פרשני:בבלי:עירובין צז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין צז ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה אביי לרב: במאי אוקימתא למתניתין - בסכנת נכרים, שגזרו על מצות תפילין.
אי הכי, אימא סיפא: רבי שמעון אומר: נותנן לחבירו וחבירו לחבירו.
והרי כל שכן דאוושא מילתא, שאם הרבה אנשים יתעסקו בהן, ישמע הדבר למלכות יותר מאילו היה מכניסן לבד זוג זוג או מחשיך עליהם?
ומתרצינן: חסורי מיחסרא מתניתין והכי קתני:
במה דברים אמורים שמכסן והולך לו, בסכנת נכרים. אבל בסכנת לסטים - מוליכן פחות פחות מארבע אמות וכדקתני בברייתא. ועל זה פליג רבי שמעון וכדמפרש לקמן.
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה.
ומבארינן: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי שמעון:
מר תנא קמא סבר: להוליכן פחות מארבע אמות עדיף. דאי אמרת נותנן לחבירו וחבירו לחבירו - אוושא מילתא דשבת, יש בזה פרסום רב והדבר עלול לגרום לזלזול בשבת.
ומר רבי שמעון סבר: נותנן לחבירו עדיף. דאי אמרת מוליכן פחות מארבע אמות יש לחשוש דזימנין דלאו אדעתיה אינו שם לב לדייק, ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים.
שנינו במשנה: וכן בנו.
והוינן בה: בנו - מאי בעי התם בשדה, שצריך להכניסו לעיר?
ומשנינן: דבי מנשה תנא: הכא במאי עסקינן בשילדתו אמו בשדה.
ומאי "אפילו הן מאה" דקתני במתניתין, מה החידוש בזה?
דאע"ג דקשיא ליה ידא לתינוק, שקשה לו הטילטול מיד ליד, אפילו הכי הא עדיפא מאשר להוליכו בעצמו פחות פחות מארבע אמות.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו, וחבירו לחבירו, אפילו חוץ לתחום.
והוינן בה: וכי לית ליה לרבי יהודה הא דתנן במסכת ביצה: הבהמה והכלים הרי הן כרגלי הבעלים.
השואל מחבירו ביום טוב בהמה או כלים אינו יכול להוליכן אלא עד סוף התחום שבעליהם מותרים ללכת (כגון אם הבעלים הניחו עירוב תחומין לצפון העיר שאז הם מפסידים את האלפיים אמות לצד דרום. והשואל לא הניח עירוב - אין השואל יכול להוליכם לדרום העיר אלא רק עד היכן שהבעלים יכולים ללכת).
וכיצד אמר רבי יהודה שמוליכין את החבית אפילו חוץ לתחום של הבעלים?
ומתרצינן: אמר ריש לקיש משום לוי סבא: הכא במאי עסקינן: במערן שששופך ומערה את המים מחבית שלו לחבית של חבירו. ומשום כך יכול חבירו להוליך את החבית שלו עם מימיו של הראשון עד סוף תחומו. וכן כשחבירו מוסר לחבירו גם הוא מעביר את המים לחבית של חבירו.
ועל העברת המים אין לחוש, למרות שנשארו ברשות הבעלים הראשונים, כי רבי יהודה אזיל לטעמיה, דאמר: מים אין בהם ממש! שאין הם קונים שביתה אצל בעליהן הראשונים להיות כמותן, אלא כל אחד יכול להוליכם עד סוף תחומו.
דתנן: האשה ששאלה מחברתה ביום טוב תבלין לקדירתה או מים ומלח לעיסתה - אי אפשר להוליך את הקדירה והעיסה אלא למקום ששתי הנשים מותרות לילך, לפי שיש לשתיהן חלק בתבשיל או בעיסה.
רבי יהודה פוטר במים, שלא חל עליהם מקום שביתה ותחום של הבעלים שהשאילום - מפני שאין בהן ממש.
ומאי "לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה" דקאמרי חכמים לרבי יהודה, ד"זו" משמע דקאי אחבית, והרי רבי יהודה נמי מודה בחבית שאינה הולכת רק למקום רגלי הבעלים, שהרי העמדנו דבריו כשמעביר המים מחבית שלו לחבית שלחבירו?
הכי קאמרי: לא יהלך מה שבזו, היינו המים - יותר מרגלי הבעלים. שחכמים לטעמייהו, שגם המים קונים שביתה במקום הבעלים.
ומקשינן: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה שמים אין בהן ממש, דוקא היכא דבליען בעיסה. אבל היכא דאיתנהו בעינייהו כגון במתניתין - מי שמעת ליה?
וראיה לדבר: השתא בקדירה, מים שנתונים לתוך התבשיל, מצינו שאמר רבי יהודה דלא בטלי המים - האם כשהמים בעינייהו, בטלי?!
דתניא: רבי יהודה אומר: מים ומלח בטלין רגליהם כשהם ניתנים בעיסה, לפי שאינם ניכרים בה, ואין להתחשב בתחום הבעלים של המלח והמים, אלא רק בתחום של בעלי העיסה.
ואין בטלין המים כשהם בקדירה - מפני רוטבה, שמי הרוטב של הקדירה ניכרים לעיניים.
אלא, אמר רבא: הכא בחבית שקנתה שביתה, חבית רגילה שנגררת אחר רגלי בעליה, ומים שלא קנו שביתה, עסקינן.
שנשאבו המים היום מהמעין, שכל אחד יכול להוליכם לפי תחומו.  31 

 31.  לפי שלא קנו שביתה מאתמול הואיל יהיו ניידים אז, גמרא לעיל מו א.
וסבר רבי יהודה שגם את החבית יכול כל אחד להוליך לפי תחומו, משום דבטלה החבית לגבי מים, שהרי החבית טפילה למים.
כדתנן במסכת שבת: המוציא את האדם החי במטה מרשות היחיד לרשות הרבים, הואיל והוא פטור על הוצאת החי, משום דאמרינן "חי נושא את עצמו", שאינו נחשב כמשא  32  - פטור אף על הוצאת המטה, מפני שהמטה טפילה לו.

 32.  הקשו התוס' בד"ה את החי, דאמאי פטור? הרי החי אינו יכול לשאת את עצמו בלבד ואילו המוציא יכול לשאתו לבדו, והוי זה יכול וזה אינו יכול, דהיכול חייב. ותירצו, דהטעם הוא דגמרינן כל הוצאות ממלאכת המשכן ושם לא היו נושאים בעלי חיים אלא היו מוליכים את האילים והתחשים ברגליהם, וגם את החלזון היו פוצעים מיד עם הוצאתו מהים. ובתוס' הרא"ש הוסיף דלפי"ז הא דקאמר שהחי נושא את עצמו היינו שלא מצינו במשכן שהיו נושאין את החי לצורך עבודת המשכן אלא היה נושא את עצמו.
וכמו כן המוציא אוכלין, שהם פחות מכשיעור שחייבין עליו בהוצאה (כגרוגרת) בכלי - פטור אף על הוצאת הכלי. מפני שהכלי טפל לו לאוכל, ועל האוכל הוא פטור מפני שיש בו פחות מכשיעור.
וסבר רבי יהודה שהוא הדין לגבי קנין שביתה, שבטלים רגלי החבית לגבי רגלי המים.
וחכמים פליגי על רבי יהודה, וסוברים כי רק לגבי הוצאה אמרינן שבטל הטפל לגבי העיקר, ולא לענין קנין שביתה.  33 

 33.  שלגבי הוצאה אמרינן שלא חייב הכתוב אלא על דבר שעיקר הכונה בהוצאתו. אבל לענין תחומין גזרו רבנן אף על הכלים שהם טפל, שהרי גם בהוצאה אסור מדרבנן. ריטב"א. והראב"ד מפרש, שרבנן סברי שרק אוכלים בטלים לפי שהם חשובים יותר מהכלי, וכמו כן החי חשוב מהמטה, משא"כ חבית חשובה יותר מהמים ולא בטלה.
הילכך, אין להוציא את החבית מחוץ לתחום בעליה.
מתיב רב יוסף מהא דתניא: רבי יהודה אומר: בשיירא חבורת אנשים שחנתה במקום שאין שם מים  34  - נותן אדם חבית מים לחבירו, וחבירו לחבירו, ואפילו חוץ לתחום.

 34.  ולא שאנוסים ממש, דא"כ אפילו מרה"י לרה"ר מותר, וגם רבנן לא פליגי בזה. אלא שהם צריכים למים ומצטערים עליהם. ריטב"א. והראב"ד מפרש דשיירא היינו מחנה, כדאמרינן לעיל יז א שהתירו במחנה ארבעה דברים, ואחד מהם עירובי חצירות. וסבר רבי יהודה דה"ה לעירובי תחומין. ורבנן סברי דשאני תחומין, שיש להם עיקר מן התורה. הובא ברשב"א.
ומשמע, בשיירא - אין. לפי שרק מחמת האונס התיר להם רבי יהודה.
אבל שלא בשיירא - לא!?
אלא אמר רב יוסף: אכן, כי תנן נמי מתניתין - בשיירא תנן, שרק אז התיר רבי יהודה.  35 

 35.  משמע מרש"י שגם בשיירא לא התירו רק באופן דלעיל, ומשום ביטול החבית לגבי מים. וכתב הרש"ש שהכריח לרש"י לפרש כן לישנא דאביי, דאמר בשיירא מותר אפילו במים שקנו שביתה, ומשמע דלרב יוסף רק ע"י ביטול התירו. ועיי"ש שהקשה לפרש"י.
אביי אמר: שני דינים הם לרבי יהודה:
א. בשיירא מותר אפילו חבית שקנתה שביתה, ומים שקנו שביתה, שנשאבו מערב שבת. שאעפ"י שהן כרגלי הבעלים הראשונים מכל מקום מותר להוליכן חוץ לתחומו. וזה דין הברייתא.
ב. שלא בשיירא מותר רק בחבית שקנתה שביתה, ומים שלא קנו שביתה. כדאמרן, משום ביטול החבית לגבי המים. וזה הדין האמור במשנתנו.
רב אשי אמר: הכא בחבית דהפקר עסקינן ומים דהפקר עסקינן, וחפצי הפקר אינן קונין שביתה בשום מקום.  36  ולפיכך סובר רבי יהודה שמותר להוליך גם את החבית וגם את המים לכל מקום.

 36.  היינו שאינם קונים שביתה במקומם, אולם הם קונים שביתה בתחום של הזוכה בהם ראשון, ואסור להוציאם מחוץ לתחומו. ולפי"ז הא דקתני במתניתין "נותנו לחבירו וחבירו לחבירו" דמשמע שהראשון אינו יכול ללכת עד היכן שהמים מגיעים אין זה משום איסור תחומין, שהרי אי אפשר להוציא את המים חוץ לתחומו, אלא משום העברת ארבע אמות ברה"ר, ומיירי דוקא בשבת. ועוד אפשר לומר, שהזוכה הראשון אינו מתכוין לזכות במים אלא רק כדי שתיתו, וכן האחרים. וא"כ אפשר להוליך את המים גם חוץ לתחום של האנשים המעבירים זה לזה, ומיירי מתניתין גם ביום טוב. תוד"ה הכא.
ומאן "אמרו לו" דפליגי על רבי יהודה?
רבי יוחנן בן נורי היא! דאמר: חפצי הפקר קונין שביתה במקומן ואין להוציאן מחוץ לתחום שהיו שם בערב שבת.
ומאי "לא תהלך זו יותר מרגלי הבעלים" שאמרו חכמים, שהרי אין להם בעלים כלל?
הכי קאמרי: לא יהלכו אלו יותר מכלים שיש להם בעלים, לפי שגם הם קונים שביתה כאילו היו להם בעלים.
מתניתין:
היה קורא בספר הגלול במגילה (שכל ספריהם היו כך כמו ספרי תורה שלנו) על האיסקופה, המפתן שלפני הבית ותוך כדי קריאתו נתגלגל הספר מידו לרשות הרבים, כשראשו האחד נשאר עדיין בידו - גוללו אצלו!
מותר לו לגלול את הספר ולהחזירו אליו, הואיל ולא נפל כל הספר מידו אלא נשאר ראש אחד בידו.
היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו לרשות הרבים. אם עד שלא הגיע סוף הספר לעשרה טפחים התחתונים הסמוכים לארץ, שדינם כרשות הרבים - גוללו אצלו. אבל משהגיע לעשרה טפחים התחתונים - הופכו על הכתב כדי שיהיו האותיות כלפי הכותל, שלא יהא מוטל כל כך בבזיון, ומשאירו שם עד מוצאי שבת.
רבי יהודה אומר: אפילו אין מסולק מן הארץ שאין הספר גבוה מן הארץ אלא כמלא החוט - גוללו אצלו.
רבי שמעון אומר: אפילו הגיע הספר בארץ עצמו - גוללו אצלו, שאין לך דבר האסור רק משום שבות, כגון הכא שלא נפל הספר כולו מידו ואין בהכנסתו מרה"ר אליו אלא איסור דרבנן, עומד בפני כתבי הקודש!
שהשבות נדחה כדי שלא יתבזו כתבי הקודש. ובגמרא יבואר כל דברי המשנה.
גמרא:
והוינן בה: האי איסקופה היכי דמי?
אילימא איסקופה שהיא רשות היחיד, כגון שהמפתן גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, וקמה, ולפניה נמצאת רשות הרבים, ועל אף שראש אחד של הספר נפל עד לקרקעית של רה"ר מותר לגוללו ולהחזירו לרה"י, שהואיל וראשו השני נשאר בידו לא הוי כמונח ברה"ר.
ונמצא, כי לא גזרינן דילמא נפיל כל הספר לרה"ר ואתי לאתויי לרה"י, על אף שיש בזה חיוב חטאת.

דרשני המקוצר[עריכה]