כוזרי מאמר ראשון פ"ג – פ"ד | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
ספר הכוזרי

835

4 דק' קריאה

פג אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הָעִנְיָן מַבְהִיל יוֹתֵר. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, נִקְרָאִים בְּשֵׁמוֹת, מִתְיַחֲסִים אֶל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, לֹא יָצָא מֵהֶם יוֹצֵא וְלֹא בָּרַח אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת, וְלֹא נִכְנַס בֵּינֵיהֶם נָכְרִי, מְצַפִּים לַמּוֹעֵד שֶׁיִּעֵד בּוֹ ה' זִקְנֵיהֶם אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁיַּנְחִילֵם אֵת אֶרֶץ כְּנַעַן, וְאֶרֶץ כְּנַעַן הָיְתָה אָז בְּיַד שֶׁבַע אֻמּוֹת בְּתַכְלִית הָרִבּוּי וְהַכֹּחַ וְהַהַצְלָחָה, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הַהַשְׁפָּלָה וְהָעִנּוּי אֵצֶל פַּרְעֹה, הוֹרֵג אֶת בְּנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַבּוּ. וְשָׁלַח משֶׁה וְאַהֲרֹן, עִם חֻלְשָׁתָם, וְעָמְדוּ כְּנֶגֶד פַּרְעֹה, עִם חָזְקוֹ, בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְשִׁנּוּי מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלֹא יָכֹל לְהִסְתַּתֵּר מֵהֶם וְלֹא לְצַוּוֹת לְאַנּוֹת לָהֶם רָע, וְלֹא לְהַסְתִּיר עַצְמוֹ מֵעֶשֶׂר הַמַּכּוֹת אֲשֶׁר חָלוּ בְּאַנְשֵׁי מִצְרַיִם, בְּמֵימֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן בְּאַרְצָם, וְאַחַר כֵּן בַּאֲוִירָם, וּבְצִמְחֵיהֶם, וּבְחַיּוֹתֵיהֶם, וּבְגוּפוֹתֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן בְּנַפְשׁוֹתָם, כַּאֲשֶׁר מֵת כְּהֶרֶף עַיִן בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הֶחָשׁוּב שֶׁהָיָה בְּבָתֵּיהֶם וְהֶחָבִיב לָהֶם, כֹּל בֵּן בְּכוֹר, וְאֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, זוּלַת בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֹל הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה הָיוּ בָּאוֹת בְּהוֹדָעָה וְהַתְרָאָה וְיִעוּד, וּמִסְתַּלְּקוֹת בְּהוֹדָעָה וְהַתְרָאָה, כְּדֵי שֶׁיֵּאָמֵן שֶׁהֵן מְכֻוָּנוֹת מֵאֵת אֱלוֹהַּ בַּעַל רָצוֹן, עוֹשֶׂה מַה שֶּׁרוֹצֶה בְּעֵת שֶׁרוֹצֶה, לֹא מִצַּד הַטֶּבַע וְלֹא מִצַּד הַכּוֹכָבִים וְלֹא בְּמִקְרֶה. וְיָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעַבְדוּת פַּרְעֹה בִּדְבַר ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא, בְּעֵת שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי מִצְרַיִם, וְהָלְכוּ לְכִוּוּן יַם סוּף, וּמַדְרִיכִים אוֹתָם עַמּוּד עָנָן וְעַמּוּד אֵשׁ, נוֹסְעִים לִפְנֵיהֶם, וּמְנַהֲלֵיהֶם וּמַנְהִיגֵיהֶם וְרָאשֵׁיהֶם שְׁנֵי הַזְּקֵנִים הָאֱלֹהִיִּים, משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁהָיוּ בְּעֵת שֶׁבָּאָה אֲלֵיהֶם הַנְּבוּאָה בְּנֵי שְׁמוֹנִים וְיוֹתֵר. וַעֲדַיִן לֹא הָיוּ לָהֶם מִצְווֹת כִּי אִם מְעַט, מוֹרָשָׁה מִן הַיְּחִידִים הָהֵם מֵאָז אָדָם וְנֹחַ, וְלֹא שִׁנָּה אוֹתָן משֶׁה וְלֹא בִּטְּלָן, אֶלָּא הוֹסִיף עֲלֵיהֶן. אַחֲרֵי כֵן רָדַף אַחֲרֵיהֶם פַּרְעֹה, וְלֹא אָחֲזוּ בִּכְלֵי זַיִן, וְלֹא הָיוּ הָעָם מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, וְנִבְקַע הַיָּם וְעָבְרוּ בְּתוֹכוֹ, וְטֻבְּעוּ פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, וּפָלַט אוֹתָם הַיָּם מֵתִים אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁרָאוּ אוֹתָם בְּעֵינֵיהֶם. וְהַסִּפּוּר אָרֹך וּמְפֻרְסָם.
פד אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶהוּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בֶּאֱמֶת, וּמַה שֶּׁכָּרוּך בּוֹ מִן הַמִּצְוָה חַיָּבִים לְקַבְּלוֹ, הוֹאִיל וְאֵין נִכְנָס מִמֶּנּוּ סָפֵק בַּלֵּב מִכִּשּׁוּף אוֹ תַּחְבּוּלָה אוֹ דִּמְיוֹן. אִלּוּ נִדְמָה לָהֶם יָם, וְהִבָּקְעוֹ, וְעָבְרָם בְּתוֹכוֹ — יִדָּמוּ לָהֶם הַצָּלָתָם מִן הָעַבְדוּת, וּמוֹת מְשַׁעְבְּדֵיהֶם, וְקַחְתָּם שִׂמְלוֹתֵיהֶם, וְהִשָּׁאֵר מָמוֹנָם בִּידֵיהֶם. זוֹ עִקְּשׁוּת מִן הָאֶפִּיקוֹרְסִים.

___________________________
בתכלית – בשיא. זולת – מלבד. ויעוד – קביעת זמן. מורשה – מסורת. זהו הענין האלוהי באמת – יציאת מצרים בניסים גלויים מבררת את אמיתות הדבקות בין ה' לעם ישראל. אלו נדמה – אלו היה זה פרי דמיונם.

ביאורים
הטראומה שחווה עם ישראל בעת השעבוד לעם המצרי כמוה כמות המימד הלאומי של ישראל. הזרע הישראלי נרקב במצרים, שינה את צורתו ויצא משם בצורה חדשה ושונה – זוהי המשמעות של היווצרות ישראל כבריאה. אצל העמים האחרים התהליך ההתפתחותי מתהווה במהלך שנים, על ידי התיישבות בחבל ארץ מסוים ובהתקבצות הדרגתית של אוכלוסייה אל אותו האזור. לעומת זאת בקרב עם ישראל התהליך הוא כמעט הפוך – בתחילה העם גלה מארצו אל ארץ אחרת, לאחר מכן הוא התפזר בקרב העם הזר ואיבד את נקודת המרכז שאפיינה אותו קודם לכן. בשלב זה התחיל השעבוד של העם שבתוכו הם יושבים כשבסיומו של התהליך העם הזה פעל להשמיד את העם העברי. השלבים האלה מורים כיצד עם ישראל צמח מתוך ההעדר הגמור. מהתחושה שאין עוד תקווה לקיום הישראלי, קם העם היהודי, ובתהליך נסי ממושך נשלף מקרבי הממלכה המצרית ודורך לראשונה כעם על במת ההיסטוריה. זהו לא תיאור טבעי סטנדרטי של הולדת עם. מדובר בגילוי רצוני של כוח עליון – רצון בורא העולם להוציא גוי מקרב גוי. האומה המצרית משמשת כרחם שבה נרקב זרע הקיום הישראלי במובן הפרטי ועובר תהליך התפתחות מואץ – על טבעי, חרף הניסיונות להשמידו, עד להפיכתו לעם. תהליך זה היווה הכנה לקראת קבלתו של מוסר אלוהי עליון ונבדל מכל מה שהיה ידוע עד אז בעולם. זוהי התורה. כדי לקבל אותה היה צורך בישות לאומית בעלת סגולות רוחניות שאיננה עַם ככל העמים. לשם כך היה צורך בשינוי טוטאלי, מהמסד עד לטפחות. כל הדמות הלאומית הזאת צריכה הייתה להיות מסוגלת לקבל את האור האלוהי. המלך מקבל את דבריו של החבר. הוא מודה שלא ניתן להכחיש מאורע שהתרחש במציאות; לא ניתן היה לדמיין אירוע שהיו לו השלכות ריאליות על העם. הדמיון כשלעצמו לא יכול היה להוציא את עם ישראל ממצרים.

הרחבות
1. תחילתה של אמונה
יצירת עם ישראל בניסי יציאת מצרים מדגישה את יתרונה של היהדות על פני שאר הדתות בכך שהתחלתה לא נובעת ממאמיניה, 'מלמטה', באופן הדרגתי, אלא מריבונו של עולם עצמו בפתע ובאחת. בכך ממשיך ריה"ל את הקו שפתח בו עם משל מלך הודו [לעיל פסקה יט ואילך], שהסברת אמונתנו צריכה להתחיל במפגש האלוהי איתנו ולא במה שקיבלנו במסורת ולא ראו עינינו.
הרב קוק כותב שיש לזכור היטב נקודת ראשית זו: "אותה ההארה הפסיכולוגית הלאומית בזקה בבת אחת בחפזון, בהעלייה הנפלאה של יציאת מצרים, אשר אין לה דוגמה היסטורית בכל מלא העולם" [אגרות הראי"ה א עמ' קעה].
2. ואתם תחרישון
וְלֹא הָיוּ הָעָם מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה. אמנם התורה מעידה על בני ישראל שיצאו חמושים מארץ מצרים [שמות יג, יח], אך מבחינה נפשית לא היו מסוגלים להילחם. כך כותב אבן עזרא בהסברו לשאלה מדוע בני ישראל לא התכוונו להילחם עם מצרים על שפת הים: "התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה" [שמות יד, יג].

שאלות לדיון

לפי דברי החבר, כשעם ישראל היו במצרים הם שמרו על עצמם שלא יתערבו בגויים. האם טוב לחיות בחברה סגורה, בתוך בועה?
עם ישראל ניצח את פרעה במצרים באמצעות ניסים. מה יותר מקַדש שם שמים בעולם: לנצח את האויבים בניסים או בטנקים?

להצלחת גדעון בן ציפורה ויהודית בת אסתר ורחל