פרשני:בבלי:קידושין לח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין לח ב

חברותא[עריכה]

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:  כל מצוה שנצטוו עליה ישראל שיקיימוה קודם כניסתן לארץ, דהיינו שהיא חובת הגוף ואינה תלויה בקרקע, וניתן לקיימה גם קודם כניסתן לארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ואילו כל מצוה שנצטוו לקיימה רק לאחר כניסתן לארץ, שהיא חובת קרקע, אינה נוהגת אלא בארץ.
ורבי אלעזר ברבי שמעון חולק על אביו (רבי שמעון בר יוחי), וסובר ש"חדש", כיון שהוא חובת קרקע, אינו נוהג אלא בארץ, וממילא איסורי ערלה וכלאים אינן נלמדים מקל וחומר מ"חדש", אלא הן מצוות הנוהגות בחוץ לארץ מצד הלכה למשה מסיני, או מדברי סופרים, כדלקמן בסוגיא.
חוץ מן השמטת כספים בשנת השמיטה, ושילוח עבדים בשנת היובל, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ושואלת מיד הגמרא: השמטת כספים, הלא חובת הגוף היא ואינה תלויה בקרקע, ובודאי נצטוו עליה קודם כניסתן לארץ, ומדוע אומר רבי אלעזר ברבי שמעון "חוץ מן השמטת כספים"?  28 

 28.  כך פירש רש"י. ותוס' הקשו עליו, ופירשו שהגמרא ידעה ששמיטת כספים אינה נוהגת רק לאחר ירושה וישיבה, והקושיא היא דמה צריך רבי אליעזר ברבי שמעון להשמיענו ששמיטת כספים נוהגת בחוץ לארץ מאחר שהיא חובת הגוף. ומתרצת הגמרא שהיינו לומדים היקש לשמיטת קרקע שלא ינהג בחוץ לארץ. תוס' ד"ה השמטת.
ומתרצינן: לא נצרכא רבי אלעזר ברבי שמעון להשמיענו זאת, אלא לכדתניא בברייתא, שהשמטת כספים לא נצטוו עליה אלא רק לאחר כניסתן לארץ, על אף שהיא חובת הגוף, ובכל זאת היא נוהגת מאז גם בחוץ לארץ.
דתניא: רבי אומר: נאמר (דברים טו ב) "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה ברעהו", ודייקינן מכפל הלשון "השמיטה" "שמוט", שבשתי שמיטות הכתוב מדבר - אחת שמיטת קרקע, ואחת שמיטת כספים.
ולכן, בזמן שאתה משמט קרקע, דהיינו, לאחר כניסתן לארץ, אתה משמט כספים (ואפילו בחוץ לארץ). ובזמן שאי אתה משמט קרקע, כגון במדבר, או לאחר שגלו מארץ ישראל, אי אתה משמט כספים.
ומקשינן: ואימא ששמיטת כספים דומה לגמרי לשמיטת קרקע, ואינה נוהגת בחוץ לארץ ואפילו בזמן הבית, ונדרוש כך: במקום שאתה משמט קרקע, בארץ ישראל, אתה משמט כספים, ואולם, במקום שאין אתה משמט קרקע, בחוץ לארץ, שאין נוהג שם שמיטת קרקע כי היא מצוה התלויה בארץ, אין אתה משמט כספים!? ומתרצינן: תלמוד לומר בסוף הפסוק של "וזה דבר השמיטה", המדבר בשמיטת כספים, "כי קרא שמיטה לה'", ומשמע שהוא נוהג מכל מקום, ואפילו בחוץ לארץ.
ועדיין מקשה הגמרא על שילוח עבדים, הרי חובת הגוף היא, ופשיטא שהיא נוהגת אף בחוץ לארץ, ומדוע היה צריך רבי אלעזר ברבי שמעון לומר חוץ משילוח עבדים?  29 

 29.  רש"י לא פירש כאן, וביארנו לפי פירוש התוס' (בהערה 28) כפי הנראה מתירוץ הגמרא.
ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב בשילוח עבדים ביובל (ויקרא כה י) "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", ומשמע בארץ, אין, רק בארץ ישראל נוהג שילוח עבדים, אבל בחוצה לארץ, לא.
לכן, תלמוד לומר, בהמשך הפסוק "יובל היא", ומשמע שהוא נוהג מכל מקום, ואפילו בחוץ לארץ.
והוינן בה: אם כן מה תלמוד לומר "בארץ"?
ומשנינן: לומר לך, רק בזמן שהדרור נוהג בארץ הוא נוהג גם בחוצה לארץ. אבל בזמן שאין דרור נוהג בארץ, כגון בזמן שאין היובל נוהג משום ש"אין כל יושביה עליה", אינו נוהג בחוצה לארץ.  30 

 30.  כך כתב הטורי אבן בראש השנה (ט ב) בשם רש"י שם (לא נמצא לפנינו ברש"י). והקשה עליו למה צריך קרא למעט חוץ לארץ, וכי סלקא דעתך דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שחוץ לארץ יהא חמור יותר מארץ ישראל שמאחר שבארץ ישראל אינו נוהג בזמן שאין יושביה עליה פשיטא שגם בחוץ לארץ אינו נוהג אז. והביא בשם הרמב"ן לפרש, בזמן שאינו נוהג בארץ כגון שלא תקעו בשופר ולא שילחו עבדים בארץ ישראל שאז אינו נוהג בחוץ לארץ ואפילו אם יש שם בית דין שיכול לתקוע ולשלוח עבדים.
תנן התם במסכת ערלה (ג י): ה"חדש" - אסור מן התורה בכל מקום, ואפילו בחוץ לארץ (כדעת האומרים "מושבותיכם" - בכל מקום שאתם יושבים משמע).
ערלה גם כן אסורה בכל מקום - הלכה (לקמן יתבאר).
והכלאים אף הן אסורות בכל מקום מדברי סופרים.  31 

 31.  הקשו תוס' למה לא נלמד קל וחמר מ"חדש" לערלה וכלאים שינהגו מן התורה בחוץ לארץ כדעת רבי שמעון בן יוחי (לעיל בעמוד א). ותירצו שתנא זה סובר כמו שאמרה הגמרא להלן (לט א) שבכלאים נאמר "שדך לא תזרע כלאים", "שדך" - משמע למעט חוץ לארץ שאינה קנויה לך מן השמים. וממילא אי אפשר ללמוד קל וחומר גם לערלה שיש לומר כלאים יוכיחו שאינה נוהגת בחוץ לארץ. תוס' ד"ה הערלה.
והוינן בה: מאי מהי משמעות ה"הלכה" האמורה במשנה לגבי ערלה?
ומשנינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה. מנהג המדינה. כלומר, בני חוץ לארץ הנהיגו על עצמם איסור ערלה, ואיסורו מדרבנן.  32 

 32.  לכאורה אם כן הוא ממש כמו כלאים שאיסורו גם כן מדרבנן ולמה הוא נקרא "הלכתא מדינה". ובשיטה לא נודע למי מבאר שהעובר על זה אינו נקרא עבריין ואינו לוקה מכת מרדות. וצריך עיון דלפי זה ערלה יותר קל מכלאים ולקמן פריך מדוע מחמירין בערלה יותר מכלאים, והיה לו להקשות דאדרבה כלאים היה ראוי להחמיר יותר. אילת השחר.
עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני, שערלה אסורה בחוץ לארץ.
אמר ליה עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי, דאמינא ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, היינו דשני לן, יש שוני בין ספק ערלה לספק כלאים, שספק ערלה חמור יותר מספק כלאים -
דתנן במסכת ערלה (שם): ספק ערלה, כגון שאין יודעים אם כבר עברו שלש שנים, או פרדס שיש בו נטיעות ערלה ונטיעות מותרות, ולקט הגוי מהפירות, ולא ידע הישראל מהיכן לקט, בארץ ישראל אסור, כדין כל ספק איסור תורה, שהולכים בו לחומרא.
בסוריא, שדינה כחוץ לארץ, מותר, כי ספק ערלה בחוץ לארץ מותר.
(ואפילו למאן דאמר שערלה בחוץ לארץ אסורה מדאורייתא מהלכה למשה מסיני, כפי שיבואר להלן בגמרא).
בחוצה לארץ, הרחוקה יותר מארץ ישראל, ואין לחשוש שיבאו להקל גם בארץ ישראל, הקילו שם יותר, שהישראל יורד אל הגוי שיש לו פרדס שגדלים בו אילנות של ערלה ואילנות מותרות, ולוקח ממנו פירות, ואפילו אם הגוי עדיין לא לקט, מותר לומר לך והבא לי פירות, ואף על פי שיתכן שהוא יביא פירות ערלה, ובלבד שלא יראנו הישראל כשהוא לוקט מאילנות הערלה.
אבל בסוריא, שהיא קרובה לארץ ישראל, לא הקלו כל כך לומר לכתחילה לגוי לך ולקוט, אלא רק אם הגוי כבר לקט מותר לקנות ממנו ספק ערלה.
ואילו גבי כלאים תנן שם: כרם הנטוע ירק, שזרע ירק בין הגפנים ונאסר הירק משום כלאי הכרם, וירק נמכר חוצה לו מחוץ לכרם, ויש חשש שמא הירק הנמכר הוא ממה שגדל בכרם  33  -

 33.  ואף על גב דקיימא לן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, והיה לנו לילך אחר רוב העולם שאינו כלאים, מכל מקום כאן אסור שכיון שדרך הגננים למכור על פתח גינותיהן הרי זה נחשב כמקום האיסור ממש ולא רק "קרוב" בלבד, וחזקה כאן נמצא כאן היה. רמב"ן בבא בתרא (כה. א) ד"ה אבל. והחזון איש ביאר דבריו שבכל נידון של "רוב וקרוב" אנו דנים על הדבר הנמצא אם הוא בא מהרוב או מהקרוב אבל כאן במקום הספק עצמו יש רוב שהוא בא מהגינה הקרובה.
בארץ, אסור. שספק איסור תורה הוא, ולחומרא.
בסוריא, מותר. כי כלאים בחוץ לארץ אסורים רק מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא.
ואילו בחוצה לארץ, הקילו עוד יותר, שהגוי יורד ולוקט מהכלאים ממש ומותר לישראל לקנות ממנו, ובלבד שלא ילקוט הישראל עצמו ביד את הכלאים.
לפי שלא אסרו רבנן בחוץ לארץ אלא כאשר הישראל זורע או לוקט את הכלאים בעצמו.  34 

 34.  כך פירש רש"י. תמה עליו הגר"א (יו"ד רצד לג) שבגמרא משמע שדוקא ספק כלאים מותר ולא ודאי, דקאמר "היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים". ועוד כיון דכלאים נוהג בחוץ לארץ ואפילו בשל גוים, למה יהא מותר כשלקטו הגוי. והר"ן מפרש שגם בכלאים אסור בודאי, וההבדל בין ערלה לכלאים, שבערלה, בארץ ישראל - אסור לקנות על פתח הגן שגדלים בו גם פירות ערלה, דמוכחא מילתא שמפירות הגן הם והוי רק ספק אחד שמא מפירות הערלה הם ולכן אסור. בסוריא - מותר לקנות על פתח הגן אבל ליכנס לתוכו וליקח מפירות התלושין שבו אסור אף שהוא ספק, גזירה אטו ארץ ישראל. בחוץ לארץ - יורד לתוך הגן ולוקח מפירות התלושין שבו ובלבד שלא יראנו את הגוי כשהוא לוקט ואפילו אם אינו יודע אם לוקט מהערלה או מהמותר. ובכלאים מקילין יותר שבחוץ לארץ מותר לומר לגוי ללקוט מהפירות סתם, ובלבד שלא ילקוט הישראל ביד מהאיסור או שלא יראה את הגוי לוקט מכלאים ודאי.
הרי שבחוץ לארץ חמורה ערלה יותר מכלאים, שבערלה מותר רק ספק ערלה, ואילו כלאים מותרים גם בודאי כלאים.
ובשלמא לדידי, ניחא, כיון שערלה בחוץ לארץ אסורה מדאורייתא מהלכה למשה מסיני, ואילו כלאים אסורים רק מדברי סופרים.
אלא לדידך, שגם ערלה בחוץ לארץ אסורה רק מדרבנן, מדוע חילקה המשנה בין ערלה לכלאים

דרשני המקוצר[עריכה]