פרשני:בבלי:עירובין מד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין מד ב

חברותא[עריכה]

אלא אדם אאדם (שבברייתא אחת קתני: נפל דופנה לא יעמיד בה אדם; ובברייתא שניה קתני: עושה אדם את חבירו דופן) עדיין קשיא, שאין לומר כמו שתירצנו לגבי כלים שעושהו דופן רביעית לסוכה, כיון שבברייתא המתרת קתני: "כדי שיאכל וישתה וישן", הרי שעל ידי האדם הוכשרה הסוכה למצוותיה, ועדיין תיקשי ברייתות אהדדי?!
אדם אאדם נמי לא קשיא:
כאן - בברייתא האוסרת להעמיד אדם כדופן - שהעמידו את האדם לדעת העומד, ולהכי אסור אף שאין דרך בנין בכך, כיון דאוושא מילתא ויבואו להתיר מחיצה אף בכלים (ר"ן, וראה ריטב"א).
כאן - בברייתא המתרת להעמיד אדם כדופן - מיירי שהעמידוהו שלא מדעת העומד, ולפיכך כיון שאין דרך בנין בהעמדת אדם, מותר.
ותמהינן: והרי לפי מה שנתבאר שכשמעמיד אדם לדעתו כמחיצה, אסור לעשותו בשבת, תיקשי:
והא בהך מעשה דרבי נחמיה בריה דרבי חנילאי - שהעמידו אנשים למחיצה - לדעת אותם האנשים הוה, והאיך מותר היה להעמידם בשבת?!
ומשנינן: דבאמת שלא מדעת אותם האנשים הוה, ולכן הותר להעמידם בשבת.
ואכתי תמהינן: והא רב חסדא מיהא שיזם את המחיצה לדעת הוה, והאיך נצטרף הוא עצמו למחיצה?!
ומשנינן: רב חסדא גופיה שלא מן המנין הוה, כלומר: לא נצטרף רב חסדא עצמו למחיצה.
הנהו בני גננא דאעילו מיא (בר"ח פירש: בני חופה. וגרס, דאעילו אסא) מרשות הרבים לרשות היחיד במחיצה של בני אדם שהועמדו לדעתם ברשות הרבים מקום שהיו מונחים המים, ועל ידי אותה מחיצה הכניסו המים לרשות היחיד.
נגדינהו (הלקה אותם) שמואל, מפני שאמר: אם אמרו להתיר עשיית מחיצת בני אדם כשהועמדו שלא מדעת, יאמרו להתיר אף לדעת (בתמיהה)?!
הנהו זיקי (נודות) דהוה שדיין בריסתקא דמחוזא (שהיו נתונים ברחוב העיר - שהיא רשות הרבים - של העיר מחוזא עירו של רבא, ושלו היו הנודות), בהדי דאתא רבא מפרקיה (כשחזר רבא מאמירת הדרשה, והיו גדוד שומעי הדרשה באים אחריו) אעלינהו ניהליה (הכניס השמש את הנודות לביתו של רבא בתוך האנשים שנעשו כמחיצה), והותר לו לעשות כן מפני שלא הועמדו האנשים שם לשם מחיצה.
לשבתא אחריתי (לשבת שלאחריה) בעי השמש לעיילינהו ואסר להו רבא (רצה השמש שוב לעשות כן ואסר לו רבא), ומשום דהוה ליה השתא כלדעת, שמתוך שעשה מהם מחיצה פעם אחת, קרוב הדבר שידעו, ואסור. (על פי שולחן ערוך סימן שס"ב סעיף ה').
ללוי אעילו ליה תיבנא (הכניסו לביתו תבן מרשות הרבים, על ידי מחיצת בני אדם שהועמדו שם שלא לדעתם).
ולזעירי הכניסו באופן זה אספסתא (שחת).
ולרב שימי בר חייא הכניסו מיא (מים).
מתניתין:
מי שיצא חוץ לתחום ברשות, כגון שהלך להעיד עדות החודש (וכפי שנתבאר במשנה בראש השנה דף כ: שמחללין את השבת לבוא להעיד עדות החודש של חדשי ניסן ותשרי), או שיצא להציל נפשות, או מילדת שיצאה חוץ לתחום עירה כדי לילד.
ואמרו לו בעודו בדרך: כבר נעשה המעשה שלשמו יצא חוץ לתחום וכבר אין צורך בו, וכל שכן אם הגיע לאותו מקום והיה בו צורך.
הרי: אף על גב שאפילו מי שיצא באונס חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות, זה שיצא ברשות עדיף, ויש לו אלפים אמה לכל רוח מהמקום אשר הוא שם בעת שהודיעוהו או בעת שהציל.
אם היה בשעה שהודיעוהו בתוך התחום כאילו לא יצא, מפרש לה בגמרא.
כל היוצאים להציל חוזרין למקומן, מפרש לה בגמרא.
גמרא:
קא סלקא דעתין לפרש מה ששנינו: אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, דהיינו כאילו לא יצא "מתחומו" ודינו כשאר בני העיר; ולהכי מתמהינן:
מאי אם היה בתוך התחום "כאילו" לא יצא, והרי כן הוא האמת שלא יצא מתחומו?!
אמר רבה: הכי קאמר: אם היה בשעה שהודיעוהו בתוך "תחום" שלו, כאילו לא יצא "מתוך ביתו" דמי, ואין נותנין לו אלפיים אמה ממקום שהוא שם, אלא יש לו את העיר ואת תחומיה.
ואכתי מתמהינן: פשיטא שלא תקנו לו אלפים אמה ממקום שהוא שם אלא במקום שהפסיד את תחומו הראשון, כיון שמעיקר הדין אין לו אלא ארבע אמות. אבל במקום שעדיין יש לו תחומו הראשון כיון שלא יצא ממנו, ודאי שאין נותנין לו תחום אחר, ולמה צריך להשמיענו דין זה?!
ומשנינן: מהו דתימא הואיל ועקר עקר, כלומר: כיון שאם היה מגיע למקום שהוא נצרך שם היו לו אלפיים אמה מאותו מקום, וכבר עקר רגליו לילך לשם, נימא דהרי הוא כאילו הגיע לשם, קא משמע לן משנתנו - דלא.
רב שימי בר חייא אמר לפרש מה ששנינו "אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא" שאין המשנה מדברת במי שלא יצא עדיין מתחום ביתו; אלא הכי קאמר:
אף שכבר יצא, אם היו תחומין (החדשים) שנתנו לו חכמים (ממקום שהודיעוהו) מובלעין בתוך התחום המקורי שלו (שנכנסות אלפיים האמה ממקום שהודיעוהו לתוך אלפיים האמה שהיו לו מעירו) כאילו לא יצא מתחומו.
כלומר: אם רצה הרי זה מהלך בתוך אלפיים האמה שניתנו לו עד תחומו הראשון, וכיון שהגיע לשם חזר לתחומו הראשון ויש לו אלפיים אמה מביתו כאשר בתחילה, (על פי משמעות רש"י ודברי הריטב"א)  30 .

 30.  ביאר בגאון יעקב לשון המשנה: "אם היה" בתוך התחום לפי פירוש זה, דהכי קאמר: אם היה הוא בתוך התחום המקורי שלו על ידי שחזר לשם מכח תחומו החדש, כאילו לא יצא מתחומו.
ומפרשינן: במאי קמיפלגי רבה ורב שימי בר חייא?
מר (רב שימי בר חייא) סבר: הבלעת תחומין מילתא היא.
ומר (רבה, שלא פירש המשנה שבאה להשמיענו דין הבלעת תחומין) סבר: הבלעת תחומין לאו מילתא היא, וסובר, שאף אם נכנסים אלפיים האמה שלו בתוך אלפיים האמה שהיו לו וחזר לתחומו, אין הוא חוזר לתחום ביתו כבתחילה  31 .

 31.  כתב רש"י: שאף מה שאמרו בגמרא לעיל דף מא: במי שהוציאוהו לאונסו חוץ לתחום (שאין לו אלא ארבע אמות) והוצרך לנקביו והותר לו משום כבוד הבריות לילך למקום צנוע שבתוך תחומו הראשון, "אי פיקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על", אינו אלא למאן דאמר הבלעת תחומין מילתא היא.
שמועה זו נתבארה לפי גירסת רש"י בפירושו הראשון.
אמר ליה אביי לרבה: ואת לא תסברא (וכי אינך מודה) דהבלעת תחומין מילתא היא?!
והרי:
א. השובת במקום מוקף מחיצות, מונין לו אלפיים אמה לכל רוח מפתח אותו מקום.
ב. היו לאותו מקום שני פתחים אחד למזרח ואחד למערב; אם יצא מן הפתח שבמזרח יש לו אלפיים אמה לכל רוח מהפתח שיצא משם, ואם יצא מן המערב יש לו אלפיים אמה לכל רוח מהפתח שבמערב.
ג. יצא מן הפתח שבמזרח וחזר למקומו, ושוב יצא מן הפתח שבמערב, יש לו אלפיים אמה מן המערב, וחוזר חלילה.
ד. שבת במערה ארוכה, ויצא מן הפתח שבמזרח, והיה מהלך על גג המערה (שאינו חשוב כארבע אמות) לכיוון מערב, כיון שתמו אלפיים אמה מן הפתח שבמזרח, אסור לו לילך יותר. ואם רוצה להגיע לפתח שבמערב, עליו לשוב על עקביו לפתח שבמזרח וילך את כל תוך המערה (החשוב לו כארבע אמות בלבד) עד הפתח שבמערב, ומשם יהא לו אלפיים אמה לכל רוח.
ואמר ליה אביי לרבה:
ומה אילו שבת במערה שבתוכה ארוכה היא ארבעת אלפים אמה, ועל גגה של מערה פחות מארבעת אלפים אמה (שהיו פתחי המערה מן המזרח ומן המערב עשויין בשיפוע זה כלפי זה).
וכי לא נמצא מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה?
כלומר: וכי אינך מודה שאם יצא מן הפתח המזרחי של המערה והיה מהלך על גגה של מערה לעבר פיתחה המערבי, אין אנו אומרים שמשהגיע לסוף אלפיים אמה ישוב על עקביו ויבוא לפיתחה המערבי דרך פנים המערה (כאשר היה באמת הדין אילו היו על גגה יותר מארבעת אלפים אמה, וכפי שנתבאר); אלא אומרים: שילך את כל הגג לכיוון מערב, ועוד יהיה לו אלפיים אמה מן המערב?! והרי על כרחך תודה בכך, שהרי כך קבלה היא בידינו, (ריטב"א)  32 .

 32.  ביאר בגאון יעקב: באמת לא היתה הגמרא צריכה להזכיר כלל שבתוך המערה יש ארבעת אלפים אמה, שאין אנו צריכים לעניננו אלא שעל גגה פחות מארבעת אלפים אמה. ולא נקטה הגמרא לשון זה אלא להשמיענו, שאם הולך דרך פנים המערה אף שהיא יותר מארבעת אלפים אמה מותר ללכתף, שכל המערה חשובה לו כארבע אמות. אבל על גגה, אי לאו שאין שם ארבעת אלפים אמה אין הגג חשוב כארבע אמות. והרש"ש כתב באופן אחר.
וטעם דין זה, כיון שהתחום שיש לו מן המזרח נבלע בתוך התחום שיש לו מן המערב (שהרי אין בין שני הפתחים ארבעת אלפים אמה), "הבלעת תחומין משוי לתחומי שני היציאות כחד" (רש"י).
הרי חזינן שהבלעת תחומין מילתא היא, והיכי קאמר רבה שהבלעת תחומין לאו מילתא היא?!
אמר ליה רבה לאביי: היכי מדמית הבלעת תחומין שבגג מערה ששני התחומין - שבמזרח ושבמערב - באו לו מכח שביתה ששבת במערה מבעוד יום, להבלעת תחומין במי שיצא חוץ לתחום ברשות?!
וכי לא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, שאם שבת באויר מחיצות מבעוד יום קיימא לן בעלמא שכל המקום ששבת בו הרי הוא לו כארבע אמות, ואילו היכא שלא שבת באויר אותן מחיצות אין המקום כולו חשוב לו כארבע אמות?!
וכיון שמודה אתה בכך, הכא נמי גבי הבלעת תחומין, רק היכא ששני התחומין באו לו מכח שביתה ששבת מבעוד יום, הבלעת תחומין משוי להו חד תחומא.
אבל ביוצא ברשות חוץ לתחום, שאותו תחום חדש שנתנו לו חכמים לא בא לו מכח שביתה ששבת מבעוד יום, כיון שקנה שביתה חדשה שוב אין לו את השביתה הקודמת שהיתה לו, ואפילו נכנס לתחומו הראשון אינו חוזר לתחומו. (נתבאר על פי לשון רש"י שלפנינו)  33 .

 33.  והריטב"א כתב בשם רש"י באופן אחר, וזה לשונו: "דהתם ודאי מודו רבנן וכולי עלמא דעבדינן הבלעת תחומין ללכת ולחזור בכל הגג, מפני ששביתתו למטה מן הגג באויר מחיצות, וכיון שקנה כל המערה בתוכה להיות לו לבית ולשביתה, דין הוא שיזכה למעלה גם כן וכו', ואינהו הכי גמירי לה דליתיה להך דינא אלא בפחות מארבעת אלפים אלא טעמא משום הבלעת תחומין, אבל בהא דידן דליכא אויר מחיצות לקנות שביתה לא עבדינן הבלעת תחומין".
ומתמה ליה אביי לרבה: והיכא דלא שבת ויש לו תחום חדש שבא לו בשבת, וכי לא עבדינן הבלעת תחומין?!

דרשני המקוצר[עריכה]