פרשני:בבלי:קידושין נ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין נ ב

חברותא[עריכה]

אינה מקודשת, ואין אומרים יודע היה שאין קידושיו קידושין ושלח סבלונות לשם קידושין ; אלא תולים אנו שמחמת קידושין הראשונים שלח, שהיה טועה וסובר שקידושיו קידושין, ושלח סבלונות כדרך כל חתן השולח לארוסתו.
וכן קטן - שאינו ראוי לקידושין - שקידש בקטנותו, ושלח סבלונות משהגדיל, אינה מקודשת, שאף הוא מחמת קידושין הראשונים שלח.  1 

 1.  ביאר רבי עקיבא איגר את הטעם שכתבה המשנה כן, ולא אמרה: "המקדש שתי נשים בשוה פרוטה, או שקידש אשה אחת בפחות משוה פרוטה, וכן קטן שקידש אינה מקודשת, שמחמת קידושין הראשונים שלח", כי אכן יש חילוק ביניהם, שבקטן אינה מקודשת כלל, ואילו כשקידש שתי נשים בפרוטה או אשה אחת בפחות מפרוטה, הרי ספק קידושין יש כאן שמא שוה פרוטה במדי, ולא שנינו "וכן", אלא לענין סבלונות.
גמרא:
וצריכא משנתנו להשמיענו שאין הסבלונות לשם קידושין, בכל שלשת האופנים שנזכרו במשנתנו; ומשום:
דאי אשמעינן כן רק גבי המקדש שתי נשים בשוה פרוטה, הייתי אומר: איידי דקא נפיק ממונא מיניה - טעי, (היות וממנו יצא שוה פרוטה, טועה הוא לומר שיכול לקדש בו אף שתי נשים) -
אבל גבי המקדש את האשה בפחות משוה פרוטה, אימא: אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי קא משדר, סבלונות אדעתא דקידושין קא משדר (וכששלח את הסבלונות - לשם קידושין שלחם), ותהיה מקודשת.
ואי אשמעינן רק גבי הני תרתי (שתי נשים בפרוטה, ואשה אחת בפחות מפרוטה) שמחמת קדושין הראשונים שלח, הייתי אומר: בשתי נשים בפרוטה טועה הוא משום שיצאה ממנו פרוטה, ובקידושי פחות מפרוטה טועה הוא, משום דבין פרוטה לפחות משוה פרוטה לא קים להו לאינשי (אין אנשים בקיאים להבדיל בין שוה פרוטה לפחות ממנה), וסבור היה שנתן לה שוה פרוטה, וקידושיו קידושין.
אבל קטן שקידש, הרי הכל יודעין שאין קידושי קטן כלום, ואימא: כי קא משדר סבלונות אדעתא דקידושי קא משדר.
קא משמע לן משנתנו שבכל אלו תולים בטעות,  2  ואין אומרים ששלח סבלונות לשם קידושין.

 2.  ביאר הריטב"א, שהטעות היא, שהוא חושב שכאשר גדל הקטן גדלים הקידושים עמו, ואף על פי שכבר נתאכלו המעות, והביא דוגמא ממה שאמרו ביבמות קט ב לחד מאן דאמר, דקטנה שנתקדשה והגדילה, גדלו הקידושין בהדה.
איתמר:
רב הונא אמר: מי ששידך  3  באשה ועדיין לא אירסה, ושלח סבלונות בעדים  4  למשודכתו, חוששין לחומרא לסבלונות ששלח, שלשם קידושין שלחם,  5  ואם תתקדש לאחר, צריכה היא גט מן הראשון כדי להתירה לשני, כי שמא מקודשת היא לו.

 3.  כן כתב רש"י, וביארו התוספות את טעמו, משום שאם לא שידך בה מנין לה לדעת שהוא שולח לשם קידושין, ומכל מקום הקשו עליו, שהרי אפילו אם שידך אינו מועיל אם לא שדיבר אתה בעניני גיטין וקידודין "מענין לענין באותו ענין", כמבואר לעיל ו א; והרא"ש כתב, דמכל מקום חשש קידושין איכא, וראה ביאור דבריו ב"פני יהושע"; והריטב"א כתב: "כיון דאיכא שידוכין, שמא מילי מסר לה שישלח לה קידושין בעדים, והם הם שלוחיו והם הם עדיו וכו"'; וראה עוד מה שכתב בזה ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" בהלכות קידושין. ולשון הר"ן הוא: "דאי לא, ודאי לא חיישינן, שאם כן כל מי שיתן מתנה לפנויה בפני עדים ניחוש לקידושין", וראה בחידושי מהרי"ט, שטעם זה הוא בין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוספות, ראה שם מקורותיו.   4.  כן כתב רש"י, (וקצת צריך עיון, למה לא הזכיר כן רש"י במשנתנו! ?) ; והביא ה"בית יוסף" בסימן מה בשם הריב"ש בתשובה סימן ה, שהעדים צריכים שיהיו רואים שתקבל האשה את הסבלונות בידיה, או שיתננו לתוך חיקה כשאר ה קידושין. וראה ב"שיעורי רבי שמואל" אות תי ואילך, שהאריך לבאר איך מועיל עדות העדים והרי הוא אינו אומר בפירוש שהוא נותנם לשם קידושין ואינו אלא ספק אומדנא שהרי רק "חוששין" לקידושין, ואם כן אין כאן עדות של העדים, ראה שם.   5.  נתבאר על פי שיטת רש"י; אבל שיטת התוספות ועוד ראשונים, שמשלוח הקידושין מעורר ספק שמא קידשה כבר בפני עדים, וכן פירשו עוד ראשונים. וה"בית שמואל" בריש סימן מה כתב בשם המהרי"ט כמה חילוקי דינים בין השיטות: א. לשיטת רש"י אינה מקודשת אלא אם כן שלח בעדים, שהרי צריך עדי קיום; ב. לשיטת רש"י אין לחוש אלא אם היו הסלונות שלו, ולא ששאלם מאחר; ג. שלח לקטנה לאחר מות אביה, לשיטת רש"י די במיאון, ולשיטת תוספות צריכה גט שמא קידשה אביה; ד. שלחה האשה סבלונות, לרש"י אין חוששים ולתוספות חוששים; ה. שלח אבי החתן סבלונות, לרש"י אין חוששים, ולתוספות חוששים; ו. שלח סבלונות בשבת, לפירוש רש"י אין לחוש, היות ואין מקדשים בשבת; וראה עוד שם. ודקדק ב"שיעורי רבי שמואל" אות תה, מדלא כתב נפקא מינה פשוטה, אם שלח סבלונות על ידי קטן שאינו בר שליחות, שלדעת רש"י אין חוששין, היות והשליח אינו יכול לקדש, וכמו שכתב באמת "המקנה" ב"קונטרס אחרון" על אבן העזר סימן מה אות א, דסבירא ליה שאין צריך שיהיה השליח בר שליחות, כי הוא אינו המקדש אלא עושה מעשה קוף בעלמא, ומועילה דעת המקדש בשעה ששלח את הקידושין, אם כי בשעה שהיא מקבלת את הקידושין אין הוא חושב על כך כלל, וראה שם שהאריך בזה.
וכן אמר רבה: חוששין לסבלונות.  6 

 6.  כתב הר"ן: "וכל היכא דחיישינן, אפילו אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידושין, חיישינן"; וראה בחידושי מהרי"ט, דהוא משום שחכמים הכריעו את דעתם דסתמא נתכוונו, ולאו אדעתייהו, וראה עוד שם בד"ה וכתב ר"ן.
אמר רבה: ומותבינן אשמעתין (הקשינו על שמועתנו, שחוששין לסבלונות) ממשנתנו ששנינו: המקדש שתי נשים בפרוטה, אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן, אינה מקודשת; הרי שאין חוששים שמא לשם קידושין שלח את הסבלונות!?  7 

 7.  הקשה רבי עקיבא איגר: והרי בהכרח ש"אינה מקודשת" היינו בודאי, אבל ספק מיהא הויא, שהרי יש לחוש שמא שוה פרוטה במדי, (או כשקידש שתי נשים בשוה פרוטה, שמא שוה שתי פרוטות במדי), ואם כן מאי קשיא לגמרא, והרי אף למי שחושש לקידושין משום הסבלונות אינו אלא ספק, ואין לזה סתירה מן המשנה! ? וראה שם (בתוספות רעק"א על המשניות) שהעיר, דיש לומר דקושיית הגמרא היתה, שתהיה מקודשת בודאי מכח ספק ספיקא: ספק שמא שוה פרוטה במדי, ספק שלח את הסבלונות לשם קידושין, וראה מה שכתב בזה.
אמר תירץ ליה אביי:
התם במשנתנו, לכן אין חוששין להם, כדקתני טעמא: שמחמת קידושין הראשונים שלח, שסומך עליהם שכבר נתקדשה לו; אבל כשעדיין לא קידש כלל, אכן חוששים שמא שלח את הסבלונות לשם קידושין.  8 

 8.  תמה ה"פני יהושע": וכי אטו לא ידע רבה את מה שכתוב בסיפא של המשנה, ומה עלתה על דעתו להוכיח ממשנתנו! ? וראה מה שביאר שם.
איכא דאמרי, כך אמר רבה, (וכך ענהו אביי):
מנא אמינא לה שחוששין לסבלונות: כדקתני טעמא במשנתנו, שאין חוששין להם משום שמחמת קידושין הראשונים שלח, הרי משמע: הכא במשנתנו הוא דטעי שקידושיו קידושין ומחמתם שלח, הא בעלמא כשלא קידש כלל, הוו קידושין.
ואביי כך דחה את דבריו: "לא מיבעיא" קאמר לא מיבעיא בעלמא שאין הסבלונות, לשם קידושין, דהא לא נחית לתורת קידושין כלל (לא עשה מעשה קידושין, ולא העלה מחשבת קידושין על לבו) -
אלא אפילו הכא במשנתנו דנחית לתורת קידושין (כבר עשה מעשה קידושין, והעלה מחשבת קידושין על לבו), ואם כן אימא: מתוך שעלה על לבו, נזכר שאין קידושיו קידושין, ולשם קידושין שלח והוו קידושין - קא משמע לן, שאפילו בכי האי גוונא אין חוששין לקידושין.
שואלת הגמרא: מאי הוי עלה ד"חוששין לסבלונות" להלכה ולמעשה?  9 

 9.  כתב הריטב"א: הא דאמרינן "מאי הוי עלה", אף על גב שאין אמורא שחולק בהדיא לומר שאין חוששין לסבלונות, כך הוא פירושו: מאי הוה עלה, האם לעולם חוששין לסבלונות בכל מקום ובכל זמן, או שיש חילוקים בדבר, "ודכוותה בתלמודא".
אמר רב פפא:
באתרא דמקדשי והדר מסבלי (במקומות שנהגו לשלוח מתנות רק אחרי הקידושין), חיישינן שמא את אלה שלח לשם קידושין, ולא שינה מנהג המדינה.
ובאתרא דמסבלי והדר מקדשי (במקומות שדרך לשלוח סבלונות קודם הקידושין), לא חיישינן.
ותמהינן: באתרא דמקדשי והדר מסבלי דחיישינן שלשם קידושין שלח, הרי פשיטא היא, ומה הוצרך רב פפא להשמיענו זאת!?  10 

 10.  לכאורה נראה, שודאי צריך להשמיענו את עיקר הדין שחוששין לסבלונות, שהרי נתפלפלו בזה בגמרא לעיל; אלא כוונת הגמרא היא, על פי מה שפירש הריטב"א שהובא בהערה 9, ששאלת הגמרא: "מאי הוי עלה" לא היתה על עיקר הדין, אלא רק לברר באיזה אופן חוששים לסבלונות; ועל זה מקשה הגמרא, שלא היה לו לרב פפא לומר שבאופן זה חוששים כי היינו פשיטא, כלומר: ודאי שעל כל פנים בזה הוא שאמרו: "חוששין לסבלונות"; ומיהו אי אפשר לפרש כן בהמשך הסוגיא גבי כתובה.
ומשנינן: לא צריכא רב פפא להשמיענו שחוששין לקידושין, אלא במקום דרובא אכן מקדשי והדר מסבלי, ומיהו מיעוטא מסבלי והדר מקדשי (רוב מקדשים תחילה, ומיעוט שולחים תחילה סבלונות) -
וזה חידוש הוא, שחוששין לסבלונות שלשם קידושין שלחם, כי מהו דתימא: ניחוש  11  למיעוטא, כלומר: היה לנו לומר שודאי לא נתכוין לקידושין, ולכך שלח סבלונות משום שהוא מהמיעוט השולחים סבלונות קודם הקידושין -  12 

 11.  "ניחוש" האמור כאן הוא לקולא, והביאו התוספות כמה דוגמאות לזה.   12.  לכאורה תמוה: מהיכי תיתי נלך אחר המיעוט לקולא! ? ופירש הר"ן: מהו דתימא ניחוש למיעוטא לקולא, משום דאיכא למיסמך האי מיעוטא לחזקה דידה שעומדת בחזקת פנויה, ועוד שאילו נתנן לשם קידושין היה לו לפרש, לפיכך קא משמע לן, דכיון דרובא מקדשי תחילה אין תולין להקל מפני המיעוט.
קא משמע לן דמכל מקום חוששין, שמא לשם קידושין שלחם!
אגב שפסקה הגמרא שדין הסבלונות לענין קידושין תלוי במקומות ולפי מנהג המקום, מביאה הגמרא דין נוסף בקידושין שהוא תלוי במנהג המקומות.
בעא מיניה רב אחא בר רב הונא מרבא (שאל רב אחא את רבא):
אם הוחזק שטר כתובה בשוק, כלומר: אם ראינו שטר כתובה מוכן, ששם איש פלוני ואשה פלונית כתובים עליו, מהו שנחוש לחומרא לומר: שמא קידשה, שאם לא כן לא היה כותב כתובה, ונאמר: שצריכה גט מן הראשון כדי לינשא לאחר? אמר ליה רבא לרב אחא בר הונא: וכי מפני (שמחזיק) (שהוחזק) שטר כתובה בשוק, נחזיק בה כאשת איש!?
ושואלת הגמרא: מאי הוי עלה, האם חוששים לקידושין או לא?
אמר רב אשי:
באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה במקום שמכינים את שטר הכתובה רק לאחר הקידושין, חיישינן שמא קידשה תחילה בעדים ואנו לא ידענו.  13 

 13.  התוספות הוכיחו מכאן כפירושם גבי סבלונות שהחשש הוא שמא קידשה קודם למשלוח הסבלונות, שהרי לענין כתובה בהכרח מתפרש כן, ודלא כפירוש רש"י שהחשש בסבלונות הוא שבסבלונות קידש.
ובאתרא דכתבי והדר מקדשי לא חיישינן (במקום שדרך הוא להכין את שטר הכתובה קודם הקידושין אין חוששין שמא קידשה).
ותמהינן: מקדשי והדר כתבי דחיישינן שמא קידשה, והרי פשיטא היא, ולמה צריך רב אשי להשמיענו זאת!?
ומשנינן: לא צריכא רב אשי להשמיענו דחיישינן לקידושין, אלא במקום דלא שכיח ספרא (אין סופר מצוי לכתוב כתובה), ומהו דתימא שלא נחוש לקידושין, אלא נאמר: ספרא הוא דאתרמי ליה (סופר נקלע לאותו מקום) ונתן לו כתובה לכתוב, אך לא קידשה.
קא משמע לן דחיישינן לחומרא שמא קידשה תחילה.
חמותו ובת אשתו אסורים עליו, וחייבים עליהן כרת, ואין קדושין תופסין לו בהן.
וכן אחות אשתו אסורה עליו בחייה של אשתו ואפילו גירשה, וחייבין עליה כרת ואין קידושין תופסין לו בה.
מתניתין:
המקדש אשה ובתה כאחת, או שקידש אשה ואחותה כאחת, הרי שתיהן אינן מקודשות, ובגמרא יתבאר הטעם.
ומעשה בחמש נשים, ובהן שתי אחיות; וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים, ומשדה שלהן היתה, ושל שביעית היתה והפקר הן הפירות, ואמר המקדש: "הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו", וקיבלה אחת מהן על ידי כולן (כשליחה של כולן), ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות, ויתבאר פירוש משנתנו בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת, אינן מקודשות:
ומפרשינן: מנהני מילי?  14 

 14.  בהמשך הסוגיא בהערות יתבאר, אם הנידון הוא למה אין חלין שניהם; או שמא הנידון הוא למה לא חלו קידושיה של האחת על כל פנים.
אמר רמי בר חמא: משום דאמר קרא: "ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור לגלות ערותה עליה בחייה", התורה אמרה במאמרה "לצרור": בשעה שנעשו צרות זו לזו, וכגון שקידשן כאחת, לא יהא לו ליקוחים אפילו באחת מהם, שהרי אמר הכתוב "לא תקח".  15 

 15.  כן פירש רש"י, ומשמע שהוא מפרש דלשון "לא תקח" משמע שאין קידושין תופסין; אבל התוספות הקשו על זה, שהרי בכמה חייבי לאוין קידושין תופסין אף שנאמר בהן "לא יקח". ולכן פירשו: "דלא ממשמעות ד"לא תקח" דרשינן, אלא משמע ליה דהכי פירושא דקרא: "ואשה אל אחותה לא תקח בבת אחת", פירוש: לכל אחת ואחת יש דין אחות אשה ואסורה, ואחות אשה נפקא לן בפרק האומר (קדושין סז ב) דאין קדושין תופסין בה דחייבי כריתות היא".
אמר תמה ליה רבא:
אי הכי כדבריך, היינו דכתיב בסוף אותה פרשה של עריות: "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" - תיקשי:
והרי אי קידושין לא תפסי בה, כרת מי מחייב אם בא עליהן, עד שהתורה מחייבתו בכרת אם בא על אלו שנשאן כאחת!? והרי פנויות הן, ואין כאן איסור אחות אשה!?
אלא אמר רבא:
קרא לא מיירי כשקידשן בבת אחת, אלא כשקידשן בזה אחר זה, ובראשונה תפסו הקידושין, ואם בא על השניה חייב כרת; וטעמא דמתניתין מסברא הוא, וכדרבה! דאמר רבה:
כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת, אינו, ולכן כשקידש אשה ואחותה כאחת, היות ואין הוא יכול לקדש את האחת אחר השניה, שאחות אשתו היא, וכן באשה ובתה, אין הוא יכול לקדש את האחת אחר השניה, שהרי או חמותו היא או בת אשתו, לכן, אף כשקידשן בבת אחת אין הקידושין חלים כלל.  16 

 16.  הרחבה בענין מקדש שתי אחיות, ובדין "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו": א. כתב הריטב"א: "פירוש: כל מעשה הנעשה בזה אחר זה ואינו חל בשניהם אלא בראשון, כגון מקדש שתי אחיות וכיוצא בו, כשעושה אותו בבת אחת, אינו דומיא דזה אחר זה שיתפוס באחד מהם, אלא אי (אם) אפשר דחייל בתרוייהו חייל בתרוייהו, ואי לא אפשר דחייל בתרוייהו לא חייל אפילו בחדא מינייהו, הלכך מקדש שתי אחיות כאחת, דלא אפשר שיהו שתיהן מקודשות, אין אחת מהן מקודשת". ולמדנו מדברי הריטב"א, שזו כבר ידענו שאין קידושי שתיהן חלין, ואין הנידון אלא אם חלו קידושי אחת מהן, וראה גם ב"המקנה" בתחילת הסוגיא ובדבריו בדף נא א ד"ה בגמרא ורבא, שכתב כהריטב"א; וכן מבואר בשו"ת מהרי"ט חושן משפט סימן נב; אבל ה"פני יהושע" בתחילת דף נא כתב, שאם לא סברא זו, היו שתיהן מקודשות. וראה עוד בתוספות זבחים ל א ד"ה דבריו קיימין, שכתבו אף הם, וז"ל: "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, מיירי בדבר שאי אתה יכול לקיים את שניהם שסותרים זה את זה, כגון מקדש אשה ובתה, (ולכן אומרים: "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו", משום) דהי מינייהו מפקת, וכן קיים ליכי ומופר ליכי בנדרים וכו"'; ובדבריהם מבואר שטעם דינו של רבה הוא משום ד"הי מינייהו מפקת", (וראה מה שכתבו התוספות בבכורות ט א ד"ה אמר), וצריך ביאור לפי זה למה אמר רבה: "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו", שהרי כך היה לו לומר: "כל שאינו בבת אחת (כלומר: כל שאין שניהם יכולים לחול בבת אחת) אפילו אחד מהם לא חל". ב. וכתבו האחרונים, שלפי מה דמשמע מרש"י ביבמות מט ב, שאשה הנעשית ערוה אחר הקידושין פוקעים הקידושין, אם כן ודאי מוכרח כשיטת הריטב"א שאין קידושי שניהם תופסין (בלי סברת "כל שאינו וכו"'), שהרי אף אם יש לומר שהיות ובשעת הקידושין לא היתה אף אחת ערוה אם כן חלו קידושי שניהם, מכל מקום לשיטת רש"י ודאי לא יישארו שני הקידושין בתוקפן, שהרי עדיין יש סיבה לפקיעתם מחמת שהם ערוה אחר הקידושין; "שיעורי רבי שמואל" אות תכ; וראה מנחת חינוך מצוה רג אות ג שכתב, שלפי דעת רש"י יש טעם חדש שהמקדש אשה ובתה כאחת אין שתיהן מקודשות, ראה שם, וראה מה שכתב בענין זה ב"שעורי רבי שמואל" אות תכה. ג. ויש מי שהעיר עוד, שמדברי התוספות בסוגייתנו (הובא בהערה לעיל) בביאור לימודו של רמי בר חמא, נראה, שאם לא הכתוב או הסברא היינו אומרים שקידושי שתיהן חלים, שהרי ביארו דמלשון המקרא נראה, שלכל אחת ואחת יש דין אחות אשה לענין שלא יתפסו קידושין, ואם תאמר דהא מיהא פשיטא ששניהם אינם חלין כי כל אחת אחות אשה היא, אלא שהיינו דנים כיון שאין שני הקידושין יכולים לחול, אם כן תחול האחת ותיפקע השניה, הרי שאין שייך לומר שהכתוב מגלה שלכל אחת יש דין אחות אשה, שהרי ודאי לאחת יש דין אחות אשה ולשניה אין דין אחות אשה; ובהכרח שאם לא הכתוב היינו אומרים שלאף אחת אין שם אחות אשה, כיון שנתקדשה עמה בבת אחת, והיו שניהם חלין, והוצרך הכתוב ללמדנו שאף כשנתקדשו בבת אחת כל אחת נקראת "אחות אשה" ואין קידושיה חלין; אלא שלפי זה יסתרו דברי התוספות האלו לדבריהם בזבחים ל א ד"ה דבריו קיימין, שכתבו בפשוטו כהריטב"א. ד. הוסיף הריטב"א: "אבל האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים, כיון שאפשר לקיים שניהם ותמכר חציה עולה וחציה שלמים - מקיימין, אף על גב דבזה אחר זה האחרון תופס", והיינו על פי הכלל שכתב תחילה שאם אפשר לקיים את שניהם מקיימים, וכן כתבו התוספות בזבחים ל א הנזכרים לעיל, לתרץ על פי יסוד זה את הקושיא מתמורת עולה ותמורת שלמים, (וראה שם בתירוצם הראשון). ולפי זה משמע שאף הרשב"א סובר כן, שהרי הרשב"א כאן הקשה מתמורת עולה ותמורת שלמים, ותירץ: "דשאני התם דאפשר לקיים את שניהם, וכדאמרינן התם: "ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים", אבל הכא אי איפשר, דאי תפסי בהאי לא תפסי באידך, וכן כל הנהו דמייתי בסמוך", ומשמעות דבריו כהריטב"א. ומבואר אף מדברי הרשב"א, שהא מיהא פשיטא שאין קידושי שתי האחיות חלים, ואין הנידון אלא שתחול האחת; וראה מה שיתבאר עוד בשיטת הריטב"א והרשב"א בזה, בהערות בהמשך הסוגיא. ה. האחרונים הוכיחו מדברי התוספות רי"ד שלא כהכלל שכתבו הריטב"א הרשב"א והתוספות, שאם יכולים שניהם לחול בבת אחת אין זה סתירה לכלל ד"כל שאינו וכו"', שהרי הקשה התוספות רי"ד כאן: איך קיימא לן שאם כי אין איסור חל על איסור, מכל מקום כשהם באים בבת אחת הרי שתיהן חלין, והרי יש לנו לומר: "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו"; הרי מבואר שכלל זה סותר לומר שיחולו שניהם, ודלא כהריטב"א והתוספות בזבחים.
גופא אמר רבה: כל שאינו בזה אחר זה,, אפילו בבת אחת אינו:
איתיביה אביי לרבה מהא דתניא:

דרשני המקוצר[עריכה]