פרשת יתרו

פרשת יתרו היא הפרשה החמישית בספר שמות. שמה בה מיתרו, חותן משה רבינו, הבא למחנה ישראל במדבר סיני. וכך נאמר בפסוק הפותח את פרשה:"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי-הוֹצִיא יְהוָֹה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (ספר שמות, י"ח,א'). עיקרה של הפרשה הוא מעמד הר סיני.

משכה של הפרשה מהגעת בני ישראל לרפידים בכ"ג אייר ^[1] עד לאחר מתן תורה בו' סיון שנת ב"א תמ"ח (2,338) לבריאת העולם - כשבועיים.

תוכן הפרשה

הפרשה מתחלקת לנושאים הבאים:

1. יתרו מביא את משפחת משה למדבר סיני - רש"י כתביתרו -"שבע שמות נקראו לו: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל...יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ^[2] "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם..."
2. בחירת השופטים - 78,600 במספר (ראו להלן), כאשר יהיו:"אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע".
3. חנייה מול ההר - "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ... וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר".
4. משה עולה להר - ומקבל את הבטחה :"וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (ו)
5. הכנות למעמד הר סיני - להתקדש, לכבס את הבגדים, לקבוע תחום מוגבל להר :" הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. " וכן "אַל-תִּגְּשׁוּ אֶל-אִשָּׁה".
6. מתן תורה - לוחות הברית וכן שאר המצוות כמו שרש"י כתב בפרשת משפטים :"מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
7. מִזְבַּח אֲדָמָה - ולא "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב"

יתרו כהן מדין

הפרשה פותחת בפסוק:"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה ..." - תחילה הוא כֹהֵן מִדְיָן ורק לאחר מכן מובא הקשר לפרשתנו חֹתֵן משֶׁה . חנן חסון, מחבר דף שבועי לפרשת השבוע בשם "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" כתב:" חשוב לזכור שיִתְרוֹ היה בעברו מומחה לכל סוגי עבודה זרה, ואין עבודת אלילים שלא התנסה בה. אדם ברמתו של יִתְרוֹ, שמשה היה "מתכבד" בו בעבר , זכה לכבוד בשל היותו חתנו , מגלה שכל סוגי האלוקות שסגד להם, אין בהם ממש, ושדוקא חתנו משמש כשליחו של האלוקים, הא-ל האחד בורא העולם.

ויש כאן מסר חשוב כפי שמביא רש"י, יתרו אינו בוש בטעותו, וגם לא בכך שחתנו עולה עליו, והוא הולך לו אל המדבר הריקני, אל חתנו, כדי ללמוד אצלו את תורת האמת, להתוודע לאלוקי ישראל ובעצם להתגייר, לקבל על עצמו עול מלכות שמים. יִתְרוֹ הוא הדמות היחידה העושה זאת, אף שכל העמים שמעו את סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שמעו והזדעזעו, אך לא זזו ממקומם, מקטנות המוחין שלהם. האמת אינה חשובה להם עד כדי כך. כאן אנו יכולים לראות אפס קצהו של רמז, על הקשר הרוחני הדו-כיווני שבין נשמותיהם של יִתְרוֹ ומשה, שעל פי קבלה הם גלגוליהם של קין והבל, השבות לתקן עולם, במתכונת של קשר רוחני ואמיץ של חֹתֵן וחָתָן.

יחד עם זאת רש"י מפרש על ד"ה וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ' - "נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה" - עד עשרה דורות יש להזהר מביזוי גר.

בחירות

כאשר יתרו, חותן משה, הגיע למחנה ישראל הוא נתקל בתופעה, הוא מגלה כי :" וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-משֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" והוא שואל אותו: "וַיֹּאמֶר מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב" ^[3] . הרב מוטי אלון מפרש לפי התשובה הראשונה של משה:"כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹקים" - הם פשוט רוצים קרבת הרבי.

בהמשך כבר משה רבינו מפרש את התכלית: שפיטה והוראה, כאמור:"כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹקים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו". הוא מציע לבחור שופטים לעם. ומטיל את התפקיד על משה:"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (כ"א).

הרב ישראל רוזן בשבת בשבתו דן בנושא בשבוע שהיו בחירות במדינת ישראל ומביא האמור בהמשך:"וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל" - דהיינו משה בחר אותם. ורש"י מפרט בכמה אנשים מדובר:

• שרי אלפים - הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף:
• שרי מאות - ששת אלפים היו:
• שרי חמישים - שנים עשר אלף:
• שרי עשרת - שישים אלף.

הגירסה בספר דברים מעט שונה. את המועמדים הציעו בני-ישראל שנאמר:"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" ^[4]. ואלו זכו למינוי רשמי ממשה רבינו:"וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם" (י"ד).

והרב רוזן מסכם:"אכן רש"י, בניגוד לפשוטו של מקרא, מפרש: "הבו לכם - הזמינו עצמכם לדבר", ותו לא! הוי אומר: מינוי-על! לעומתו מפרש הנצי"ב (העמק דבר): "הבו לכם - אתם תבחרו מביניכם". בעל אור החיים ^[5] מפשר: "ואשימם - הגם שאני אומר לכם 'הבו לכם', שאתם הבוחרים אותם, [הם] לא יהיו תחת מאמרכם ורשיונכם [אלא] אני אשים אותם לראשים עליכם".

על כנפי נשרים

בטרם עם ישראל יתקרב להר סיני, משה רבינו מכין אותם לאירוע המצופה. וממחיש להם כיצד הקב"ה דאג להם עד היום ומביא את המשל הבא:"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" ^[6].

נחמה ליבוביץ בגליון לפרשת השבוע עוסקת במהות ההגנה שנתן הקב"ה לבני ישראל, לפי דברי פרשני המקרא. תחילה היא מביא את דברי [[רש"י] בפרשתנו:על כנפי נשרים - " כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתייראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני. אף אני עשיתי כן.^[7] ויסע מלאך האלוהים וגו'. (כ') ויבא בין מחנה מצרים וגו'. והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם".

בפרשת בשלח רש"י מביא את ההסבר הבא: ויבא בין מחנה מצרים - משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו באו לסטים לשבותו נטלו מלפניו ונתנו לאחריו באו זאבים מאחריו נתנו לפניו באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו נתנו על זרועו ונלחם בהם כך ^[8] ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו" ^[9].

אותו רעיון מובא בספר דברים בפרשת האזינו: כנשר יעיר קנו - נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהן כח לקבלו"^[10]

יעיר קנו - יעורר בניו:"על גוזליו ירחף - אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף נוגע ואינו נוגע אף הקב"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מד' רוחות שנאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו. הופיע מהר פארן. ואתה מרבבות קדש. אלוה מתימן יבא זו רוח רביעית: יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות לפי ששאר עופות יראים מן הנשר שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני אף הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו':

רבי עובדיה ספורנו באר ואשא אתכם על כנפי נשרים - "דרך לא עבר בה איש, כמו הנשר המוליך את בניו ברום האויר, אשר לא ילך בו שום מין עוף אחר, וזה להבדיל אתכם מכל העמים ועסקיהם להיות לי: ואביא אתכם אלי. אל הר האלהים המוכן לנבואה" ^[11]

מעמד הר סיני

ערך מורחב - מעמד הר סיני

המקור: עלון ארץ ישראל שלנו

מעמד הר סיני בו התרחש מתן התורה הוא האירוע המרכזי בכינונו של עם ישראל. אחרי יציאת מצרים בעקבות ההבטחה לאבות והנס של קריעת ים סוף הגיעו בני ישראל להר סיני. וביום ו' בסיון ב"א תמ"ח (2,448) לבריאת העולם ניתנה התורה לעם ישראל.

זכירת מעמד הר סיני היא מצווה שנאמר (דברים ד, ט - י): "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". במגן אברהם (או"ח סימן ס ס"ק ב) מובא, כי כשאומרים בברכות קריאת שמע "ובנו בחרת" יש לזכור את מתן תורה.

עשרת הדברות

ערך מורחב - לוחות הברית

עשרת הדברות נקראות בטעם מיוחד. באתר קבוצת סעד מובא גם הסבר על נהגי הטעמים: "עניני הטעם העליון והטעם התחתון כבר נדונו בהרחבה ^[12] . בטעם העליון נהוג להוסיף הידור בצורת מנגנת סיום לכל דבר, דומה לסיום קטע של מנגנת הימים הנוראים.

עשר הדברות המופיעות בפרשתנו מחולקות (בכל הציורים ויצירות האמנות) לשני "טורים", חמש בכל "טור". המקור לכך הוא במכילתא דרבי ישמעאל ^[13] :"כיצד נתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה."

הרב שמעון גולן מאפרת - בדף פרשת שבוע סבור ש"ברור שאין מדובר כאן בחלוקה טכנית, שהרי כמות המילים בלוח הראשון, בחמש הדברות הראשונות, גדולה לאין ערוך מכמות המילים בלוח השני. ברור אפוא שהחלוקה בין שני הלוחות היא מהותית-ערכית."

כך רואה את החלוקהרבי יוסף אלבו בספר העיקרים ^[14] :"לְמָה שהיתה התורה האלקית הנהגה והישרה למין האדם, מושפעת מהשם יתברך, הנה היא תוֹרֶה בהכרח על קשר ודיבוק בין הא-לוה יתברך שהוא המצַוה ובין האדם שהוא המצוּוה... עם כל זה רצה השם יתברך להשמיע לישראל מפיו את עשרת הדברים, כדי שיורו על הדברים הכוללים שיחוייב האדם בהם מצד הקשר הזה אשר בין השם יתברך ובינו, וזה אם מצד האדון המצוה ואם מצד העבד המצווה, ו לזה באו שני לוחות הנבדלות להורות על שני אלו הענינים נבדךים זה מזה . ובאו החמשה מהם שהם כנגד השם שהוא האדון בלוח אחת, והחמשה שהם כנגד האדם שהוא העבד בלוח אחר, להורות ששניהם הכרחיים בהגעת השלמות האנושי."

הוא בין הלוח הראשון הכולל "מצוות נגד ה'" לבין הלוח השני הכולל "מצוות כנד האדם" - שניהם דרושים ך"שלמות האנושית".

בעוד שרוב לוחות הברית בנויות בצורה מעוגלת, חב"ד ואחרים סבורים שיש בכך טעות. לדעתם, לוחות הברית אותם קיבל משה בסיני לא היו עגולים, אלא דווקא לוחות מרובעים. בתלמוד מובא "^[15] : "ארון שעשה משה אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו באמה בת שישה טפחים. והלוחות אורכם שישה ורוחבן שישה ועוביין שלושה, מונחות כנגד אורכו של ארון. כמה לוחות אוכלות בארון? שישה טפחים וכו'"."

חשיבות עשרת הדיברות ה ייתה אמורה לתת להם מקום מרכזי בתפילה ובתודעה הדתית. בפועל לא כך היה הדבר. לפי התלמוד היה ניסיון להצניע את עשרת הדיברות. יחד עם זאת, הציבור המשיך לשוב ושוב לחזור לרגעי קבלת התורה בשמיעת עשרת הדיברות. וכך נוהגים לעמוד בעת קריאת עשרל הדיברות.

על כך דן הרב בני לאו במאמרו מלחמת עשרת הדיברות במדורו "פרשת השבוע" בעיתון "הארץ". הוא מציין כי למען הדיוק ההיסטורי חשוב לומר שבימי המקדש היו פסוקי עשרת הדיברות מיוחסים משאר פסוקי התורה. על פי המשנה ^[16] היו הכוהנים המקריבים את קורבן התמיד של שחר מתפללים תפילה הכוללת את עשרת הדיברות, את קריאת שמע ואת ברכת הכוהנים. יגאל ידין, שפירסם את דבר התפילין שנמצאו בקומראן, מראה שחלק מפרשיות התפילין של ראש כללו את עשרת הדיברות.

התלמוד מלמד באופן מפורש שבשלב מסוים נתקבלה החלטה פולמוסית לעקור את עשרת הדברים ממכלול הטקסים הדתי ^[17] : "אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין". האמורא שמואל (המאה השלישית, בבל) מלמד שביקשו לקרוא את עשרת הדיברות בתפילה שמחוץ לגבולות הארץ, אך ביטלו זאת מפני "תרעומת המינים" (או על פי נוסח התלמוד הירושלמי: "מפני טינת המינים"). בתלמוד הירושלמי אף מוסיפים נימוק ל"טינת המינים": "שלא יהו אומרים אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני".

מצוות הפרשה

בפרשה יש : לפי ברוך הלפרין בספר מצוות השם

• ג' מצוות עשה : מצוות עשה לידע ולהאמין שיש אלוה, מצוות קידוש בשבת ולכבד אב ואם.
• י"ד מצוות לא תעשה (י"ד): שלא יעלה במחשבה שיש אלוה זולתו, לא תעשה לך פסל, לא תשתחוה להם, ולא תעבדם, שלא לשבע לשוא, שלא לעשות מלאכה בשבת, לא תרצח, לא תנאף עם אשת איש, לא תגנוב נפש מישראל, שלא להעיד שקר, לא תחמוד, שלא לעשות צורת אדם לנוי, שלא לבנות מזבח מאבני גזית ושלא לעלות במעלות על המזבח.

מראי מקומות בדעת - ברשות חלמיש - חברה למאגרי מידע תורניים שימושיים

קישורים חיצוניים

• פרשת יתרו באתר 'מקראות גדולות הכתר'

הערות שוליים