משכיר הדירה תובע חוב ארנונה שאותו שילם עבור השוכר, וכמו כן שילם עבורו את חוב המים, השוכר הנתבע טוען שהוא היה מקבל הנחה בארנונה, וכמו כן הוא טוען שאינו חייב על נזילות מים למרות שלא סגר את הברז הראשי כשיצא משום שלא ידע על הנזילות

לראובן דירה של ארבעה חדרים בקומה עליונה. על גג דירתו בנה עוד שלושה חדרים עם כניסה נפרדת מהגג. אצל רשם המקרקעין רשומה הדירה התחתונה והעליונה כדירה אחת. שמעון רכש מראובן את הדירה שעל הגג, כאשר בהתאם לשמאות שקיבלו, נרשמה כל הדירה, העליונה והתחתונה , בבעלות ראובן ושמעון, ראובן 60% ושמעון 40%. ראובן התחייב בהסכם לפעול לחלוקת הדירה לשתי דירות באופן רשמי, כך שברשויות כל אחד יהיה רשום בשלו, ראובן בדירה התחתונה ושמעון בעליונה.
כשהחל ראובן לפעול לחלוקת הדירות, התברר כי קיימת עלות של אלפי שקלים. כשביקש משמעון את העלות, טען שמעון כי העלות מוטלת על ראובן.
ראובן טען כי הדירה בגג נמכרה מלכתחילה במחיר מוזל יותר מערכה אילו היתה זו דירה רשומה בפני עצמה בטאבו.
שמעון טוען כי ברור שזה מתפקידו של ראובן לפעול לחלוקת הדירה, וכי העלויות תהיינה עליו שאם לא כן היה צריך לכתוב בחוזה המכר שהעלות לחלוקת הדירה היא על הקונה.
ראובן העלה טענה נוספת והיא שאינו חיב לפעול לחלוקת הדירה כיון שכל ענין זה של החלוקה בין השותפים הוא קנין דברים ואינו מחייב.

התובע הוא נציג ישיבה שהשכירה דירה לנתבע עד ה-17 לחודש, הנתבע רוצה לפנות את הדירה ב-8 לחודש, לטענת נציג הישיבה על הנתבע לשלם על חודש מלא. לטענת הנתבע התובע הסכים לעזיבתו, כמו כן הוא תובע החזר על המים שעליהם הוא שילם סכום גבוה יותר.

התובעת היא מדריכת טיולים המפעילה חברת טיולים פרטית קטנה, היא פנתה לבת ממדרשה והציעה לה טיול מחוף לחוף, לאחר דו שיח שהתנהל באנגלית סוכם על מחיר של 600 ש"ח, שלהבנת התובעת היה לכל בת, ולהבנת הבת המתאמת הסכום היה כולל את כל הבנות, ביום הטיול נודע למארגנת על הטעות, והם החליטו לבטל את הטיול, מנהל המדרשה הסכים לקחת על עצמו את האחריות לכל סכום שייפסק, המארגנת תובעת את הנזקים שנגרמו להם בגלל הביטול - על האוכל הנהג וכל המדריכים.

עקב בעייה בביוב לדירת התובעת נגרמו נזקים והיא ביקשה מיו"ר ועד הבית לתקן את הביוב, לאחר הסכמתו היא הזמינה אינסטלטור, כעת היא תובעת את עלות התיקון מה

התובעת הינה מתווכת שהראתה דירה לנתבעים, בפסק הדין קמא נקבע כי על הנתבעים לשלם למתווכת דמי תיווך, הנתבעים מערערים על פסיקה זו.

התובעת היא מתווכת שהנתבעים ראו על ידה דירה ואף רצו לקנותה, לאחר מו"מ ממושך, הצדדים הפסיקו לעבוד עמה, אך לאחר כחצי שנה הם חזרו לעבוד עם מתווך אחר ואף סגרו דרכו, ולאחר מו"מ שהוריד את מחיר הדירה על קניית הדירה, התובעת תובעת דמי תיווך, בייחוד לאור העובדה שהמתווך השני לא קיבל חלק משכרו.

התובעת השכירה דירה בקרית ארבע לנתבע, היא תובעת ממנו שכר דירה שלא שולם, ועוד נזקים שנגרמו לדירה, מאידך השוכר טוען שהדירה אינה ראויה למגורים, ויש בה נזקים רבים והוא אכן לא גר בה, ולכן הוא טוען שאינו חייב לשלם דמי שכירות .

ראובן לוה לפני כחמש שנים מגמ"ח סכום של 5000 דולר. בהגיע מועד הפרעון, לא פרע לגמ"ח וגבאי הגמ"ח התריעו בו מספר פעמים שיפרע את חובו ואף פנו לערבים. לאחר כשנה ומחצה ממועד ההלואה נפטר ראובן. לדברי גבאי הגמ"ח אף ששמעו שנשאר לראובן כסף בבנק, הואיל ושמעו שמצבה של האלמנה ושני היתומים הוא בכי רע, נמנעו מלהתריע שוב. אמנם הם פנו לערבים, אך הם ענו שכיון שראובן השאיר כסף בבנק לא מחייבים אותם בפרעון הערבות הואיל והם ערבים רגילים ולא ערב קבלן.
לפני כשנה נפטר אביו של ראובן והשאיר אחריו סכום כסף מכובד בחשבונות בנק שמתחלק בין יורשי ראובן ואחיו כך שחלקם של ילדי ראובן כל אחד קרוב למליון ש"ח. כעת תובע הגמ"ח שיורשי ראובן (כולם גדולים) יפרעו במשותף את הכסף לגמ"ח.
ילדי ראובן מעלים שתי טענות:
א. הם אינם יודעים על החוב ובהחלט יתכן שהאב פרע לגמ"ח את החוב.
ב. שואלים, האם חלה עליהם חובה לפרוע חוב אביהם מירושה שקיבלו מסבם.

התובע הלווה לנתבעים 1 ו-2 שהם בעלי החברה שהיא הנתבעת 3, כספים ריבית בהיתר עיסקה תוך התחייבות להחזר ריביות גבוהות של בין 1.5% ל- 2%, בשלב כלשהו נחתם הסכם פשרה, שלטענת התובע הוא בטל, משום שנעשה בכפייה, ולכן חסר השלמה לחוב, וכן יש לשלם ריבית רטרואקטיבית מאז החתימה על ההסכם, לטענתו את הסכומים שהתקבלו יש לזקוף לריבית ולא לקרן. כמו כן הוא תובע הפרשים על איחורים בהחזרים, ותובע השלמות על שכר שמגיע לו לטענתו מעבודתו אצל הנתבעים.
לטענת הנתבעים הם שילמו את הריבית מדי חודש, לטענתם היתר העיסקה אינו תק משום שהחברה הפסידה סכומים רבים, וכן משום שהריבית גבוהה מדי, ולכן על התובע להשיב את הכספים שהתקבלו בתור ריבית.