פרשני:בבלי:קידושין יב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין יב ב

חברותא[עריכה]

לאו היינו, וכי מעשה זה אינו דומה למעשה דיהודית, דביתהו אשתו דרבי חייא?!
דיהודית, אשת רבי חייא, היתה נוהגת ללדת תאומים בקביעות, והוית (והיה) לה מכך צער לידה, ולא רצתה ללדת עוד.
אמרה ליה, יהודית לרבי חייא, כך אמרה לי אם (אמי): קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת - אביך קיבל עבורך קידושין מאדם אחר כאשר היית קטנה, ונמצא שאני מקודשת לאדם אחר, ואסורה עליך משום אשת איש.
אמר לה רבי חייא: לא כל כמינה דאימך דאסרת ליך עלואי - אין בכוחה של אמך להיות נאמנת לאסור אותך עלי בדבריה.
ומוכח, שאפילו אם האשה מסכימה לדברי אמה, אין בכחה לאסור את עצמה על בעלה.  432 

 432.  להלן (סה א) שנינו: האומרת "קדשתני", והוא אומר "לא קדשתיך". הוא מותר בקרוביה, והיא אסורה בקרוביו. משום "דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא" (היא אסרה אותם על עצמה כאילו הם דבר איסור). ואם כן קשה: מדוע כאן האשה מותרת להנשא לשני? הרי לדבריה היא אסורה עליו משום אשת איש, וכיצד מותרת להנשא לו? ויש לומר: שם האשה אינה משועבדת לקרובי הבעל. לפיכך היא יכולה לאסור אותם על עצמה. אבל כאן האשה קבלה קדושין מן השני, ולפיכך היא משועבדת לו. ואינה יכולה לאוסרו על עצמה, אלא אומרים שהיא נתנה את עיניה באחר ולפיכך היא משקרת ואומרת שהיא אסורה עליו. תוספות רי"ד. והאחרונים האריכו בדבר. ועיין ספר בירורי השיטות.
וכמו כן במעשה של רב חסדא, כשהבת מסכימה לאמה, שביום הקידושין האבן אכן היתה שוה פרוטה, אין בכחה לאסור את עצמה בכך על השני.
אמרי תמהו ליה רבנן לרב חסדא: אמאי? למה אתה מתיר אותה לשני?
והא איכא סהדי באידית, דידעי דבההוא יומא, אכן הוה ביה שוה פרוטה!
הרי יצא הקול  433  שיש עדים במקום הנקרא אידית, ואותם עדים יודעים שהאבן היתה שוה פרוטה ביום הקידושין! ואם כן, האיך אתה מתירה לשני, ואינך חושש שמא יבואו העדים ההם, ויתברר בעדים שהיא אסורה עליו באיסור אשת איש?  434 

 433.  תוספות וראשונים. (ועיין הגהת הב"ח). ונחלקו הראשונים באיזה קול מדובר כאן: הריטב"א והר"ן פירשו שמדובר כאן בקול שלא הוחזק בבית דין. (קול שהוחזק בבית דין היינו שבית דין שמעו משני עדים ששמעו מפלוני ופלוני, שהם שמעו מפלוני ופלוני והלכו למדינת הים. עיין גיטין פט א. ומפרשים, וטור תחילת סי' מו ומפרשים שם). ולפיכך נחלקו בגמרא להלן אם חוששים לקול כזה. אבל בקול שהוחזק בבית דין לדברי הכל חוששין לו. אבל הרמב"ן הסתפק שמא מדובר בקול שהוחזק בבית דין. אבל קול שלא הוחזק לדברי הכל אין חוששין לו.   434.  מכאן מוכח שרב חסדא התירה לשני אפילו בלא גט מן הראשון. שהרי אם נאמר שרב חסדא הצריך את הראשון גט, אם כן מה איכפת לרבון שיצא הקול שהיא מקודשת לראשון? וכי הם רצו להתירה לשני בלא גט מכח קול בלבד?! אלא ודאי שרב חסדא התירה לשני בלא גט מן הראשון, ורבנן רצו לאסרה על השני בלא גט. ריטב"א. (אבל עיין מהרי"ט מהרש"א ועצמות יוסף יב א על תוספות ד"ה רב חסדא, ואבני מילואים לא יב, ואור חדש, ושער המלך אישות ד יט, ועוד).
ענה להם רב חסדא: השתא, מיהא ליתנהו  435  קמן!

 435.  על פי הגהת הב"ח. (ובספרים שלפנינו כתוב "לא ליתנהו").
מכל מקום עכשיו, שאין העדים לפנינו, ורק יש קול אודותם, אין לנו לחוש לאוסרה.
ורב חסדא מוכיח את דבריו, שאין לאסור את האשה על סמך קול שיש עדים האומרים שהיא אסורה - אשה, ואפילו פנויה, שנשבתה לעובד כוכבים, הרי היא אסורה להנשא לכהן, כי שמא בא עליה השבאי, והרי היא נפסלת בכך בפסול "זונה", ואסורה להנשא לכהן.  436 

 436.  כתובות כב א. רמב"ם איסורי ביאה פרק יח.
א. פסול "זונה" הוא שם כללי לכל אשה הנבעלת לאדם שאין לו בה תפיסת קידושין, ולאו דוקא לאשה המזנה תחת בעלה. ולכן ביאת גוי, שאינו יכול לקדש בת ישראל, פוסלת בת ישראל בפסול של "זונה".
ב. אשה שנשבתה, ואין עדים בדבר, אלא היא באה מעצמה ואומרת: "נשביתי, ואולם טהורה אני" (שלא נבעלתי על ידי עכו"ם), הרי היא נאמנת, כי "הפה שאסר, הוא הפה שהתיר". שהיות ואנו יודעים שהיא נשבתה רק מדברי האשה עצמה, בהכרח יש להאמין לכל דבריה, גם למה שאמרה "טהורה אני". ולכן היא מותרת להנשא לכהן.  437 

 437.  משנה כתובות כב א.
ג. מעשה בבנותיו של שמואל שנשבו, ובאה כל אחת מהן ואמרה "נשביתי וטהורה אני".  438  והתיר אותן רבי חנינא להנשא לכהן.

 438.  השבאים הביאו אותן כדי שיפדום בממון. והן בקשו מהשבאים לעמוד מחוץ לבית דינו של רבי חנינא, ותכנסנה בלעדיהם, כדי שלא ידעו הדיינים שהן נשבו אלא על פיהן, ולפיכך הן נאמנות לומר "נשבתי וטהורה אני", כתובות כג א. רש"י כאן.
ושאלו את רבי חנינא: הרי יש עדים במדינת הים האומרים שהן נשבו,  439  ואין כאן נאמנות של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שהרי הן אסורות על פי עדים, ולא על פי דבריהן בלבד! והאיך אתה יכול להתירן?

 439.  כך פירש רש"י. וזהו כפי שהגמרא במסכת כתובות שם חשבה תחלה, אבל מסקנת הגמרא שם שיצא קול שיש עדי טומאה (שנבעלה לשבאים). אבל אם יצא קול שיש עדי שביה, אין בכך כלום, מפני שלאחר שהתירום להנשא אפילו אם יבואו עדי שביה לפנינו אין אוסרים אותן כל זמן שאין עדים שהן נבעלו לשבאים. ואם כן קשה: מדוע רש"י פירש את דברי הגמרא כאן על פי ההוה אמינא בגמרא בכתובות?. ועיין מהרי"ט על תוספות ד"ה אם הקלנו בשבויה.
וענה על כך רבי חנינא: מאחר שעכשיו עדיין לא באו העדים, אין לחשוש לדבריהם. כי "עדים בצד אסתן (צפון), ותיאסר"?! וכי נאסור אותה מחמת שיצא הקול שיש לדבר עדים הנמצאים בחוץ לארץ, בצפון?  440 

 440.  רבי חנינא ובית דינו היו בארץ ישראל, והעדים היו בבבל. ובבל היא בצפון ארץ ישראל. תוספות. (ע"ש).
ומוכח מכאן שאין לאסור אשה על סמך שיצא קול שיש עדים לאוסרה.
ורב חסדא מוכיח מכאן שאף בעניננו, למרות שיצא הקול שיש עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה ביום הקידושין, אין לאסור את האשה על השני משום כך.
שהרי לאו היינו, וכי מעשה זה אינו דומה למעשה דרבי חנינא? ! דאמר רבי חנינא: וכי עידיה בצד אסתן (צפון) ולא באו להעיד, ותיאסר?! אלא הרי היא מותרת.
ואם כן, גם בעניננו, כל זמן שהעדים לא באו בפנינו והעידו שהקידושין היו שוים פרוטה, אין לאוסרה על השני.
לסיכום: רב חסדא חידש שני דברים:
(א) המקדש בפחות משוה פרוטה אין חוששין לקידושיו, והרי היא מותרת לכל אדם (שלא כדברי שמואל).
(ב) אפילו אם יצא קול שיש עדים שראו שהקידושין היו שוים פרוטה באותו הזמן, אין חוששין לדבריהם כל זמן שלא באו והעידו.
אביי ורבא - לא סבירא להו להא דרב חסדא. אינם סוברים כדברי רב חסדא שהתיר את האשה לשני. אלא, לדעתם, מאחר שיש עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה ביום הקידושין, חוששין לדבריהם, ואסורה על השני.
ואף על פי שרבי חנינא התיר לבנות של שמואל שנשבו להנשא, ולא חשש לדברי העדים שבמדינת הים, אין להוכיח משם שאף בעניננו לא חוששים לדברי העדים שלא באו, כי יש לחלק בין הדברים: אם הקילו בשבויה, שלא לחשוש לדברי העדים שלא באו, וכדברי רבי חנינא, טעם הדבר הוא משום שלא שכיח שהאשה תיבעל לעכו"ם,  441  היות דמנוולה נפשה גבי שבאי, היא בזויה עליו (או מבזה את עצמה עליו), ומסתבר שהיא לא נבעלה לו, ולכן לא חששו שמא יבואו עדים ויעידו שנשבית, כי גם אם אכן הן נשבו, יש לנו לתלות שהן לא נבעלו לשבאים.

 441.  תוספות כתובות כג א בהסבר גירסת הגמרא שלפנינו. עיין פירושים נוספים בתוספות כאן ובכתובות (שם), ובראשונים, (ועיין אחרונים על דברי תוספות).
אבל, האם ניקיל באשת איש!?
הרי כשיש קול שיש עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה בשעת הקידושין, יש לנו לחשוש שמא אכן יש עדים על כך, כי שכיח הוא שתהיה האבן שוה פרוטה.
ומספרת הגמרא, כי אותה אשה שהתקדשה באבנא דכוחלא (באבן הכחולה), סמכה על דברי רב חסדא שהתיר לה להנשא לשני, ונישאה לו.
אישתאר מההיא משפחה, ונשארו בנים לאותה משפחה בסורא, ופרשו רבנן מינה, מפני שחששו שהיא אשת הראשון, ונמצא שהשני בא על אשת איש. והבנים ממזרים.  442 

 442.  אף מכאן מוכח שרב חסדא התירה להנשא בלא גט מהראשון, שהרי אם נאמר שהצריכה גט מן הראשון, מדוע פרשו ממנה רבנן? הרי בודאי אין היא אשתו של הראשון שהרי הוא נתן לה גט! תוספות הרא"ש, ריטב"א. (ועיין מה שכתבו האחרונים הנ"ל הערה 434).
ולאו משום דסבירא להו דשמואל, הטעם לכך שרבנן פרשו מאותה משפחה אינו משום שהם סוברים כשמואל, שהמקדש בפחות משוה פרוטה חוששין שמא שוה פרוטה במדי.
אלא אם היינו יודעים שבשעת הקידושין לא היתה האבן שוה פרוטה באותו מקום, הרי זו מותרת להנשא לאחר. ולא היו רבנן פורשים מאותה משפחה.  443  והטעם שרבנן פרשו מאותה משפחה, הוא משום דהיו עדים באידית שהאבן היתה שוה פרוטה בזמן הקידושין. ורבנן סבירא להו (סוברים) כאביי ורבא, שחוששין לדברי העדים אף על פי שהם לא באו להעיד על הדבר.

 443.  כך הבין בעל הלכות גדולות מדברי הגמרא, (מובא ברשב"א יג א סוף ד"ה סברה). ומכאן למד בה"ג שאין הלכה כשמואל שחיישינן שמא שוה פרוטה במדי. אבל הרי"ף והרמב"ם (אישות ד יט) והרא"ש פסקו כדברי שמואל. וכן פסק בשלחן ערוך (לא ג). ולפי דבריהם בעל כרחך אין לפרש את דברי הגמרא כפשוטם. אלא כך כוונת הגמרא: לא רק משום דברי שמואל פרשו רבנן מאותה משפחה, אלא גם משום הקול. ונפקא מינה: לדעת הרמב"ם שמואל דיבר דוקא בדבר המתקיים. (כנ"ל בהערה 425). ואילו רבנן סוברים שיש לחוש לקול אפילו במקום שהקידושין נעשו בדבר שאינו מתקיים. (רשב"א, מאירי). ועוד נפקא מינה: אם המקדש אמר לאשה שיש בקידושין שוה פרוטה במקומם, אזי אין לחוש לדברי שמואל. (שהרי היא לא הסכימה להתקדש אלא על דעת שהם שוים פרוטה במקומם). ובכל זאת יש לחוש לקול. (רשב"א). כתב הרמ"ה: המקדש אשה בתמרה והלכה ונשאת לאחר ונולד לה בן, אין אותו הבן אסור משום ספק ממזר משום דברי שמואל. (טור סי' לא). (וכתב בית יוסף שדעת הרמ"ה שאפילו אם ידוע בודאות שהתמרה שוה פרוטה במדי, אינה מקודשת אלא משום גזרה (עיין לעיל הערה 426) ולפיכך לא גזרו שהבן ממזר, ועיין בית שמואל ס"ק יא). דעת בית יוסף שהרמב"ם חולק על הרמ"ה. אבל עיין בית שמואל (שם). בחלקת מחוקק (ס"ק יא) הבין מדברי הגמרא כאן (- "פרשי רבנן מינה לאו משום דסבירא להו דשמואל") שאילו רבנן היו סוברים כשמואל היו פורשים מאותה משפחה. ומכאן שלדעת שמואל אם התמרה שוה פרוטה במדי, הולד ממזר, ושלא כדברי הרמ"ה! (ע"ש מה שתירץ). ובבית שמואל כתב שכך יש לפרש את דברי הגמרא: "ולא משום דסבירא להו דשמואל", כלומר: הסיבה שרבנן פרשו מאותה משפחה אינה משום שהם סוברים כשמואל, שהרי אפילו לדברי שמואל אין הולד ממזר, וכסברת הרמ"ה הנ"ל. וכן תירץ הגר"א שם (ע"ש). וגם לפי פירוש זה אין להוכיח מדברי הגמרא כאן שאין הלכה כשמואל. להלכה: בשלחן ערוך (שם) פסק כשמואל. (והביא את מחלוקת הראשונים הנ"ל אם גם בדבר שאינו מתקיים חוששין שמא שוה פרוטה במדי). ובהמשך (שם) מובאים דברי הרמ"ה הנ"ל (שאין הולד ממזר) בשם "יש אומרים" (מפני שלדעתו הרמב"ם סובר שאם התמרה שוה פרוטה במדי מקודשת מדאורייתא. וכשיש ספק בדבר הרי זה ספק ממזר. וכתב הגר"א שמדברי הגמרא נראה יותר כדעת הרמב"ם). ועיין בית שמואל שם.
הגמרא מביאה מעשה שמוכח ממנו שדעת רב יוסף כדעת שמואל, שהמקדש אשה בפחות משוה פרוטה חוששין שמא שוה פרוטה במדי:
ההוא גברא דאקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא, מעשה באדם שקידש אשה בבד (בענף) של עץ הדס בשוק.
שלחה רב אחא בר הונא לשאלה דלהלן לקמיה (לפני) דרב יוסף: כי האי גונא מאי, מה הדין בכגון זה?
שלח ליה רב יוסף תשובה:
א. נגדיה, כרב - הלקה את אותו אדם שקידש בשוק, משום שיש פריצות בדבר, וכפי שיש ללמוד מדברי רב דלהלן.
ב. ואצטריך גיטא, כשמואל - וצריכה האשה גט כדי להנשא לאחר, אף על פי שאין בבד של הדס שוה פרוטה, משום שחוששים שמא הוא שוה פרוטה במדי, כפי שאמר שמואל.  444  והיכן אמר רב שיש להלקות על כך?

 444.  כלומר: משום שיש להצריכה גט כדברי שמואל, נמצא שהוא קידש אשה בשוק ולפיכך ראוי להלקותו משום דברי רב, אבל, לדעת החולקים על שמואל וסוברים שאין חוששין שמא שוה פרוטה במדי, בודאי אין ראוי להלקותו. שהרי נמצא שלא קדש כלל את האשה בשוק. שהרי לא הועילו מעשיו. ריטב"א. ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב רכו י) כתב שאפילו אם הקדושין לא חלו הרי זה לוקה, שאם לא כן, איך הלקהו רב יוסף? הרי אין כאן אלא קידושי ספק. ואין ראוי להלקותו משום ספק. (מובא במהדיר על הריטב"א, ועיין שם עוד).
דרב היה מנגיד (מלקה) על כל אחד מהדברים דלהלן:
(א) על דמקדש בשוקא מפני שזו דרך פריצות.
(ב) ועל דמקדש בביאה. שאף זו דרך פריצות.  445 

 445.  הפריצות היא בכך שעושה את תחילת קניינו בביאה. (ר"י). ויש אומרים שהפריצות היא בזה שצריך עדי קדושין, וכשמקדש בביאה צריך שיעמיד עדים על הביאה או על היחוד שמתיחד עמה לצורך ביאה (רבנו תם, ותוספות הקשו על דבריו. ועיין ריטב"א ומאירי, ועיין הערת המהדיר על הריטב"א בשם האחרונים).
(ג) ועל דמקדש אשה בלא שידוכי, בלא שהשתדך עמה לפני כן - שאף זו דרך פריצות.
(ד) ועל דמבטיל גיטא - השולח גט לאשתו, ורדף אחריו ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא". ויש חשש שמא לא ידעו האנשים שהוא ביטל את הגט לפני שבא לידה, והשליח יתננו לה לאחר שבטלו ותנשא בו. ולפיכך ראוי להלקותו.  446 

 446.  כך פירש רש"י. תוספות חלקו על דברי רש"י. וכתבו שבודאי אין לחוש שהשליח יתן את הגט נגד רצון המשלח, וכי ברשעים אנו עוסקים?! עיין מקנה ופני יהושע. ועיין פירוש אחר בתוספות ורשב"א ועיין ריטב"א ור"ן.
(ה) ועל דמסר מודעא אגיטא - אדם שבית דין הכריחוהו לגרש את אשתו בעל כרחו, ולפני שגירשה מסר הודעה לעדים, ואמר להם: גט שאני רוצה ליתן לאשתי, דעו שאני אנוס ליתנו. לכן אני אומר בפניכם שהוא בטל.
ועל ידי כך הוא מוציא לעז על בניה, שכשתנשא לאדם אחר ותלד לו בנים, יאמרו שהיא אשת הראשון, ובניה ממזרים.  447  ולפיכך ראוי להלקותו.

 447.  כך פירש רש"י. ומשמע מלשונו שלמרות שמסר מודעא על הגט, בכל זאת הגט אינו בטל, אלא שיש חשש "לעז" בדבר. שיאמרו שהיא אשת הראשון ובניה מן השני ממזרים. (וכן משמע מהר"ן ע"ש). אבל במסכת ערכין כא ב, מבואר שגט המעושה בישראל (שדייני ישראל כפוהו על כך עד שאמר בפיו "רוצה אני לגרשה"). כשר, ואם מסר מודעא הרי הוא בטל. וכן נפסק בטור ושלחן ערוך (אבן העזר קלד א) ועיין בית יוסף ובית שמואל שם. ועיין מאירי. וצריך לומר, שרש"י פירש את דברי הגמרא כאן כפירוש התוספות בכתובות (נב א) שאפילו אם בשעה שבית דין עישוהו (חייבוהו) לגרשה אמר בפירוש שכל מודעא שמסר קודם לכן בטלה, בכל זאת מלקים אותו מפני שמוציא לעז על הגט, שיתכן שיהיו אנשים שישמעו שמסר מודעא ולא ישמעו שביטלה אחר כך. וכן ביאר בית יוסף (שם על סעיף ו). עיין שם עוד, ועיין דרישה והביאו בית שמואל סוף ס"ק יב.
(ג) ועל דמצער שלוחא דרבנן - המכה את שליח בית דין שבא להזמינו לדין בשליחות הדיינים.  448 

 448.  כך פירש רש"י. אבל הר"ן כתב שמלשון הגמרא "מאן דמצער" משמע שלא הכהו אלא אפילו אם ביזהו בדברים לוקה. (ועיין שם עוד), וכן פירש המאירי (ועיין גליון מהרש"א).
(ד) ועל דחלה שמתא עילויה תלתין יומין - אדם שבית דין נידוהו, ולא בא לבית דין להתיר את נידויו במשך שלשים יום.  449 

 449.  על פי שלחן ערוך (חשן משפט פז ט). והיינו: אדם שלא קיים את דברי בית דין. ובית דין נידוהו כדי לאלצו לקיים את דבריהם. ולא בא והודיע שקיים את דבריהם כל שלשים יום. בין דין מלקים אותו. (פירשנו על פי הגמרא ורש"י שבועות מא א ד"ה עד דמטי זמן נגדיה. אבל עיין מאירי כאן).
(ה) ועל חתנא דדייר בי חמוה - חתן הדר בבית חמותו, שבדרך כלל חמות אוהבת את חתנה. ויש חשש שמא יכשל בה.  450 

 450.  דאמר מר (פסחים קיג א): הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. רש"י. (ועיין תוספות ר"י הזקן).
הגמרא מדקדקת בלשון שאמרנו "ועל חתנא דדייר בבי חמוה".
משמע מלשון זו שדוקא חתן דדייר (שדר) בבית חמותו לוקה, אבל אם אינו גר שם בקביעות, אלא חליף, עובר שם אינו לוקה.
וקשה: והא ההוא חתנא, דחליף אבבא דבי חמוה, ונגדיה רב ששת.
והרי היה חתן אחד שעבר על פתח בית חמותו, והלקהו רב ששת, למרות שלא היה גר שם בקביעות!
ומתרצינן: אין ללמוד מאותו מעשה, מפני שההוא חתן - מידם הות דיימא חמתיה מיניה. אותו אדם היתה חמותו חשודה ממנו ("דיימא" הוא מלשון "דומה", שכך נקראת סוטה), ולפיכך הלקוהו על שעבר שם. אבל שאר אנשים שעוברים בבית חמותם אינם לוקים.
ועתה הגמרא מביאה דעה אחרת על מה היה רב מלקה:
נהרדעי אמרי: בכולהו לא מנגיד רב, בכולם לא היה רב מלקה, אלא רק על דמקדש בביאה, וגם עשה זאת בלא שידוכי (שזו פריצות גדולה).
ואיכא דאמרי, ויש אומרים שלדעת נהרדעי המקדש בביאה לוקה ואפילו אם עשה זאת בשידוכי נמי, משום שיש בזה פריצותא.  451 

 451.  לדעת נהרדעי למרות שרב לא הלקה אלא על המקדש בביאה (ויש אומרים גם על המקדש בלא שידוכין), בכל זאת אף שאר הדברים המוזכרים לעיל מכוערים, ומנדים עליהם. מאירי (עיין שם בכל דבריו). תוספות כתבו שבזמן הזה שהחתנים דרים בבית חמיהם, סמכו על נהרדעי. (ועיין שם שהמליצו זכות אף ללישנא קמא בגמרא). ומשמע מדברי תוספות שלדעת נהרדעי כל הדברים המוזכרים בדברי רב לעיל אינם אסורים כלל. (ואולי רב לא דיבר כלל על הדברים הללו. ומקצתם אסורים מסברא). והגר"א (שלחן ערוך אהע"ז כו יד) תמה על דברי תוספות וכתב שאף נהרדעי מודים שיש איסור בדבר. המאירי כתב בשם גדולי הדורות שהאיסור על החתן לדרו בבית חמיו לא נאמר אלא בדורות הראשונים, אבל בזמנים הללו שבנות ישראל גדורות ביותר אין חוששין לכך, ורק אם אירע רינון ודיבה חוזרים לדונם במלקות. להלכה: רמב"ם ושלחן ערוך פסקו בכל הדברים המוזכרים בגמרא שמלקים עליהם, מלבד חתן הגר בבית חמיו, שלא הוזכרו בו מלקות (אלא איסור בלבד, רמב"ם איסורי ביאה כא טו, ובמגיד משנה נתן טעם לדבר, ועיין ספר המפתח). הרמ"א (אבן העזר כו ד) כתב שאין מלקין את המקדש בכסף ובשטר בלא שידוכין. ואפילו אם קידש בשוק. (עיין שם). ובשאר המקומות שהוזכרו מלקות בשלחן ערוך לא העיר הרמ"א דבר. וכתב בית שמואל (קלד יב) בשם ס' באר שבע: לדעת הטור והרמ"א נהרדעי אינם חולקים אלא בענין קידושין - שאין מלקים אלא את המקדש בביאה. אבל לענין שאר הדברים, אף הם מודים שמלקים.
והגמרא מביאה מעשה נוסף בענין קידושי כסף:
ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא, מעשה באדם שקידש אשה במחצלת של הדס.
ומיד לאחר הקידושין,  452  אמרו ליה: והא לית בה שוה פרוטה, הרי אין בה שוה פרוטה! אמר להו: תקדוש בארבע זוזי דאית בה. תתקדש בארבעה זוזים הקשורים אל המחצלת.

 452.  כלומר: כשהמעות עדיין היו בתוך יד האשה. (מוכח להלן בגמרא).
שקלתא. ואישתיקא. האשה השאירה את המחצלת עם ארבעת הזוזים בידה, ושתקה, ולא השליכתם.  453 

 453.  כך פירש רש"י. וכן מוכח מדברי הגמרא להלן, שרק לאחר שהמחצלת והמעות היו בידה אמר לה התקדשי לי בארבעת הזוזים שבה.
אמר רבא: שתיקת האשה אינה מלמדת שהיא התרצתה להתקדש בארבעת הזוזים, כי כאשר היא קבלה את המחצלת והמעות שבתוכה, היא לא ידעה שיש שם מעות, ולא היה בדעתה להתקדש בהן. וכשנודע לה שיש שם מעות, הוה שתיקותא (הרי זו שתיקה) דלאחר מתן מעות.
וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות - לאו כלום היא! היות ויש לומר שהטעם לכך שהאשה שתקה, הוא משום שחשבה בליבה שמתחילה היא לא קיבלת את המעות על מנת להתקדש בהן, ואין כאן כלל קידושין. ולפיכך שתקה ולא אמרה דבר.  454 

 454.  קשה: שמואל אמר לעיל שהמקדש בתמרה חוששין שמא שוה פרוטה במדי. ואם כן מדוע רבא לא חשש שמא המחצלת שוה פרוטה במדי? ויש לומר: (א) יתכן שרבא חולק על דברי שמואל, כפי שרבינא נחלק על דבריו. (קרבן נתנאל סימן יט אות א). (ב) אם רבא מודה לשמואל, יש לומר שרבא בא לומר שאין האשה מקודשת קידושי ודאי משום שתיקתה, שהרי זו שתיקה שלאחר המעות ואינה כלום. ולפיכך היא מקודשת קידושי ספק כדברי שמואל. (כך נראה לדייק מלשון שאלת הריטב"א להלן הערה 461, וכן נראה מדברי הרמב"ם אישות ה כה, וכן כתב מהרי"ט). ועיין עוד להלן (בהערה 461).
ומביא רבא מקור לדבריו:
אמר רבא: מנא אמינא לה, מנין למדתי דין זה? דתניא: הנותן סלע לאשה ואמר לה: "כנסי סלע זו בפקדון" - הכניסי סלע זה לרשותך לפקדון.
וחזר ואמר לה: "התקדשי לי בו".
אזי, אם אמר לה "התקדשי לי בו" בשעת מתן המעות, לפני שהאשה קבלתן,  455  הרי זו מקודשת.

 455.  כך פירש רש"י. (ועיין שו"ת רע"א צז, והובא בבירורי השיטות עמ' קמא אות ב, וע"ש עוד).
ואם לאחר מתן מעות אמר לה כן, אזי, אם "רצתה", הרי זו מקודשת, ואם "לא רצתה", אינה מקודשת.
ורבא מבאר והולך את דברי הברייתא:
מאי "רצתה", ומאי "לא רצתה"?
אילימא, אם תאמר, ש"רצתה" היינו דאמרה אין (כן), ו"לא רצתה" היינו דאמרה לא, אם כן יש לתמוה:
הרי בתחילת הברייתא שנינו "בשעת מתן מעות מקודשת", ובזה הברייתא לא חילקה בין רצתה ללא רצתה.
ולדבריך, שבסיפא "לא רצתה" היינו שאמרה לו "לא", מכלל זה אתה למד,

דרשני המקוצר[עריכה]