פרק י' חלק י"ד | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

1556

4 דק' קריאה

תפילה בציבור היא אסיפה לה', ולכן היא יציאה מהפיזור שבין האומות
וּבְפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ח, א): תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לו, ה): הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס. וּכְתִיב (תהלים נה, יט): פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי 1 , אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוֹת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, כְּאִלּוּ פּוֹדֶה לִי וּלְבָנַי מִבֵּין הָאֻמּוֹת, עַד כָּאן. וְרָצוּ גַּם בָּזֶה כִּי הַשְּׁכִינָה עִם יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶצְלוֹ אֵין שַׁיָּךְ שִׁעְבּוּד חַס וְשָׁלוֹם, מֵאַחַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ עִם יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָם, הֲרֵי נֶאֱמַר עָלָיו יִתְבָּרַךְ גָּלוּת מִצַּד הַזֶּה, כִּי שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ עִם יִשְׂרָאֵל.
וְכַאֲשֶׁר יֵשׁ קִבּוּץ עַם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כַּאֲשֶׁר הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים, דָּבָר זֶה הוּא יְצִיאָה מִן פִּזּוּר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם פְּזוּרִים בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהוּא נֶחְשָׁב פִּדְיוֹן מִבֵּין הָאֻמּוֹת, כַּאֲשֶׁר הֵם מִתְאַסְּפִים 2 אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִתְפִלָּתוֹ, וּבָזֶה הֵם יוֹצְאִים מִן הַפִּזּוּר. כִּי כַּאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל הֵם בֵּין הָאֻמּוֹת, וְאַף אִם הֵם אֶלֶף בְּיַחַד, נִקְרְאוּ פְּזוּרִים בֵּין הָאֻמּוֹת. אָמְנָם כַּאֲשֶׁר הֵם מִתְפַּלְּלִים עִם הַצִּבּוּר, וְהֵם מִתְאַסְּפִים וּמִתְקַבְּצִים אֶל ה', זֶהוּ יְצִיאָה מִן רְשׁוּת הָאֻמּוֹת, וְהִתְעַלּוּת מִתּוֹכָם אֶל ה', וְזֶה נִקְרָא שֶׁפּוֹדֶה יִשְׂרָאֵל מִן הָאֻמּוֹת.
________________________________
בפרק ראשון של מסכת ברכות שנינו, רבי נתן אומר, מנין שאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים, שנאמר: הן אל כביר לא ימאס. ונאמר: פדה בשלום נפשי מקרב לי 1 כי ברבים היו עמדי. אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, כאילו פודה לי ולבני מבין האומות. גם במאמר זה באו חכמים לומר, שהקב"ה נמצא עם ישראל בגלותם. ואף שביחס לקב"ה לא שייך לומר שעבוד, שהרי הוא אינו חומר, ולכן גם פדיון לא שייך אליו, מאחר והוא עם ישראל בגלותם, מצד זה נאמר ביחס אליו גלות ושעבוד.
בשעה שהצבור מתפללים, הרי זה קיבוץ רבים 2 לשם דבקות בה', דבר זה נחשב כחיבור ישראל יחד וליציאה ממצב הפיזור, שבו נמצאים ישראל בגלותם. כאשר ישראל נמצאים בין האומות, אף אם יאספו אלף יחד, עדיין הם נקראים פזורים בין האומות. אבל כאשר מתפללים בציבור, שהם מתאספים ומתקבצים לעבודת ה', זוהי יציאה מרשות האומות והתעלות מתוך האומות אל הקב"ה. זוהי המשמעות שתפילה בציבור פודה את ישראל מבין האומות.

ביאורים
כשעם ישראל מפוזרים בגלות הם מצויים במעין 'בית סוהר'. הכוח של עם ישראל אינו מתגלה כמו שהוא אמור להופיע, והם כביכול במצב של ירידה גדולה. חז"ל לימדו אותנו שהקב"ה שותף כביכול עם ישראל ומכוח שותפות זו כאשר עם ישראל במצב של ירידה, ונמצאים בגלות, הקב"ה כאילו שותף עימם במצבים אלו.
החידוש הגדול שחידשו לנו חז"ל בעניין זה הוא שמי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור נחשב כאילו הוא הוציא את הקב"ה ואת בניו ממצב נורא זה. המהר"ל עוסק כאן בהסבר המעלה הגדולה שבתפילה עם הציבור, ובשאלה מדוע כתבו חז"ל שהיא נחשבת כמעלה את ישראל מהגלות? השאלה מתעצמת לאור העובדה שכשהציבור מתאספים להתפלל הם לא רק מתפללים בקול רם וב'מקהלה' אחת אלא כל אחד כאילו מתפלל לעצמו. כיצד, אם-כן, לתפילה שכזאת יש משמעות לגאולת עם ישראל?
תפילה בציבור היא התייחדות שלנו כציבור עם הבורא. אדם בודד שמתפלל בביתו כבר זוכה להתרומם מעל המציאות ולדבוק בבורא, אולם כאשר ציבור שלם מתאספים ויחד דבקים בבורא, הם מתעלים מעל המציאות של הגלות, מעל השעבוד אל האומות. במצבים אלו גם אם פיזית יש מציאות שעם ישראל משועבדים בידי האומות, בעומק הם כבר במקום אחר, וזהו המפתח ליציאה המוחלטת מן הגלות. המהר"ל מחנך אותנו שכאשר אנו באים לתפילה במניין, יש להפנים את העובדה שאנו זוכים בתפילה ציבורית זו להתאחד עם יתר חלקי האומה ולזכות לחזק בתוכנו את ההכרה שאנו בניו ועבדיו של הקב"ה, ומתוך כך להצליח להביא את עם ישראל לשחרור מהעול המחניק של אומות העולם הקמות עלינו, ולעבור להיות תחת עולו של הבורא כפי המדרגה האמיתית שלנו.

הרחבות
* שכר מצוות זה לא מתמטיקה
תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן אֵל - כַּבִּיר לֹא יִמְאָס. המהר"ל מזכיר את המדרש שהקב"ה אינו מואס בתפילתם של רבים [ברכות ח.]. רבי משה בר יוסף מטראני (המבי"ט) שואל מהי הסיבה למעלה הגדולה שיש לתפילת הציבור? אחת התשובות שמביא המבי"ט מבוססת על דברי המדרש על פסוקי הברכה מספר ויקרא [כו, ח]: "ורדפו מכם חמישה (חיילים) מאה (חיילי אויב), ומאה מכם רבבה (עשרת אלפים) ירדופו" – "וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו (חמישה רודפים מאה. כלומר, פי עשרים)! אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה". המבי"ט מדמה את תפילת הרבים לעובדה שכמה בני אדם יכולים לשאת משא פי כמה יותר כבד מאשר סך המשאות שכל אחד בנפרד היה יכול לשאת [בית אלוהים, שער התפילה יא]. הדבר מובן בהרמת משאות אולם כיצד זה מתבטא בתפילת הרבים? רבי משה קורדבירו מבאר שכשם שהיד והרגל מחוברות לגוף כך כל נשמות ישראל מחוברות אחת לחברתה. על פי זה מובן שכאשר אדם מקיים מצווה יש לכך השפעה גם על חברו וגם חברו נהנה משכר אותה המצווה. ממילא, ככל שיותר אנשים יקיימו מצווה כך השכר שכל אחד מקבל הוא הרבה יותר גדול [תומר דבורה א, ד].