פרשני:בבלי:עירובין פב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין פב א

חברותא[עריכה]

האם גברא (רבי יהושע בן לוי) אגברא (שמואל) קא רמית?
מר (שמואל) סבר, פליגי חכמים על רבי יהודה. ואילו מר (רבי יהושע בן לוי) סבר דלא פליגי.
גופא: אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה "אימתי" ו"במה דברים אמורים" במשנתינו - אינו אלא לפרש דברי חכמים.
ורבי יוחנן אמר: במקום שאמר רבי יהודה "אימתי" - לפרש דברי חכמים בא. וכשאמר "במה דברים אמורים" - לחלוק בא.
ותמהינן אתרווייהו: וכשאמר רבי יהודה "אימתי" - האם לפרש הוא בא?
והא תנן (המשנה מתבארת כאן, לפי ההוה אמינא שבסוגיין):
א. כתיב: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ומכאן למדנו שכל "רשע דחמס", דהיינו גזלן, פסול לעדות. ובכלל זה העובר על שאר עבירות שבתורה משום חימוד ממון.
ב. אסמכתא לא קניא.
כגון מי שקיבל שדה מחבירו באריסות על מנת שיהיו חלק מהפירות לבעל השדה, וחלק לאריס. ואמר האריס לבעל השדה: אם אוביר (אניח השדה בורה) ולא אעביד (ולא אעבדנה) אשלם לך אלפא (אלף) זוזי
- אינו חייב ליתן לו. מפני שאינו מתחייב בדעה שלא לעבד את השדה ולתת לו אלף זוזים, אלא סומך על כך שיעבדנה ולא יתחייב לשלם. ולכן, אמדינן דעתו שלא נתכוין להתחייב כלל.
ג. נתחייב אדם לחבירו באסמכתא דלא קניא - חבירו שנטל ממנו הממון הרי הוא גזלן.
ומכל מקום אין פסולו לעדות אלא מדרבנן. "כיון שאינו סבור לעשות איסור, לבא לידי פסול דאורייתא" (לשון תוספות סנהדרין דף כד ב. וברש"י ראש השנה דף כב א כתב: דאין פסולין מדאורייתא, כיון דגזלן לא מיקרי אלא החוטף מיד חבירו. וכן כתב הרמ"ה בסנהדרין דף כה א).
ואלו הן הפסולים לעדות מדרבנן: המשחק בקוביא (חתיכות של עצם שמשחקין בערבון, רש"י ראש השנה דף כב א), ומי שמנצח את חבירו נוטל ממון מן המפסיד. ושלא כדין הוא נוטל, שאף זו אסמכתא היא, שנותן ממון רק משום מחשבתו שינצח. והוה ליה גזלן, ופסול לעדות מדרבנן.
ומלוה בריבית. והן המלוה והן הלוה פסולין מפני שעוברין על איסור תורה משום חימוד ממון.  50  ומפריחי יונים (תחרות יונים), ופסולם כפסול המשחק בקוביא, שהמנצח נוטל ממון (רש"י. וראה סנהדרין דף כה א פלוגתא דאמוראי בזה).

 50.  על פי סנהדרין דף כה א ורש"י שם. וראה רש"י ראש השנה דף כב א. ואין פסולין מדאורייתא, דמיירי בריבית שאינה קצוצה שאין איסורה אלא מדרבנן. ואפילו מיירי בריבית קצוצה לא משמע להו איסור, כיון דמדעתיה יהיב, תוספות סנהדרין דף כד ב.
וסוחרי שביעית שעוברים על איסור סחורה בפירות שביעית מפני חימוד ממון (ואינו פסול מדאורייתא, דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. וראה שם בתוספות סנהדרין דף כד ב עוד טעם).
אמר פליג רבי יהודה: המשחקין בקוביא ומפריחי היונים, אין פסולם משום שנוטלין ממון שלא כדין, שכדין הם נוטלין.
אלא פסולם הוא מכך שאין הם עסוקין בישובו של עולם. שהואיל וזו היא אומנותם, אין הן מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם, ואינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון, וחשודים לשקר ופסולים מדרבנן. ולפיכך:
אימתי פסולין המשחקין בקוביא ומפריחי היונים - בזמן שאין לו אומנות אחרת אלא היא, ואין עסוק בישובו של עולם.
אבל יש לו אומנות שלא היא, הרי זה עד כשר.
ותני עלה בברייתא:
וחכמים אומרים: בין שאין לו אומנות אלא היא, ובין שיש לו אומנות שלא היא הרי זה פסול. ומכאן אתה למד, שתנא קמא פליג על רבי יהודה, שהרי כן איתא בהך ברייתא, דחכמים פליגי.  51 

 51.  וביאר רש"י דבהכי פליגי, דחכמים סברי, דאסמכתא לא קניא. ורבי יהודה סבר, דאסמכתא קניא.
והשתא תיקשי: הרי חזינן, דאף דקאמר רבי יהודה "אימתי", לא לפרש בא, אלא לחלוק.
ומשנינן: לעולם רבי יהודה לא בא לחלוק, אלא לפרש דברי חכמים קאתי, דאף לדידהו כל הפסול אינו אלא משום שאין עסוקין בישובו של עולם.
והא דאמרי חכמים בברייתא דפסולייהו משום גזלן הוא, לאו היינו תנא קמא דרבי יהודה, אלא ההיא - דרבי יהודה אמר רבי טרפון, היא. דסבר אסמכתא לא קניא!
אבל תנא קמא דמתניתין לא פליג.  52 

 52.  ובכמה דוכתי אשכחן דקתני "חכמים" ואינו אלא יחיד, רמ"ה סנהדרין דף כה א.
דתניא: אמר רבי יהודה משום רבי טרפון: שנים שיושבין וראו אחד בא, זה אומר: פלוני העובר נזיר הוא, וזה אומר אינו נזיר.
ואמר זה שאמר נזיר הוא: הריני נזיר אם כמותי (אם אני צודק), שאני אומר שהעובר נזיר הוא. והשני אמר, הריני נזיר אם כמותי שאינו נזיר (רש"י סנהדרין דף כה; והרמ"ה שם. ובמאירי כאן פירש בהיפוך) - לעולם אין אחד מהן נזיר.
לפי שאין נזירות אלא להפלאה! כלומר: שיהא נדרו מפורש על הודאי ולא בתורת ספק.
אלמא - סבר רבי טרפון - כיון דמספקא ליה, אי נזיר אי לא נזיר הוא - לא משעביד נפשיה להיות נזיר.
הכא נמי בדבר שהוא אסמכתא, כיון דלא ידע בודאות, והוא מסתפק אי קני אי לא קני
- לא גמר ומקנה.  53 

 53.  ראה בתוספות סנהדרין דף כה א

מתניתין:

כיצד משתתפין בעירובי תחומין?
אם רוצה, אינו גובה מכל אחד חלק בעירוב.
אלא מניח את החבית של אוכל או משקה (ריטב"א), ואומר: הרי זה עירוב לכל בני עירי, לכל מי שילך.
כלומר: הריני מערב לכל אחד ואחד מבני עירי, אם ירצה לילך לבית האבל שהוא לאותו צד העיר שבו מניח העירוב, או לבית המשתה של חתונת בנו (תוספות יום טוב) שבאותו צד העיר.
(ומזכה להם את העירוב, כדאמרינן לעיל דף פ א שצריך לזכות, ריטב"א).
וכל מי שקיבל עליו מבעוד יום לסמוך על אותו עירוב ולילך - מותר לצאת חוץ לתחום העיר.
אבל אם החליט לסמוך על אותו עירוב משתחשך - אסור, שאין מערבין משתחשך.
גמרא:
אמר רב יוסף: אין מערבין, לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום על ידי עירוב (רש"י) אלא לדבר מצוה, אבל מדאורייתא לא שאני לן (ריטב"א).
ותמהינן עלה: מאי קא משמע לן רב יוסף?
והא תנינא לה במשנתנו: לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, ומדנקט אלו שהן דבר מצוה, מוכח שאין מערבין אלא לדבר מצוה?!
ומשנינן: ממשנתנו אין להוכיח. כי מהו דתימא, אורחא דמילתא קתני, שאין דרכן של רוב בני אדם לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה (ריטב"א), קא משמע לן שבדוקא לדבר מצוה קתני.
שנינו במשנה: וכל מי שקיבל עליו מבעוד יום, מותר, משתחשך, אסור:
שמעת מינה ממשנתנו: "אין ברירה" אפילו בדרבנן (ריטב"א)!
דאי יש ברירה, נימא: תיגלי מילתא - השתא כשחשכה שבת ונתרצה בעירוב - למפרע, דמבעוד יום בזמן קנית העירוב, הוה ניחא ליה.
כיון שנודע לו מבעוד יום שהניחו עירוב, ושתק ולא גמר בלבו אם לסמוך עליו או לא, הרי עתה, משחשכה, ונתרצה אז לסמוך על העירוב, אמרינן כי זה שהיה ספק אצלו בזמן קנית העירוב, הוי ליה כאומר: למקום שארצה אחר כך יקנה לי עירובי עתה! וכיון ש"יש ברירה" קונה לו העירוב למפרע, כאילו ברר מקודם (שער הציון בהבנת רש"י).
אמר דחי לה רב אשי: לעולם יש ברירה בדרבנן. ומשנתנו לא הצריכה שיסמוך על העירוב מבעוד יום.
אלא: הודיעוהו מבעוד יום, ולא הודיעוהו אלא משתחשך - הוא דקתני.
כי לא שייך ענין "ברירה", לומר דהוה ניחא ליה, כל שלא ידע כלל מן העירוב.
ולפיכך: הודיעוהו מעוד יום מותר, הודיעוהו משתחשך אסור.
אמר רב אסי: קטן עד בן שש שנים - יוצא בעירוב תחומין של אמו, שעירבה לעצמה, ולא זיכתה לו בעירוב, ולא הניחה עבורו מזון שתי סעודות בפני עצמו.
ומוליכתו עמה, דכגופה דמי. כי מסתמא דעתה עליו, כיון דלא סגי ליה בלאו אמו, (רש"י).  1 

 1.  אבל אם נכנס בתוך שנתו השביעית אפילו יום אחד, צריך לערב עליו בפני עצמו (משנה ברורה).
מיתיבי: קטן שצריך לאמו - והוא פחות מבן שש כדמפרש ואזיל - יוצא בעירוב אמו.
וקטן שאין צריך לאמו - אין יוצא בעירוב אמו.
והיכי אמרת דעד בן שש יוצא בעירוב אמו?!
וכי תימא דעד בן שש מיקרי "צריך לאמו".
והא תנן נמי גבי סוכה כי האי גוונא (בחובת סוכה של קטן ה"צריך לאמו"):
קטן שכבר אין צריך לאמו - חייב בסוכה, ד"מחנכינן ליה מדרבנן" (רש"י).
והוינן בה (כלומר: ומפרשינן לה) בגמרא סוכה, עלה דההיא משנה: ואיזהו קטן שאין צריך לאמו?
אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה לצרכיו, ואין אמו מקנחתו.
רבי שמעון בן לקיש אמר: כל שניעור משנתו ואינו קורא "אימא". דכיון שאינו קורא לאמו, אם כן איך צריך לה.
ותמהינן התם עלה דרבי שמעון בן לקיש: וכי עד שאינו קורא "אימא" סלקא דעתך דעדיין צריך לאמו חשיב?!
והא אפילו גדולים, שבודאי אין צריכים לאמם, נמי קרו "אימא" כשנעורים משנתם?!
ומפרשינן לה התם: אלא אימא: כל שניעור משנתו ואינו קורא: "אימא אימא". כלומר: שאינו נח מלצווח ולקרוא לה עד שבאה אמו אליו.
והשתא מוכיחה הגמרא: ובן כמה הוא הקטן שאין צריך לאמו, לפי מה דמפרשינן לה התם? - כבר ארבע כבר חמש, כל קטן לפי חריפותו!
ואם כן תיקשי לרב אסי, דאמר שעד היותו בן שש אין צורך להניח לו עירוב בפני עצמו ודיו בעירוב אמו: והא כבר מ"בר חמש", שאז הוא כבר נחשב "אין צריך לאמו" צריך להניח לו עירוב בפני עצמו, ולזכותו בעירוב?!

דרשני המקוצר[עריכה]