פרשת יתרו

פרשת יתרו היא הפרשה החמישית בספר שמות. שמה בה מיתרו, חותן משה רבינו, הבא למחנה ישראל במדבר סיני. וכך נאמר בפסוק הפותח את פרשה:"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי-הוֹצִיא יְהוָֹה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (ספר שמות, י"ח,א'). עיקרה של הפרשה הוא מעמד הר סיני.

משכה של הפרשה מהגעת בני ישראל לרפידים בכ"ג אייר ^[1] עד לאחר מתן תורה בו' סיון שנת ב"א תמ"ח (2,338) לבריאת העולם - כשבועיים.

בחירות

כאשר יתרו, חותן משה, הגיע למחנה ישראל הוא נתקל בתופעה, הוא מגלה כי :" וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-משֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" והוא שואל אותו: "וַיֹּאמֶר מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב" ^[2] . הרב מוטי אלון מפרש לפי התשובה הראשונה של משה:"כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹקים" - הם פשוט רוצים קרבת הרבי.

בהמשך כבר משה רבינו מפרש את התכלית: שפיטה והוראה, כאמור:"כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹקים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו". הוא מציע לבחור שופטים לעם. ומטיל את התפקיד על משה:"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (כ"א).

הרב ישראל רוזן בשבת בשבתו דן בנושא בשבוע שהיו בחירות במדינת ישראל ומביא האמור בהמשך:"וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל" - דהיינו משה בחר אותם. ורש"י מפרט בכמה אנשים מדובר:

• שרי אלפים - הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף:
• שרי מאות - ששת אלפים היו:
• שרי חמישים - שנים עשר אלף:
• שרי עשרת - שישים אלף.

הגירסה בספר דברים מעט שונה. את המועמדים הציעו בני-ישראל שנאמר:"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" ^[3]. ואלו זכו למינוי רשמי ממשה רבינו:"וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם" (י"ד).

והרב רוזן מסכם:"אכן רש"י, בניגוד לפשוטו של מקרא, מפרש: "הבו לכם - הזמינו עצמכם לדבר", ותו לא! הוי אומר: מינוי-על! לעומתו מפרש הנצי"ב (העמק דבר): "הבו לכם - אתם תבחרו מביניכם". בעל אור החיים ^[4] מפשר: "ואשימם - הגם שאני אומר לכם 'הבו לכם', שאתם הבוחרים אותם, [הם] לא יהיו תחת מאמרכם ורשיונכם [אלא] אני אשים אותם לראשים עליכם".

על כנפי נשרים

בטרם עם ישראל יתקרב להר סיני, משה רבינו מכין אותם לאירוע המצופה. וממחיש להם כיצד הקב"ה דאג להם עד היום ומביא את המשל הבא:"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" ^[5].

נחמה ליבוביץ בגליון לפרשת השבוע עוסקת במהות ההגנה שנתן הקב"ה לבני ישראל, לפי דברי פרשני המקרא. תחילה היא מביא את דברי [[רש"י] בפרשתנו:על כנפי נשרים - " כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתייראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני. אף אני עשיתי כן.^[6] ויסע מלאך האלוהים וגו'. (כ') ויבא בין מחנה מצרים וגו'. והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם".

בפרשת בשלח רש"י מביא את ההסבר הבא: ויבא בין מחנה מצרים - משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו באו לסטים לשבותו נטלו מלפניו ונתנו לאחריו באו זאבים מאחריו נתנו לפניו באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו נתנו על זרועו ונלחם בהם כך ^[7] ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו" ^[8].

אותו רעיון מובא בספר דברים בפרשת האזינו: כנשר יעיר קנו - נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהן כח לקבלו"^[9]

יעיר קנו - יעורר בניו:"על גוזליו ירחף - אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף נוגע ואינו נוגע אף הקב"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מד' רוחות שנאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו. הופיע מהר פארן. ואתה מרבבות קדש. אלוה מתימן יבא זו רוח רביעית: יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות לפי ששאר עופות יראים מן הנשר שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני אף הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו':

רבי עובדיה ספורנו באר ואשא אתכם על כנפי נשרים - "דרך לא עבר בה איש, כמו הנשר המוליך את בניו ברום האויר, אשר לא ילך בו שום מין עוף אחר, וזה להבדיל אתכם מכל העמים ועסקיהם להיות לי: ואביא אתכם אלי. אל הר האלהים המוכן לנבואה" ^[10]

עשרת הדברות

[[תמונה::Aseret hadibrot.jpg|left|thumb|250px|המקור ספר תורה מכוון]]

חלוקת הדברות על פני שני הלוחות

עשר הדברות המופיעות בפרשתנו מחולקות (בכל הציורים ויצירות האמנות) לשני "טורים", חמש בכל "טור". המקור לכך הוא במכילתא דרבי ישמעאל ^[11] :"כיצד נתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה."

הרב שמעון גולן מאפרת - בדף פרשת שבוע סבור ש"ברור שאין מדובר כאן בחלוקה טכנית, שהרי כמות המילים בלוח הראשון, בחמש הדברות הראשונות, גדולה לאין ערוך מכמות המילים בלוח השני. ברור אפוא שהחלוקה בין שני הלוחות היא מהותית-ערכית."

כך רואה את החלוקהרבי יוסף אלבו בספר העיקרים ^[12] :"לְמָה שהיתה התורה האלקית הנהגה והישרה למין האדם, מושפעת מהשם יתברך, הנה היא תוֹרֶה בהכרח על קשר ודיבוק בין הא-לוה יתברך שהוא המצַוה ובין האדם שהוא המצוּוה... עם כל זה רצה השם יתברך להשמיע לישראל מפיו את עשרת הדברים, כדי שיורו על הדברים הכוללים שיחוייב האדם בהם מצד הקשר הזה אשר בין השם יתברך ובינו, וזה אם מצד האדון המצוה ואם מצד העבד המצווה, ו לזה באו שני לוחות הנבדלות להורות על שני אלו הענינים נבדךים זה מזה . ובאו החמשה מהם שהם כנגד השם שהוא האדון בלוח אחת, והחמשה שהם כנגד האדם שהוא העבד בלוח אחר, להורות ששניהם הכרחיים בהגעת השלמות האנושי."

הוא בין הלוח הראשון הכולל "מצוות נגד ה'" לבין הלוח השני הכולל "מצוות כנד האדם" - שניהם דרןשים ך"שלמות האנושית".

אשר למצווה הראשונה בלוח הראשון אנכי ה' אלוקיך כתב ר' יוסף אלבו:" כי כמו מלך אחד שבנה מדינה והלך ולקח עבדים והוציאם לחרות והושיבם בתוכה, ואחר כך בא אליה לדבר עימהם כדי שיקבלו עליהם את עול מלכותו, כי מה שראוי שיודיעם תחלה הוא שהוא האדון אשר השגיח עליהם והוציאם לחרות מבית עבדים, וזהו דבור אנכי ה' אלקיך - כלומר ראוי לכם שתקבלו עליכם את עול מלכותי כי אני הוא שהוצאתי אתכם לחרות."

ובלוח השני, המצווה הראשונה לא תרצח ועל הוא מבאר:""אחר כן שב להזהיר על הדברים הכוללים שהם הכרחיים אל האנשים בבחינת חיותם והתקיימם במדינה כדי שישלם הקבוץ המדיני. והדבור הראשון מהם הוא שצריך שישמור את גוף חברו זהו לא תרצח, ושישמור ממונו וזהו לא תגנוב...

הרמב"ן מביא רעיון דומה: ^[13]: "והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו...הנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע.

ומזה יתברר לך למה היו שתים. כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה. ונראה שלזה רמזו רבותינו ז"ל שאמרו ^[14] שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים. וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין הסוד."

הרב גולן משווה בין שני הפירושים. לכאורה, יש דמיון ובכל זאת הבדל:" לפי אלבו הדברות הראשונות הן מצד האדון המצוה והדברות האחרונות הן מצד העבד המצווה, ואילו לפי הרמב"ן ההבחנה היא בין כ ב ו ד הבורא ובין ט ו ב ת האדם.

שניהם "נאלצים" להתמודד עם מצות כיבוד אב ואם. לפי הרמב"ן מצוה זו שייכת ל כ ב ו ד הבורא מכיון שלכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה., ואילו לפי "ספר העיקרים" בא הדבור החמישי שהוא כבד את אביך ואת אמך להזהיר על הקבלה, שימשך האדם לקבלת האבות, כי הם יודיעו את בניהם איך היו עבדים, ושאדון אחד הוציאם לחרות.

מצוות הפרשה

בפרשה יש : לפי ספר מצוות השם

• ג' מצוות עשה : מצוות עשה לידע ולהאמין שיש אלוה, מצוות קידוש בשבת ולכבד אב ואם.
• י"ד מצוות לא תעשה (י"ד): שלא יעלה במחשבה שיש אלוה זולתו, לא תעשה לך פסל, לא תשתחוה להם, ולא תעבדם, שלא לשבע לשוא, שלא לעשות מלאכה בשבת, לא תרצח, לא תנאף עם אשת איש, לא תגנוב נפש מישראל, שלא להעיד שקר, לא תחמוד, שלא לעשות צורת אדם לנוי, שלא לבנות מזבח מאבני גזית ושלא לעלות במעלות על המזבח.

עד כאן מ"א מצוות.

הערות שוליים