פרשני:בבלי:עירובין קד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין קד ב

חברותא[עריכה]

כיון דקא חזי דקא  תרו בה כיתנא, שיש שם בריכות מים ששורין בהם את הפשתן - אסר להו! לפי ששוב יש לחשוש שמא ימלא מים וישרה בהם פשתן, שהוא אסור משום לישה (עיין שו"ע או"ח סי' ש"מ סי"ב).
שנינו במשנה: ומבאר הקר.
ומבארינן: מאי באר הקר?
אמר שמואל: בור שהקרו עליה דברים, והתירוה. כשעלו מגולת בבל חנו ליד אותה באר ולא היה להם מים לשתות אלא מהבאר הזו, והתירו להם חכמים למלא ממנה מים בגלגל ביום טוב, ומאז נשארה באר זו בהיתרה לעולם ביום טוב.
("הקרו" - לשון קריאה, דהיינו שהביאו אותם חכמים ראיות לדבריהם שיש כח בידם לעקור איסור שבות בשעת הדחק).
מיתיבי: תניא: לא כל הבורות הקרות התירו, אלא זו בלבד!
ואי אמרת ד"באר הקר" היינו שהקרו דברים עליה" - מאי "זו בלבד"? והלא שאר הבורות לא נקראו כלל "בור הקר", שהרי לא הקרו עליהם דברים, ופשיטא שרק זו הותרה.
אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: "באר הקר" היינו באר מים חיים, מלשון מקור.
שנאמר בירמיה "כהקר בור מימיה - כן הקרה רעתה".
וביאורו: כמו שמעיין, שהוא מקור הנובע, מתחדש והולך ומוסיף תמיד, כך רעתם נובעת ואינה פוסקת.
וקאמרה הברייתא, שלא כל הבארות הנובעים התירו אלא זו בלבד.
גופא: לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד.
וכשעלו בני הגולה חנו עליה, ונביאים שביניהן חגי זכריה ומלאכי התירו להם.
ולא נביאים שביניהן התירו, אלא מנהג אבותם בידיהם!
והרי הוא כמנהג נביאים, שהרי "אם אינם נביאים - בני נביאים הם" (יעב"ץ).
מתניתין:
שרץ מת שנמצא במקדש - כהן מוציאו בהמיינו, באמצעות אבנטו בשבת. אף שהוא מוקצה, כי אין שבות במקדש.
אך לא יגע בו בידו, כדי שלא ייטמא הכהן בעצמו. אבל כשמוציאו באבנטו אינו נטמא הכהן מהשרץ, כי השרץ מטמא רק במגע ולא במשא. וגם האבנט, שנטמא מהשרץ, אינו מטמא את הכהן האוחזו, כי השרץ הוא אב הטומאה ואילו האבנט הוא ראשון לטומאה, ואין האדם והכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה בלבד.
ואע"ג שהוא מטמא את האבנט, שהוא קדוש, בכל זאת עדיף לטמאות את האבנט ולהוציא את השרץ במהירות, כדי שלא לשהות את הטומאה במקדש, מאשר לחזר אחר צבת של עץ שאינה מקבלת טומאה (לפי שהיא "פשוטי כלי עץ", שאין לה בית קיבול) ולהשהות את הטומאה במקדש, דברי רבי יוחנן בן ברוקה.
רבי יהודה אומר: אינו מטמא את אבנטו, אלא מוציאו בצבת של עץ, שאינה מקבלת טומאה, כדי שלא לרבות את הטומאה על ידי שיוציאנו באבנטו ויטמאנו. ואע"ג שעל ידי חזרתו אחר הצבת הוא משהה את הטומאה במקדש.
מהיכן מוציאין אותו?
כלומר, היכן יימצא השרץ במקדש כדי שיהא מותר לעבור על איסור מוקצה בשבת ולהוציאו משם?
מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם ולמזבח.
אבל אם נמצא השרץ בשאר מקומות שבעזרה אין מוציאין אותו בשבת, משום איסור מוקצה, דברי רבי שמעון בן ננס.
רבי עקיבא אומר: כל מקום שחייבין כל הנכנס לשם כשהוא טמא על זדונו אם נכנס במזיד הוא חייב כרת, ועל שגגתו אם נכנס בשוגג חטאת, דהיינו כל העזרה - משם מוציאין אותו.
ושאר כל המקומות (לרבי שמעון בן ננס כל העזרה, ולרבי עקיבא הלשכות שבעזרה) - אם נמצא שם השרץ בשבת, אין מוציאין אותו. אלא כופין עליו פסכתר, סיר של נחשת, לכסותו עד מוצאי שבת.
רבי שמעון אומר: מקום שהתירו לך חכמים - משלך נתנו לך.
שלא התירו לך, אלא משום שבות.
בגמרא יבואר שדברי רבי שמעון אינם מוסבים על הנאמר לעיל במשנה אלא על שתי הלכות שונות שאמרם רבי שמעון במסכת עירובין.
גמרא:
אמר רב טבי בר קיסנא אמר שמואל: המכניס "טמא שרץ", כלי שנטמא משרץ למקדש - חייב כרת במזיד, וחטאת בשוגג, על שטימא את המקדש.  130 

 130.  רש"י. ובהגהות הגר"א כתב שזה טעות סופר, דבהדיא תניא בתורת כהנים שעל הכנסת בגדים טמאים למקדש אינו חייב אלא מלקות. ורש"י בעצמו הביא כן בחומש פ' אחרי (יז - טז). אלא חייב היינו חייב מלקות.
אבל אם הכניס את השרץ עצמו, פטור.
מאי טעמא?
אמר קרא בפרשת איסור כניסה בטומאה למקדש "מזכר ועד נקבה תשלחו". ודרשינן: רק מי שדומה לזכר ונקבה דהיינו לאדם, בכך שיש לו טהרה במקוה לאחר שנטמא, חייבין על הכנסתו בטומאה למקדש, ובכלל זה כלי טמא.
יצא שרץ, שאין לו טהרה במקוה, שאין חייבין על הכנסתו למקדש.
והוינן בה: לימא מסייע ליה מהא דתניא:
"מזכר עד נקבה תשלחו" - פרט לכלי חרש טמא שאם הכניסו למקדש, פטור. דברי רבי יוסי הגלילי.
ומדייקת הגמרא: מאי טעמא ממעט כלי חרש?
לאו, משום דלית ליה טהרה במקוה. שנאמר בתורה על כלי חרש טמא "ואותו תשבורו, " ומשמע שאין לו טהרה אלא שבירה.
והרי זו ראיה לשמואל, שדוקא מי שיש לו טהרה במקוה חייבין על הכנסתו במקדש בטומאה.
ודחינן: לא! אין הטעם בכלי חרש משום שאין לו טהרה במקוה אלא משום שאינו נעשה לעולם אב הטומאה.
ולעולם המכניס שרץ למקדש חייב, שהרי השרץ הוא אב הטומאה.
וכך דרשינן: מי שדומה לזכר ונקבה בכך שנעשה אב הטומאה. כמו זכר ונקבה, שלפעמים הם אב הטומאה. כגון זב וזבה וטמא מת - חייבין עליו על טומאת מקדש.  131  ובכלל זה כל הכלים, מלבד כלי חרש שנעשין אב הטומאה ע"י מדרס ומושב הזב וע"י נגיעה במת.

 131.  ולכן אפילו כשהן רק ראשון לטומאה חייבין על הכנסתו למקדש. רש"י.
יצא כלי חרס, שאינו נעשה אב הטומאה שהרי לא יתכן שכלי יהא אב הטומאה אלא או ע"י מדרס הזב או ע"י מגע במת. וכלי חרס אינו מטמא כלל במדרס משום שאינו ראוי למדרס הזב שהרי הוא נשבר. וגם על ידי מגע במת אינו נעשה אב הטומאה, כי כך מוכח בפרשת חקת דרק מי שיש לו טהרה במקוה נעשה אב הטומאה ע"י נגיעתו במת, וכלי חרס הרי אין לו טהרה במקוה.
לימא הא דשמואל דאין חייבין על שרץ טמא במקדש - כתנאי היא?
דתנן במתניתין: שרץ שנמצא במקדש - כהן מוציאו בהמיינו, כדי שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה. רבי יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאו שלא לרבות את הטומאה.
מאי לאו, בהא קא מיפלגי:
דמאן דאמר "שלא לשהות" קסבר: המכניס שרץ למקדש חייב. ומאחר שטומאת השרץ במקדש אסורה מדאורייתא לכן לא נדחית שהיית טומאתו מפני ריבוי הטומאה של האבנט.
ומאן דאמר "שלא לרבות" קסבר: המכניס שרץ למקדש פטור. ולכן עדיף שלא לרבות טומאה באבנט על אף שהוא משהה ע"י כך את השרץ. כי טומאת האבנט היא מדאורייתא ואילו טומאת השרץ אינה מדאורייתא.
ודחינן: לא! אלא דכולי עלמא סברי דמכניס שרץ למקדש חייב. והכא בהא קא מיפלגי -
מר רבי יהודה סבר: שהויי טומאה עדיף מלרבות את הטומאה באבנט שהרי גם הוא קדוש.  132 

 132.  כ"כ רש"י. וקשה דהא אין איסור לטמאות קדש, וכי בשביל זה יעבור על עשה דשילוח טמאים. ויותר נכון כדכתבו התוס' שהוא מרבה את הטומאה ע"י שמוסיף עוד דבר שהוא טמא במקדש, וכשהוא מטמא את האבנט הוא כאלו מכניס טומאה במקדש. רש"ש וגאון יעקב.
ומר רבי יוחנן בן ברוקה סבר: אפושי רבוי טומאה עדיף משהויי טומאה.
אלא, לימא הא דשמואל - כהני תנאי היא?
דתנן במתניתין: מהיכן מוציאין אותו וכו'.
מאי לאו, בהא קא מיפלגי -
דמאן דאמר מעזרה לא מוציאין אותו בשבת, קסבר: המכניס שרץ למקדש פטור. ולכן לא התירו איסור מוקצה, שהרי מדאורייתא אין חייבים להוציא את השרץ. ורק מהיכל ואולם, ומבין האולם ולמזבח מוציאין אותו, שמשום כבוד השכינה לא העמידו חכמים דבריהם.
ומאן דאמר מכולה עזרה מוציאין, קסבר: חייב. הלכך התירו איסור מוקצה מפני החיוב להוציא את השרץ שהוא מדאורייתא.

דרשני המקוצר[עריכה]