פרשני:בבלי:עירובין עט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין עט א

חברותא[עריכה]

אבל אם לא ביטלו בפירוש, לא הוי ביטול.
ואמאי אמרת הכא דנתינת עפר סתמא מבטלת את אויר החריץ?!
אמר תירץ רב הונא: מאן תנא משנה זאת במסכת אהלות - רבי יוסי (שנזכר בענין זה, וכדלקמן) היא. ואילו משנתנו כאן היא כחכמים.
ותמהינן עלה: אי תנא דאהלות רבי יוסי היא - הא איפכא שמעינן ליה!
דתניא בתוספתא דאהלות לענין טומאה רצוצה:
רבי יוסי אומר: היה שם תבן וידוע שאין עתיד הוא לפנותו, אך לא ביטלו בפירוש, הרי הוא כסתם עפר שאין ידוע אם עתיד לפנותו אם לאו, ובטל!
היה שם עפר וידוע שעתיד הוא לפנותו, הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל! כי סתם עפר, או תבן ואין עתיד לפנותו - בטיל.
עפר ועתיד לפנותו, וסתם תבן - לא בטיל.
והשתא תיקשי: היכי אמרת, דרבי יוסי סבר דצרורות ועפר בעי ביטול, והא חזינן הכא דאפילו בסתמא בטיל?!
אלא, אמר רב אסי, אימא הכי:
מאן תנא משנתנו דעירובין - רבי יוסי היא, דהכי סבירא ליה גבי טומאה, וכדמייתינן מברייתא דאהלות.
ומשנה דאהלות - חכמים היא, דפליגי ארבי יוסי.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר לתרץ את החילוק:
וכי טומאה אשבת קרמית (מטומאה על שבת אתה מקשה)?!
הנח איסור שבת, כלומר: דבר שאסור ליטלו בשבת כגון עפר וצרורות דהוו מוקצה, דסתמיה בטיל, דאפילו ארנקי, שאסור ליטלו בשבת - מבטל איניש!
רב אשי אמר: וכי בית אחריץ קא רמית?!
בשלמא חריץ, למיטיימיה קאי (לסותמו הוא עומד), הלכך סתם עפר בטיל, ואפילו לרבנן דרבי יוסי.
אלא בית - כי ההיא דאהלות - וכי למיטיימיה לסותמו קאי?!
ולפיכך סברי חכמים דסתם עפר לא בטיל.
שנינו במשנה: נתן עליה נסר שרוחב ארבעה טפחים וכו' מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד:
אמר רבא: לא שנו - דבעינן שיהא הנסר רחב ארבעה - אלא שנתן הנסר לרחבו של חריץ כמין גשר, דכל כמה דלא הוי רוחב ארבעה לא חשיב כפתח.
אבל נתן הנסר על גבי יתדות לארכו של חריץ מבפנים (צמוד לשפת החריץ) שהיה רחבו ארבעה טפחים בצמצום, אפילו היה רחבו של נסר כל שהוא, נמי, אם רצו מערבין אחד. (ראה ציור 1)
שהרי מיעטו לרוחב החריץ מארבעה טפחים, ואינו מפסיק, ולפיכך אם עשה כן לאורך ארבעה טפחים כשיעור פתח, סגי.
שנינו במשנה: וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו, (אם נתן ביניהם נסר) מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד:
אמר רבא (על פי גירסת הב"ח): הא דתנן: וכן שתי גזוזטראות "זו כנגד זו", ללמד:
זו כנגד זו, אין.
זו שלא כנגד זו שהיתה אחת משוכה ממקום חברתה למזרח ואחת משוכה למערב (ורשות הרבים הולכת ממזרח למערב), לא מערבין אחד. (ראה ציור 2)
מפני שכאשר יתנו הנסר מזו לזו, יבוא מקרן זוית של זו לקרן זוית של זו, ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי.
וגם, לפי שאין הגשר ישר אלא באלכסון עומד, מתירא אדם לעבור בו (משנה ברורה).
או זו למעלה מזו - (ראה ציורים)
לא מערבין אחד, דכיון שראשו של הגשר גבוה האחד מחבירו, אדם מתירא לעבור בו (בינו יהונתן).
ולא אמרן (על פי משמעות השולחן ערוך, ולא כגירסתנו וגירסת הב"ח) - דהיכא דהוי זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו דלא מהני - אלא שיש בין זה לזה שלשה טפחים.
כלומר: הריחוק בין הגזוזטראות ב"זה שלא כנגד זה", והגובה שבין הגזוזטראות ב"זו למעלה מזו" הוא שלשה טפחים, ולא קאי על המרחק שבין הגזוזטראות עצמן (על פי משנה ברורה).
אבל אין בין זה לזה שלשה טפחים, שהיה הריחוק או הגובה פחות משלשה טפחים, דכלבוד דמי (משנה ברורה), שפיר מהני.
דגזוזטרא עקומה היא (דהוי כאילו הנסר מונח בשוה - משנה ברורה. וראה בריטב"א, מה שכתב על לישנא דגמרא "גזוזטרא עקומה").
מתניתין:
מתבן (גדיש של תבן) שבין שתי חצירות המפסיק אותן לכל רחבן, כשהוא גבוה עשרה טפחים - מערבין החצירות שנים. ואין מערבין אחד.
אלו - שבחצר זו - מאכילין מן המתבן לבהמתן מכאן, ואלו מאכילין מכאן.
שאין צריכים לחוש שמא מתוך כך יתמעט המתבן מגובה עשרה טפחים לאורך יותר מעשר אמות - כדלקמן, ויהיו החצרות כחצר אחת שאוסרין אלו על אלו, ושמא לא יתנו לבם וימשיכו להוציא מבתיהם לחצר שלהם כאשר הסכינו בתחלה.
וקא משמע לן דלא חיישינן, מפני שאין בהמה ממעטת כל כך באכילתה בשבת אחת.
נתמעט התבן מגובה עשרה טפחים - על פני כל רוחב החצר דהוי "פרוץ במילואו", או שנפרץ יותר מעשר אמות שהוא יותר משיעור "פתח" - מערבין אחד, ואין מערבין שנים, דכחצר אחת דמיא.
אבל נתמעט עד עשר אמות כ"פתח" דמיא, ואם רצו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד.
גמרא:
שנינו במשנה: אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן:
אמר רב הונא: ובלבד שלא יתן בידים מן המתבן לתוך קופתו, ויאכיל לבהמתו.
דכי האי גוונא חיישינן שמא יקח מן המתבן הרבה עד שיתמעט מגובה עשרה טפחים, ולאו אדעתיה.  20 

 20.  וכתב הריטב"א: דחיישינן שמא יטלטל אף בשבתות הבאות, אחר שנתמעט. דבשבת זו - לדעת רב הונא גופיה לעיל דף יז א: "שבת הואיל והותרה הותרה". עוד ביאר רש"י דברי רב הונא בלישנא אחרינא: שלא יתן בידים, משום דהוקצה התבן למחיצה, וראה מה שהוסיף בזה הריטב"א.
ותמהינן עלה: כיון דאמרת דבידים אסור ליתן, אם כן תיקשי מתניתין דקתני אלו "מאכילין", דמשמע שמעמיד בהמתו על גבי המתבן: וכי לאוקמי (להעמיד הבהמה) שרי, ולא גזרינן דילמא יקח בידים ויתן לה.
אלמא חמיר עליה איסור דרבנן ולא עבר עליה?!
והאמר רב הונא אמר רבי חנינא: מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת, ולא חיישינן שמא יעקור העשבים בידים ויתן לה, כיון דאיסור דאורייתא הוא.
ואין מעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה בשבת, דכיון דרק מדרבנן הוא דאסיר לטלטלו בידים, חיישינן שמא יקח בידים ויתן לה.
הרי חזינן, דאסור אף להעמיד בהמתו, היכא שאין האיסור ליטול בידים אלא מדרבנן. ואמאי שרינן במתניתין להעמיד בהמתו על גבי המתבן?!
ומשנינן: "מאכילין" דמתניתין, לאו למימרא שמותר להעמיד בהמתו בידים על גבי המתבן.
אלא דקאים לה באפה (שעומד בעליה בפני הבהמה שלא תלך למקום אחר אלא למתבן) ואזלא הבהמה מעצמה ואכלה, דכולי האי לא גזרו רבנן.  21 

 21.  וביארו התוספות והריטב"א: הא דנקט רב הונא בלישניה "ובלבד שלא יתן לתוך קופתו", ולא אמר דאף להעמיד בהמתו עליה אסור. היינו משום דרב הונא סוף טעמא נקט, כי הנתינה אסורה בידים, וממילא שמעינן, דכל שנתינה אסורה הוא הדין להעמדה.
והשתא תמהינן איפכא: ולא יתן לתוך קופתו תבן - שמא יתמעט ולאו אדעתיה, וכדקאמר רב הונא - והתניא דאפילו כי האי גוונא שרי: דתניא: בית שבין שתי חצירות - המלאות בתים - ויש בבית פתח לכל חצר, ומילאהו תבן, שהעמידו בתוכו מתבן החוצה את הבית לכל רחבו (ונשאר שטח פנוי בבית משני צדי המתבן) - מערבין את החצירות שנים, שהרי נסתם הפתח שהיה - דרך הבית - שבין שתי החצירות ולא היה להם פתח אחר. ואין מערבין אחד. (ראה ציור)
ונותנין חציו של בית לחצר זו, וחציה לחצר אחרת.
ולפיכך: זה - בני החצר האחת - נותן לתוך קופתו ויאכיל מן התבן, וזה - בני החצר השניה - נותן לתוך קופתו ויאכיל.
נתמעט התבן מגובה עשרה טפחים, ובטלה המחיצה, ולא עירבו שניהם כאחד - שניהם אסורים בבית, כיון שאין הבית חלוק, ואוסרין אלו על אלו.
כיצד הוא עושה אם רוצה להתיר טלטול מן הבית לבני חצר אחת?
נועל את פתח ביתו הפתוח לחצר שלו, ועל ידי זה נסתלק מן הבית.
ומבטל את רשותו שיש לו באותו בית לבני החצר האחרת (ולקמן מפרש, למה לי נעילה וביטול, ולא סגי בביטול לחודיה).
ועל ידי זה, הוא אסור באותו בית, וחבירו מותר, וכשאר רשות משותפת אחר שביטלו לחבירו, שהוא אסור בה וחבירו שנתבטל לו מותר בה.  22 

 22.  הברייתא נתבארה על פי "ויש שפירשו" שבריטב"א, ובית הבחירה. ושיטת רש"י בזה צריכה ביאור, וראה מה שכתב עליו הריטב"א. וראה שולחן ערוך סימן שע"ב סעיף י"ט, במשנה ברורה ובשער הציון שם. (וראה מחצית השקל על המגן אברהם סוף סימן שע"ב שהובא במשנה ברורה). וראה חזון איש סימן צ"ג סקי"א, מה שכתב על דברי הריטב"א בהבנת רש"י.
וכן אתה אומר בגוב של תבן (בור רחב להכניס בו תבן) שבין שני תחומי שבת, שעומד חציו בתוך תחומה של עיר אחת, וחציו בתוך תחום של עיר אחרת (שסוף תחומיהם באמצע הגוב), אלו נוטלין ביום טוב מתוך תחומן ואוכלין, ואלו נוטלין מתוך תחומן ואוכלין, ואין חוששין שמא יקחו אלו שבתחום זה מן התחום השני. (ראה ציור) קתני מיהת בברייתא: זה נותן לתוך קופתו ויאכיל, וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל, ותיקשי לרב הונא שאוסר? ! אמרי לשנויי קושיין: בית - דמיירי ביה בברייתא - כיון דאיכא (מחיצות ו - רש"י לא גרס לה, כמו שכתב הריטב"א) תקרה - כי מיפחית מינכרא ליה מילתא (ניכר הדבר שנפחת ונתמעט מעשרה, שמתרחק מן התקרה), וליכא למיחש שמא יפחת ולאו אדעתיה. אבל הכא - במתניתין גבי מתבן שבחצר - לא מינכרא ליה מילתא אם יתמעט מגובה עשרה, וחיישינן שיתמעט ולאו אדעתיה.  23  תנינא בברייתא דלעיל: נתמעט התבן מעשרה טפחים - שניהם אסורין:

 23.  וביאר רש"י לפי לישנא אחרינא, שהנידון אינו מחשש שתתמעט המחיצה, אלא מחמת איסור מוקצה. דהכי קאמר: אין איסור מוקצה אלא על גובה עשרה שהוא צורך מחיצה, אבל על הנותר אין איסור. ולהכי, בבית לא חיישינן שיטול מהמחיצה עצמה כיון דמינכר, מה שאין כן בחצר דלא מינכר, חיישינן שמא יטול מגופה של מחיצה.
ותמהינן: הא לא נתמעט התבן ועדיין גבוה עשרה - שרי לטלטל מן הבית כיון דאיכא מחיצה החולקת אותו, ואף על גב דמידליא תקרה טובא (ואף שהתקרה גבוהה ורחוקה הרבה מן המחיצה).
שמע מינה: מחיצות (עראי - תוספות) שאין מגיעות לתקרה שמן מחיצות.
ותיקשי מהכא למאן דאמר לעיל שאינה מחיצה, גבי חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד ויש לכל חבורה פתח לחצר.
(דקאמר התם: אם אין המחיצה שביניהם מגעת לתקרה, אין מועיל לחלק הדיורין ולעשות כל חבורה כבית בפני עצמו הפתוח לחצר. אלא כבית אחד דמו, ואין צריכין לערב חצר שלהם. ואם יש עוד דיורין בחצר, די בעירוב אחד עבור כולן, ואין כולן צריכין ליתן עירוב).
אמר משני אביי: הכא בבית גבוה שלושה עשר חסר משהו עסקינן. ותבן גבוה עשרה. ואין בין התבן לגג שלשה טפחים, דאמרינן לבוד, וכאילו מגיעות המחיצות לתקרה.

דרשני המקוצר[עריכה]