פרשני:בבלי:קידושין ע ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין ע ב

חברותא[עריכה]

אין שואלין בשלום אשה, כי שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה, ויבואו לידי חיבה. ואף על ידי שליח קיים חשש זה.  29 

 29.  הקשו התוס' מהגמרא בבבא מציעא (פז א), האומרת שהמלאכים שאלו בשלום שרה אמנו, והגמרא מקשה שם מהא דשמואל ש"אין שואלין בשלום אשה כלל", ומתרצת, שעל ידי בעלה שאני, ואילו כאן נאמר שאפילו על ידי בעלה אסור! ? ותירצו התוס', מה שמותר על ידי בעלה, היינו לשאול את בעלה מה שלום אשתו, אבל לשלוח לה ברכת שלום אסור אפילו על ידי בעלה. תוס' ד"ה אין. והב"ח כתב באבן העזר (כא), שגם על ידי אדם אחר אינו אסור אלא לשלוח לה שלום, אבל לשאול בשלומה מותר אפילו על ידי אדם אחר. ואולם, החלקת מחוקק והבית שמואל שם (בסעיף ו) חלקו עליו, היות ומהגמרא בבבא מציעא משמע כי מה שמותר על ידי בעלה אסור על ידי אחר, ואפילו לשאול האיך הוא שלומה, אסור על ידי אחר. כי אולי האחר יגיד לה שפלוני שאל על שלומך, ויבאו לידי חיבה. והביאו הפוסקים בשם הב"ח, שאדם הכותב איגרת לחבירו, יכול לשאול בשלום אשתו. אבל מה שכותבים בסוף האיגרת "ותאמר שלום לזוגתך", זה אסור, דהיינו שאילת שלום, שאסור לשלוח לה אפילו על ידי בעלה.
אמר ליה רב נחמן: והלא אפשר לשלוח לה שלום על ידי בעלה, כלומר, אהיה אני שליח בדבר, ובאופן שכזה אין לחוש לחיבה.
אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל, מפני שמרגיל לבה ודעתה אצלו.
שלחה ליה ילתא דביתהו (אשתו של רב נחמן, בשומעה את הדין ודברים שביניהם): שרי ליה תגריה (עשה בקשתו מהר, ופטור אותו מלפניך), כדי דלא נישוויך (שלא יעשה אותך) כשאר עם הארץ! אמר ליה רב נחמן לרב יהודה: מאי שייאטיה דמר הכא? (מה דרכו של אדוני כאן? "שיאטא" הוא מלשון דרך, כמו "לשוט בארץ"). כלומר, למה באת לכאן?
אמר ליה רב יהודה: טסקא דהזמנותא שדר מר אבתראי (שטר הזמנה לדין שלח אדוני אלי)!
אמר ליה רב נחמן: השתא, שותא דמר לא גמירנא, וכי טסקא דהזמנותא משדרנא למר?! הלא אפילו את שיחתו של אדוני איני מבין, וכי אשלח לך הזמנה לדין?  30 

 30.  אפשר ששכח רב נחמן מההזמנה לדין ששלח לרב יהודה, דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש, לאו אדעתיה. מהרש"א.
אפיק רב יהודה דיסקא דהזמנותא מבי חדיה, ואחזי ליה (הוציא את שטר ההזמנה מחיקו, והראהו לרב נחמן). ואמר ליה: הא גברא, והא דסקא (הנה אדוני חתום על שטר ההזמנה)!
אמר ליה רב נחמן: אף שאין אני ראוי לדון אותך, בכל זאת, הואיל וכבר אתא מר להכא, לישתעי מיליה (יאמר אדוני את דברו), וילמד זכות על עצמו, כי היכי דלא לימרו אינשי: מחנפי רבנן אהדדי! שאם אפטרך בלא כלום, יאמרו בני אדם, שחכמים מחניפים זה לזה, ואינם דנים אותם דין תורה כשאר ישראל.
נכנס עמו רב נחמן בדין, ואמר ליה: מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא שכינה אותך "בר שויסקאל"?!
אמר ליה רב יהודה: משום שציער את משרתי, שהוא שלוחא דרבנן.  31 

 31.  לעיל פירש רש"י, שנדהו משום שביזה את רב יהודה עצמו, ומנדין לכבוד הרב. ואפשר, שרב יהודה מדרך ענוה לא חלה השמתא בכבודו, שהרי אמת הוא שציער שלוחא דרבנן. מהרש"א.
אמר ליה רב נחמן: ונגדיה מר! הלא היה לך להענישו במלקות, ולא לנדותו.
דהא רב מנגיד (הלקה) על מאן דמצער שלוחא דרבנן.
אמר ליה רב יהודה: עונש דעדיף מיניה (ממלקות) עבדי ליה, עשיתי לו, שהנידוי חמור יותר ממלקות.  32 

 32.  משום שראה בו חוצפה יתירה, שביזה גם את רב יהודה עצמו. ולכן גם הכריז עליו שהוא עבד אף על פי ששמואל אמר רק לחשוש ולא להכריז כדלקמן. תוס' הרא"ש.
שוב שאלו רב נחמן: מאי טעמא אכריז מר עליה דההוא גברא, דעבדא הוא?!
אמר ליה רב יהודה: משום דרגיל איש זה דקרי (לקרות) לאינשי "עבדי". ותני, וכבר שנינו: כל הפוסל את האחרים, הוא עצמו פסול. וכמו כן אדם פסול אינו מדבר בשבחא של אחרים לעולם, אלא מדבר בגנותם.
ואמר שמואל: כל הפוסל, במומו פוסל! וכיון שהוא היה רגיל לקרוא לאנשים "עבדי", הרי היא הוכחה שהוא עצמו עבד.
אמר ליה רב נחמן: אימר, הרי יש לומר, כי מה דאמר שמואל "כל הפוסל במומו פוסל", אמר כן רק למיחש ליה שהוא פסול. אבל לאכרוזי עליה שהוא פסול ודאי, מי אמר שמואל כן?!
אדהכי והכי, בינתיים (אתא ההוא בר דיניה מנהרדעאי).
אמר ליה ההוא בר דיניה (אותו איש שתבע את רבי יהודה) לרב יהודה: וכי לדידי קרית לי "עבדא", לאיש מיוחס כמוני? דהרי אתינא מבית חשמונאי מלכא, הרי בא אני מבית חשמונאי, שהיו מלכים!
אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: כל דאמר "מדבית חשמונאי קאתינא", עבדא הוא!
לפי שהרג הורדוס את כל זרע בית חשמונאי, ומלך תחתיהם. והוא עצמו היה עבד, אלא שקרא את בניו על שם בית חשמונאי. ומסתמא נשאו הוא ובניו נשים נכריות או שפחות, שהרי לא היו ישראל נותנים את בנותיהם לעבדים.  33 

 33.  רש"י ורמב"ן.
אמר ליה רב נחמן לרב יהודה: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב אבא, אמר רב הונא, אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא בשם רבו - אם קודם שבא לידיו מעשה זה שדן בו כבר אמרה להלכה זו בשם רבו, שומעין לו.
ואם לאו, שרק עכשיו בשעת מעשה אומר את ההלכה בשם רבו, אין שומעין לו, כי שמא מחמת המעשה שבא עתה לידו אומר הוא ששמע כן מפי רבו כדי לחזק את דבריו.  34 

 34.  כתב הריטב"א ביבמות (צח א), הטעם שאין אנו מאמינים לו, אין זה מפני שנחשוש לשקר, חס ושלום, אלא משום שאומר כן "בדדמי", מתוך שסובר שהדין כן.
וכיון שרק עכשיו אתה אומר כן בשם שמואל, לאחר שבא מעשה לידינו, אין אתה נאמן על כך.
אמר ליה רב יהודה: הא איכא רב מתנה, דקאי כוותי, שאף הוא שמע מפי שמואל כדברים האלו.
ומספרת הגמרא: רב מתנה לא גר בנהרדעא, ולא חזייא לנהרדעא (לא ביקר בה) מזה תליסר שני (שלש עשרה שנים).
ההוא יומא שאירע מעשה זה, אתא, בא רב מתנה לנהרדעא, ובא אצל רב נחמן.
אמר שאל ליה רב יהודה לרב מתנה: דכיר מר מאי אמר שמואל, כי קאי חדא כרעא אגודא וחדא כרעא במברא (האם זוכר אדוני מה אמר שמואל כשרגלו האחת היתה על שפת הנהר, והרגל השניה על הגשר)?!
אמר ליה רב מתנה: הכי אמר שמואל: כל דאמר מבית חשמונאי מלכא קאתינא, עבדא הוא!
דהרי לא אישתיור מינייהו אלא ההיא רביתא (נערה), לפי שהרג הורדוס את כל זרע בית חשמונאי, ולא הותיר מהם אלא נערה אחת.
וכשרצה הורדוס לשאתה לאשה, סלקא לאגרא ורמיא קלא (עלתה לגג ונשאה קולה), ואמרה: כל דאמר "מבית חשמונאי אנא", עבדא הוא, לפי שאני היחידה שנשארתה מבית חשמונאי.
ומיד, נפלה מאיגרא, ומתה (הפילה עצמה מהגג, ומתה).
לאחר ששמע רב נחמן כן מפי רב מתנה, אכרוז עליה, על ההוא גברא, דעבדא הוא.
ומספרת הגמרא: ההוא יומא, אקרען כמה כתובתא בנהרדעא.
באותו היום, הוציאו הבעלים, שנשאו בנות משפחה זו, את נשותיהם בלא כתובה, וקרעו את כתובותיהן, לפי שנמצאו פסולות מלבוא בקהל, ונישואיהן אינם נישואין.
כי נפיק, כשיצא רב יהודה מנהרדעא, נפקי אבתריה (יצאו אחריו) אותם אנשי נהרדעא שנפסלו על ידו, כדי למירגמיה (לרוגמו באבנים) משום שגילה את פסולם.
אמר להו רב יהודה: אי שתיקו, שתיקו (אם תשתקו, מוטב לכם). ואי לא תשתקו, מגלינא עלייכו (אגלה עליכם) את הא דאמר שמואל: תרתי זרעייתא (שתי משפחות) איכא בנהרדעא. חדא מיקריא "דבי יונה", וחדא מיקריא "דבי עורבתי". אחת מהן כשרה, ואחת מהן פסולה.  35  וסימניך להבדיל בין הכשירה לפסולה: טמא - טמא, וטהור - טהור!

 35.  לא רב יהודה אמר זאת. שאם כן, הרי גילה את פסולם, ולמה חזרו בהם מלרוגמו? אלא, רבינא ורב אשי, מסדרי הש"ס, כתבו זאת בגמרא. ועוד יש לומר, שלא ידעו מי הן המשפחות שנקראו כן, ורב יהודה אמר להם שהוא יודע, ויכול לגלות מי הן המשפחות. מהרש"א.
משפחת דבי יונה, הקרויה על שם עוף טהור, הרי היא כשרה. ומשפחת דבי עורבתא, הקרויה על שם עוף טמא, הרי היא פסולה.
שדיוה (השליכו) אנשי נהרדעא לההוא ריגמא (אבנים) שרצו לרגום בהן את רב יהודה מידייהו, והשליכום לנהר. ומתוך כך, קם אטמא (נהיתה סתימה) בנהר מלכא, שסתמו אבנים אלו את הנהר, ועצרו את מהלכו, לפי שהיו אבנים מרובות ביותר.
וממשיכה הגמרא ומספרת על אמוראים שהכריזו על אנשים פסולים ועל משפחות פסולות:
מכריז רב יהודה בפומבדיתא (שהתגורר שם): אדא ויונתן (שמות אנשים), הם עבדי!
וכן הכריז: יהודה בר פפא, הוא ממזירא!
וכן הכריז: בטי בר טוביה אף הוא עבד, וברמות רוחא לא שקיל גיטא דחירותא, מתוך גאוותו לא רצה לקבל גט שחרור, ועדיין הוא עבד כנעני.
מכריז רבא במחוזא: בלאי, דנאי, טלאי, מלאי, זגאי (שמות משפחות או מקומות), כולם לפסול. פסולים הם מלבוא בקהל.
אמר רב יהודה: המשפחה הקרויה "גובאי", גבעונאי הם. ועל שם שהיו גבעונים, נקראו בבבל "גובאי". ואסורים הם בקהל, מגזירת דוד.
ואנשי הכפר דורנוניתא, אף הם מזרע הגבעונים. שעל כן נקרא המקום "דורנוניתא" משום שהוא "דראי (כפר של) נתינאי", ו"נתינים" היינו גבעונים.
אמר רב יוסף: האי בי כובי דפומבדיתא (כפר הקרוי כן, הסמוך לפומבדיתא), כולם מזרע דעבדי הם.
אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבע מאות עבדים, ואמרי לה, ויש אומרים, ארבעת אלפים עבדים, היו לו לפשחור בן אימר, כהן שהיה בימי ירמיהו. וכולם נטמעו בכהונה. מתוך שהיו אוכלי תרומה כדין עבדי כהנים, החזיקו עצמם לכהנים, ונשאו להם בנות כהנים.
("נטמעו" לשון נתערבו, כמו "נדמעו". ו"דימוע" היינו עירוב).
וכל כהן שיש בו עזות פנים, אינו אלא מהם, שעזותו מעידה עליו שהוא מאותם עבדים שנתערבו בכהונה.
אמר אביי: וכולהו (כל אלו משפחות העבדים של פשחור המוחזקים לכהנים) יתבן יושבים (מתגוררים) בשורא (שם מקום) דבנהרדעא.
ופליגא שמואל על מה דאמר רבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: אם ראית כהן שנוהג בעזות מצח, אל תהרהר אחריו שמא יש במשפחתו פסול. משום שזו היא תכונת הכהנים, שבעלי מריבה הם. שנאמר (הושע ד ד) "ועמך, כמריבי כהן".  36 

 36.  שהכהן, מתוך יחוסו וחשיבותו, הוא עומד במריבה ואינו שותק, כי לפי דעתו, מתוך חשיבותו אין לו לעבור על מדותיו. וזה כוונת הכתוב שאמר בתחילה "אך איש אל ירב", שאיש ישראלי ראוי לו לשתוק במריבה, וזהו יחוסו, אבל עמך אינו נוהג כן, אלא עושין כמריבי כהן, כאילו הוא מיוחס וחשוב ככהן שאינו שותק במריבה. מהרש"א.
וזה בניגוד לדברי שמואל, שאמר עזות פנים של כהן מעידה עליו שמזרע עבדים הוא.
אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו (שפסולה לו על פי יחוסו), כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל, הוא מעיד על כל השבטים שמזרע קודש הם, ואין הוא מעיד עליו, לפי שפגם ביחוסו.
שנאמר (תהילים ל כה): "שבטי יה - עדות לישראל". אימתי הוי עדות לישראל, שהקדוש ברוך הוא מעיד עליהם שהם משלו? - בזמן שהשבטים הם שבטי יה.
אמר רב חמא ברבי חנינא: כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו, אין הוא משרה אותה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל. שנאמר (ירמיה ל כה): "בעת ההיא נאם ה', אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל".
ומדייק רב חמא: "לכל ישראל" לא נאמר. אלא "לכל משפחות ישראל", רק לאלו שיש להם יחוס משפחה שהם ישראלים גמורים.
וממשיכה הגמרא לדרוש את מה דכתיב בהמשך הכתוב הזה:
"והמה יהיו לי לעם" -
אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתירה שיש בין ישראל לגרים.
דאילו בישראל, כתיב בהו (יחזקאל לז כז) "והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם", שאף על פי שעדיין אינם נוהגים כמו עם שלי, בכל זאת אני מקרבם. ומתוך כך, לבסוף הם נעשים לי לעם.
ואילו בגרים כתיב (ירמיה ל כא) "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה', והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים", שאין מקרבים אותם מהשמים אלא אם כן הם מקרבים את עצמם תחילה להיות טובים. ולכן כתיב קודם "והייתם לי לעם", ואחר כך "ואנכי אהיה לכם לאלהים".
אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, שהם כנגע צרעת לישראל, משום שאינם זהירים במצוות, וישראל הנמצאים במחיצתם נמשכים אליהם, ולומדים ממעשיהם.  37 

 37.  כך פירש רש"י. והתוס' הוסיפו בשמו, לפי שאינם בקיאים במצוות הם מביאים פורענות. ועוד כתבו, שיש מפרשים, לפי שכל ישראל ערבין זה לזה. ודחו התוס' פירושם, שהערבות לא היתה על הגרים, אלא רק על עם ישראל.
שנאמר (ישעיה יד א): "ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב".
ולמדים בגזירה שוה: כתיב הכא בגרים "ונספחו", והוא לשון נגע צרעת, וכתיב התם בפרשת נגעים "לשאת ולספחת".

דרשני המקוצר[עריכה]