶה מְגַמַּת פְּנֵיכֶם לִשְׁמר מִשְׁפָּטו וּבְרִיתו, כְּאָמְרו "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצרוּ. יורוּ מִשְׁפָּטֶיךָ.. בָּרֵךְ ה' חֵילו וּפעַל יָדָיו תִּרְצֶה" ^[11] .

רבינו בחיי מציין את תפקידי הלויים כפי שמובא בספר במדבר:" הַמְעַט מִכֶּם כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם"(במדבר ט"ז, ט). הוא מצטט את הרמב"ן "כי על-ידי בני לוי נתקדש השם בפרהסיה, כשם שחללוהו ישראל בפרהסיה, וזהו ענין שכ'"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי" - ללמדך שעין חילול ה' הוא מתכפר בשנגדו, והוא קידוש השם"

מעשה העגל נשכח ?

מצאנו כתוב :"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ:" (ישעיהו מ"ט, י"ד-ט"ו). למה הכוונה ?

מסכת ברכות מביאה את דברי ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! אדם נושא אשה על אשתו ראשונה - זוכר מעשה הראשונה; אתה עזבתני ושכחתני ?

אמר לה הקב"ה: בתי! י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל (ראשי גייסות וחבורות חלוקות), ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא (לגיון וקרטון וגסטרא - שמות של שררה כגון, שלטון והגמון ודוכס ופחה), ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני !?

ועל כך נאמר הפסוק לעיל "התשכח אשה עוּלה [מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך]": אמר הקב"ה: כלום אשכח עולות (עוּלה - כמו עולות וקרבנות) אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר! אמרה לפניו: ריבונו של עולם! הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: 'גם אלה תשכחנה'; אמרה לפניו: ריבונו של עולם! הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני?

אמר לה 'ואנכי לא אשכחך'!והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' - זה מעשה העגל (שאמרו אלה אלהיך ישראל ^[12]  ; 'ואנכי לא אשכחך' - זה מעשה סיני (שנאמר בו אנכי ה' אלהיך ^[13] .^[14]

ההבטחות בעקבות הבריתות

אפשר להבחין בהבדלים בין "מצוות הברית" שניתנו אחרי הלוחות הראשונים בפרשת משפטים (שמות כ"ג, א) לבין אלו שניתנו לאחר מתן הלוחות השניים בפרשתנו (שמות ל"ד, א). ^[15]

• המלאך כבר אינו מוביל את עם ישראל. הקטע המתחיל ב:"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (כ').
• ההבטחה להשמדת שבעת עמי כנען נשארת בתוקפה, בהבדל קטן - בפעם הראשונה כתוב:"וְהִכְחַדְתִּיו" ובפעם השנייה :"הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ" (י"א)
• בשני המקרים נצטוו בני-ישראל להרוס את העבודה הזה.
• הרמב"ן מסביר את התוספת אלוהי מסכה לא תעשה לך - "שלא יעשו כאשר עשו בעגל אפילו במחשבת השמים לעשות אותו תייר לפניהם". רבי עובדיה ספורנו מפרט סעיף זה ומצביע על הקלות שניתן להיפתות אליו:"אֱלהֵי מַסֵּכָה. הֵם הַטַּלִּסְמָאות הַנַּעֲשׂות בְּשָׁעות יְדוּעות בְּחִבּוּר כּוכָבִים מָה, וְלָזֶה עושִׂין אותָן עַל יְדֵי הִתּוּךְ, לְמַעַן יֵעָשׂוּ כָּל חֶלְקֵי אותָן הַצּוּרות יַחְדָּו בְּאותו רֶגַע, וּבָם יַחְשְׁבוּ עושֵׂיהֶם לְהַשִּׂיג קִנְיָנִים וְצָרְכֵי הַגּוּפות. וְאוּלַי יַחְשׁב הַחושֵׁב שֶׁאֵין זֶה מֶרֶד בָּאֵל יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁלּא יְקַבְּלֵהוּ הָעובֵד עָלָיו כֶּאֱלוהַּ, וְהוּא אָמְנָם הֵפֶךְ רְצונו, כִּי חָפֵץ שֶׁלּא יִפְנוּ עובְדָיו לְעֵזֶר אֱלוהַּ זוּלָתו, כְּאָמְרו "וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ" ^[16] .
• בפעם השנייה לא מובא הפירוט על הברכה שתחול על עם-ישראל וגבולות ההבטחה :"וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר, עַד-הַנָּהָר".
• איסור כריתת הברית עם תושבי הארץ מובאת בשתי הבריתות.
• על שלושת הרגלים, יש כמעט חזרה מילה במילה.
• מובא גם אזכור על מצוות הבכורות, כולל פטר רחם.
• בברית השנייה נוסף איסור המלאכה במשכן, לקראת בנייתו.
• כן נוספת המצווה של העלייה לרגך תוך הדגשה:" כִּי-אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ, וְהִרְחַבְתִּי אֶת-גְּבֻלֶךָ; וְלֹא-יַחְמֹד אִישׁ, אֶת-אַרְצְךָ, בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה"

ההפטרה

פרשת פרה נסמכת לעיתים לפרשת כי תשא . פרשת פרה, עוסקת בהכנת פרה אדומה המטהרת את טמאי המת מטומאתם. עיתוי קריאתה קשור לעלייה לרגל והקרבת קרבן פסח, בחודש ניסן הקרב, ובקריאתה בציבור מזכירים לעם להיערך לכך בהיטהרות מטומאות שנטמאנו.

הפטרת פרשת פרה לקוחה מספר (יחזקאל ל"ו, ט,ז) ועוסקת בטהרת עם ישראל, כחלק מתהליך גאולת העם ושיבתו לארצו.

דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג גוש עציון כתב באתר כיפה על הקשר התנכי של הפרשה. יחזקאל הנביא לווה את עם ישראל באחת מנקודות השבר הקשות שלו, גלות בבל. הוא יצא לבבל עם גלות יהויכין, 11 שנה לפני גלות יהודה, בה חרבו ירושלים, בית המקדש ומלכות בית דוד. עד היציאה של גלות יהודה פעל יחזקאל בבבל בקרב הגולים עם יהויכין. הוא הכין אותם, פסיכולוגית ואמונית, לשבר הגדול העומד בפתח, תוך שרטוט ברור של ההתרחשויות הצפויות, כחלק מאותה הכנה.

ההפטרה דנה בנושאי : טומאה וטהרה , היא חלק מפרקי הנחמה והגאולה שהשמיע הנביא לגולים בבבל, לקראת שיבת ציון, שבוא תבוא.

קידוש שמו של ה' יהיה בתיקון המעוות, בהשבת העם לארצו - למציאותו השגרתית. קיבוץ הגלויות יהיה שלב בסיסי והכרחי בתהליך גאולת האומה. עם זאת, מציאות הטומאה - שבעטיה עזב העם את הארץ - לא תוקנה בשהות בגלות. לאחר שובו של העם לארץ יצטרך העם לעבור תהליך של הטהרות מן הטומאה, כדי לאפשר לעם להתרומם מן השגרה הטהורה, הבלתי פגומה, למציאות של קדושה, רוממות והתעלות.

קישורים חיצוניים

• טקסק פרשת כי תשא באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת כי תשא באתר ישיבה

הערות שוליים