פרשני:בבלי:קידושין סב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין סב א

חברותא[עריכה]

ושאלינן: מאי  "חרב תאכלו", דמשמע תהיו שבעים מאכילת חרב!?  1 

 1.  כי לפי פשוטו של מקרא "חרב תאכלו" היינו לשון מיתה בחרב (כמו "וחרבי תאכל בשר" - דברים לב מב) אם כן הוה ליה למימר בחרב תאכלו. (ראה ברד"ק).
אמר (פירש) רבא: מילחא גללניתא (מלח גס), נהמא דשערי אקושא (פת שעורים קשה), ובצלים.
דהא אמר מר: פת פורני (פת גדולה אפויה בתנור גדול  2 ) חריבה במלח, ובצלים,  3  קשים לבריאות הגוף כמו חרבות. וזהו שאמר הכתוב "חרב תאכלו", כי עונשם יהיה לאכול מאכלים שקשים לגוף כמו חרב.

 2.  על פי פסחים לא ב, ביצה לד א.   3.  בעירובין כט ב אמרו: תנו רבנן לא יאכל אדם בצל מפני נחש (ארס, שרף הבצל - רש"י) שבו, ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו.
אשה שקינא לה בעלה, ואמר לה: "אל תסתרי עם פלוני", והיא עברה על דבריו ונסתרה, מעלה אותה בעלה אל בית המקדש, ושם משקה אותה הכהן מים שנמחקה בהן "מגילת סוטה"; אם אכן נטמאה האשה, ממיתים מים אלו את הסוטה, ואם טהורה היא, אין המים מזיקים לה, ומותרת היא לחזור לבעלה.
בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל, היינו (אתי שפיר) דכתיב (במדבר ה יט): "והשביע אותה הכהן, ואמר אל האשה, אם לא שכב איש אותך".
"ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה". ולא כפל ואמר: " ואם שכב לא הנקי", כי, מכלל ברכה אתה שומע קללה.  4  אלא לרבי מאיר הסובר: "תנאי כפול" בעינן ומכלל הן אין אתה שומע לאו, "ואם שכב חנקי (תתחנקי) מיבעי ליה!?

 4.  ואף שנאמר בסמוך (פסוק כ): "ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך", והרי כפל הכתוב את התנאי, ומאי קשיא אליבא דרבי מאיר! ? תשובה לדבר: מקרא זה אינו סיומה של השבועה הראשונה (בפסוק יט) אלא מחובר הוא עם שבועת האלה הכתובה למטה (פסוקים כא, כב): "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך, ואמרה האשה אמן אמן". נמצא, בשבועה ראשונה לא נתפרשה קללה אלא מכלל ברכה - רש"י.
אמר (תירץ) רבי תנחום: בפסוק מרומזת גם הקללה, כי הנקי בכתיב חסר (בלא יו"ד) כתיב, ומשמעו כמו "חינקי".
וכך מתפרש התנאי: "אם לא שטית - הנקי". מלשון טהרה ונקיון כמו ה"קרי" של תיבה זו; וכן "הנקי (כמו חינקי) - ואת כי שטית" (אם שטית),  5  כי אנו מפרשים את התנאי של השבועה הראשונה, על פי הסמיכות ללשון שבועת האלה שמוזכרת בפסוקים הבאים.

 5.  א. יש לשאול: הרי לפי זה נמצא לאו קודם להן שהרי מתחילה אמר הכהן "אם לא שכב" ואחר כך אמר לה (חינקי) "ואת כי שטית", והרי לדעת רבי מאיר צריך להיות הן קודם ללאו דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן! ? (תוספות רא"ש) יש לומר: "אם לא שכב" נחשב "הן" שמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן דומיא דאם יעברו, שאנו רוצים שיעברו, ואם לא יעברו יפסידו, כך אנו רוצים שיתקיימו דבריה שלא שכב איש אותה וזהו הן, ואם שכב תפסיד וזהו לאו - תוספות. (וראה בזה ב"משנה למלך" אישות ו א ב"פני יהושע" וב"גליון מהרש"א" על הקדמת הט"ז ליורה דעה). וברמב"ן כתב: ולפי דעתי אין צורך לדברים הללו, שאין זה תנאי כדי שיהא צריך להן קודם ללאו שהוא גזירת הכתוב בתנאים, אבל היא אלה ושבועה שאינה ממין התנאים כלל, ולא דימו אותם אלא לענין כפל בלבד. שכיון שאמר רבי מאיר אין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, בכל דבר ראוי לומר כן, אבל שאר דיני התנאים לא שייכי הכא כלל, וראה מה שהובא לעיל סא א הערה 15 ב בשם "קובץ שיעורים". ב. עוד הקשו תוספות (לשיטתם שגם שבועה זו צריכה להאמר על פי "משפטי התנאים"): לדברי רש"י שהכהן היה אומר לה חינקי ואת כי שטית נמצא שקדם מעשה לתנאי, ואין כאן תנאי! ? לפיכך, פירשו תוספות: אכן, "חינקי" שאמר הכתוב בא לרמז גם "חינקי", אבל לא נאמר בתורה לשון התנאי שאמר הכהן לאשה, כי "ואת כי שטית" אינו אלא תחילת שבועת האלה, ואינו משמש גם כהמשך לשבועה הראשונה, והכהן היה אומר לה: "ואם שכב חינקי".
והשתא מקשינן לדברי רבי חנינא: כי, בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב: "הנקי", דמשמע לשון נקיון וטהרה, ומשמע לשון עונש וחניקה, כמו שנתבאר.
כי לפי רבי מאיר, צריך לכפול את התנאי, ומכלל הן אין אתה שומע לאו.
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי למיכתב דוקא "הנקי", דמשמע נמי "חינקי", לכתוב רחמנא "תחיה", או לשון אחרת, שמשמעה ברכה אם לא נטמאה!?
ומשנינן: אצטריך למיכתב "הנקי" דמשמע "חינקי", כי, אם לא היה הכתוב רומז את עונשה, סלקא דעתא אמינא: אם לא שכב איש אותך - הנקי, ואם שכב לא הנקי ולא חנקי כלומר, לא תקבלי עונש, אלא איסורא בעלמא היא עשתה ואינה נענשת.
קא משמע לן, אם שכב - חנקי.
מי שנטמא במת אינו נטהר עד שיזו עליו "מי חטאת" (מים שעירבו בהם אפר "פרה אדומה") ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי, עניין הזאות אלו נכתב בפרשת חוקת כמה וכמה פעמים, ולהלן יתבאר לשם מה הוצרך הכתוב לכפול את דבריו.
בשלמא לרבי מאיר הסובר: "מכלל הן אין אתה שומע לאו" היינו (אתי שפיר) דכתיב (במדבר יט יב): "הוא יתחטא בו (במי חטאת) ביום השלישי וביום השביעי יטהר, ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר".
כי, לפי רבי מאיר צריך לכפול ולכתוב את שני הצדדים,  6  אלא לרבי חנינא בן גמליאל תיקשי: למה לי למיכתב "ואם לא יתחטא" הא "מכלל הן אתה שומע לאו"!? ומשנינן: אצטריך למיכתב, "אם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר" ולא די בפסוק הראשון.

 6.  א. הקשו התוספות: אפילו לרבי מאיר, למה הוצרך הכתוב לכפול את דבריו! ? והלא בהרבה מקומות נאמר "ורחץ במים וטהר" ולא הוצרך לומר ואם לא ירחץ לא יטהר! ? ותירצו: לא דמי דאמנם מילתא דפשיטא הוא שאם לא עשה כמו שציוה הקדוש ברוך הוא לא יצא, אבל הכא לשון "הוא יתחטא" משמע לשון תנאי כמו "אם יתחטא" לכך הוצרך לכפלו. ב. הקשו הראשונים: הרי בשבועות לו א אמרו שב"איסורא" מודה רבי מאיר שמכלל הן אתה שומע לאו, ורק בממונא סובר רבי מאיר מכלל הן אי אתה שומע לאו. (וסוטה הוי איסורא דאית ביה ממונא - גביית כתובה, לפיכך, מכלל הן אי אתה שומע לאו.) אם כן תיקשי: לענין טהרה מטומאת מת למה צריך הכתוב לכפול את תנאו הלא איסורא הוא ולא ממונא! ? ובתוספות (שבועות לו ב ד"ה ה"ג) תירצו דוהוא יתחטא נמי שייך לענין ממון כגון אם יגע בתרומה לאחר שנטמא. ובריטב"א כאן כתב בשם הרב רבי פנחס הלוי שדוקא במקום אזהרת איסור כגון: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו" (ויקרא י ט) דכיון דהוי אזהרת איסור לא הוצרך לכפול ולומר: ואם תשתו תמותו. דכיון דאמר לא תעביד ולא תענש, ממילא משמע דאי עביד מיענש, אבל שלא במקום אזהרת איסור, אפילו באיסורא גרידא לית לן מכלל לאו אתה שומע הן. וראה עוד ברמב"ן ב"שיטה לא נודע למי" וב"שער המלך" אישות ו ב.
כי בלא מקרא זה, סלקא דעתך אמינא: מצות הזאה לכתחילה, היא בשלישי ובשביעי, והיכא דעבד בחד מינייהו עבד, כלומר, אם היזו עליו באחד משני הימים, או בשלישי או בשביעי, הרי הוא טהור.  7 

 7.  כי לשון הכתוב "הוא יתחטא בו" אפשר לפרש בלשון ציווי ולא בלשון תנאי - רש"י. (ואכן, אם לא היזו עליו כלל, פשיטא שאינו נטהר, כמו שנתבאר בהערה הקודמת, אבל עדיין היה מקום לטעות ולומר שבדיעבד סגי בהזאה אחת בשלישי או בשביעי, וראה ברש"ש.)
קא משמע לן, שתי ההזאות, בשלישי ובשביעי, מעכבות הן, ואם חיסר אחת מהן, לא נטהר.
עתה שבה הגמרא לפרש את כפילות הפסוקים, אליבא דכולי עלמא.
כי, אחרי שנכתבה מצות הזאה בשלישי ובשביעי, וחזר הכתוב ללמד ששתי ההזאות מעכבות, אם כן, תיקשי: "והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי" (שם פסוק יט) למה לי, מה הוצרך הכתוב לחזור ולאמר!?
ומשנינן: אצטריך, כי אם לא היה נאמר פסוק זה סלקא דעתך אמינא: מה שנאמר: "שלישי" בא למעוטי שלא יזו עליו הזאה ראשונה, ביום השני לטומאתו.
וכן, מה שנאמר: "שביעי" בא למעוטי שלא יזו עליו הזאה שניה, ביום הששי לטומאתו.
משום דאם יקדימו את ההזאות, הרי קא ממעט בימי הטהרה.  8  אבל היכא דעבד (שהיזו עליו) בשלישי ובשמיני, דקא מפיש (מרבה) בימי הטהרה,  9  אימא: שפיר דמי וטהור הוא.

 8.  כלומר ההזאות נעשו קודם זמנם, כאשר עדין לא התרחק כל צרכו מיום מגע הטומאה - על פי רש"י, ראה בהערה הבאה.   9.  דקא מפיש בימי טומאה: כלומר שמאריך עליו בימי טומאה. רש"י גריס דקא מפיש בימי טהרה והכל אחד - תוספות הרא"ש. מלשון תוספות הרא"ש משמע שמה ששהה בטומאה זמן ממושך הוא סיבה לכך שתהיה אפשרות לטהר אותו, אמנם רש"י כתב: מרחיק והולך מיום מגע הטומאה. כלומר על ידי שהוא רחוק מזמן מגעו נקלשת טומאתו וראוי הוא לטהרה.
קא משמע לן, שלישי ושביעי דוקא אמרה תורה, שיש בין הזאה להזאה ארבעה ימים,  10  אבל שלישי ושמיני שיש ביניהם חמישה ימים, אינו נטהר,  11  וצריך לחזור ולהזות "הזאת שניה", כשיעברו ארבעה ימים אחרי שהיזו עליו ביום השמיני.

 10.  אבל אם היזו עליו ברביעי ובשמיני, בחמישי ובתשיעי, הרי זה טהור היות והיו בין הזאה להזאה ארבעה ימים - רש"י. (וביומא ח א איכא פלוגתא האם לכתחילה צריך להזות מיד בשלישי ובשביעי או שמותר לאחר את הזאות).   11.  כתב הרמב"ם (פרה אדומה יא ב): מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בשביעי ושהה כמה ים טובל בכל עת שירצה:. ומזין עליו. והראב"ד השיג עליו: אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי. כלומר, הראב"ד הקשה על הרמב"ם שמן הסוגיא מבואר דשלישי ושביעי לעיכובא, כלומר חייבים להיות דווקא ארבעה ימים בין הזאה להזאה. ובכסף משנה תירץ שהרמב"ם גרס אבל היכא דעבד ברביעי ובשמיני אימא שפיר דמי, קא משמע לן. (ראה ברש"י ובתוספות יומא ח ב) כלומר, סלקא דעתין שיוכל לאחר את ההזאות ולהזות ברביעי במקום בשלישי ובשמיני במקום בשביעי. וקא משמע לן שאסור לו לעשות כן היות ומצוה להקדים ולהזות מיד כאשר הגיע זמן ההזאה. לפי זה, אין מקור בגמרא לכך שההפרש של ארבעה ימים בין הזאה להזאה הוא לעיכובא. ובספרי זוטא (חוקת אות יב) מבואר להדיא שאפשר לדחות את ההזאה השניה. (וראה בילקוט שמעוני בפרשת חוקת שהעתיק את הספרי זוטא וגורס בסוגיא דקידושין כמו שכתב הכסף משנה.) וראה עוד במהרי"ט וב"שער המלך" יסודי התורה ו י בישוב דעת הרמב"ם.
ושאלינן: ומה שמוסיף הפסוק שהוזכר לעיל ומסיים: "וחטאו ביום השביעי" למה לי לחזור ולכותבו.
ומשנינן: אצטריך לאומרו, כי אם לא כן, סלקא דעתך אמינא: מה שהצריך הכתוב שתי הזאות, הני מילי לקדשים שדינם חמור, אבל לתרומה יש לומר: בחד הזאה נמי סגיא (די בהזאה אחת).
קא משמע לן, אף בכדי להטהר לתרומה, צריכים שתי הזאות.
מתניתין:
המקדש את האשה ואמר אחר כך: "כסבור הייתי בשעת קידושין שהיא כהנת, (בת כהן) ועל מנת שהיא כהנת קידשתיה, והרי היא לויה, ובבת לוי איני חפץ".
וכן אם אמר: "כסבור הייתי בשעת קידושין שהיא לויה, ועל מנת כן קידשתיה, והרי היא כהנת, ובבת כהן איני חפץ".
וכן אם אמר: "כסבור הייתי שהיא עניה, והרי היא עשירה".
או שאמר: "כסבור הייתי שהיא עשירה, והרי היא עניה".
בכל אלו: הרי זו מקודשת, מפני שהיא לא הטעתה אותו, אלא הוא הטעה את עצמו, והיות שלא פירש את התנאי בפיו, אין כאן תנאי, כי "דברים שבלב אינם דברים"  12 xxx

 12.  א. כדאיתא לעיל מט ב. ודוקא אם לא הטעתה אותו, אבל אם היא הטעתה אותו, אינה מקודשת ואף על פי שלא כפל את תנאו, כי דוקא מי שעושה תנאי, אם אינו כופל את תנאו יש במשמע שבכל ענין יהיה המעשה קיים, אבל מי שגילה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל - ר"ן. (ותירץ בזה מדוע נשנית משנה זו דוקא כאן בסמוך לדין "תנאי כפול" ולא לעיל מט ב. וסיים הר"ן: או שמא לרבי חנינא בלחוד תנא הכי, כי לרבי מאיר גם כאן צריך לכפול תנאו.) וראה במהרי"ט. וב"קובץ שיעורים" לבבא בתרא דף קלב. ב. ב"מרומי שדה" דייק מרש"י שאין כאן חסרון בנאמנותו לומר כסבור הייתי שהיא כהנת, ורק משום "דברים שבלב" אין כאן תנאי, ראה שם.
א. גוי או עבד כנעני המקדשים בת ישראל, וכן ישראל המקדש גויה או שפחה כנענית, אין הקידושין תופסים.
ב. אין קידושין תופסים באשת איש ולא באחות אשתו כל זמן שאשתו בחיים.
ג. תנא דמתניתין סובר: אין קידושין תופסים לאדם זר ביבמה שלא חלצה מן היבם.  13 

 13.  היות ו"יבמה לשוק" היא מחייבי לאוין וסובר התנא כרבי עקיבא (יבמות צב א) שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין או משום דכתיב (דברים כה ה): "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", דמשמע, לא תהיה בה הוית קידושין - רשב"א.
גוי האומר לאשה יהודיה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר".
או יהודי האומר לגויה: "הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי".
וכן, עבד האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר ואהיה בן חורין"
או בן חורין שאמר לשפחה: "הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחררי ותהיי בת חורין".
וכן, האומר לאשת איש: "הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך ותהיי מותרת לכל אדם"
או שאמר לאחות אשתו: "הרי את מקודשת לי לאחר שתמות אשתי שהיא אחותיך ותהיי מותרת לי".
וכן, האומר ליבמה: "הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ ליך יבמיך ותהיי מותרת לשוק. "
בכל אלו: אינה מקודשת, היות ואי אפשר לקידושין שיחולו עכשיו, הרי קידושין אלו ב"דבר שלא בא לעולם" הן, ואינם קידושין.
וכן, האומר לחבירו: אם ילדה (אם תלד) אשתך נקבה, הרי בתך זו מקודשת לי" כאשר תולד אינה מקודשת, כי אי אפשר לקדש עובר, ואף לא לקדש אותה עכשיו, על מנת שיחולו הקידושין כאשר תבא לעולם.
גמרא:
א. תבואה שהיא מחוברת לקרקע, אינה חייבת בתרומות ומעשרות, ואף אי אפשר להפריש אותה לתרומה או מעשר, על תבואה התלושה מן הקרקע.
ב. אי אפשר להפריש תרומות ומעשרות, מדבר הפטור על דבר שמחוייב בתרומות ומעשרות, וכן אי אפשר להפריש, מדבר המחוייב על מה שפטור מתרומות ומעשרות.
תנן התם (תרומות פרק א' משנה ה): אין תורמין (מפרישים תרומה) מן התלוש שהוא מחוייב בתרומות ומעשרות על המחובר שהוא פטור מתרומות ומעשרות,  14  ואם תרם, אף בדיעבד, אין תרומתו תרומה.  15 

 14.  דכתיב (דברים יח ד): "ראשית דגנך תירושך ויצהרך:. תתן לו" ו"דגנך" משמע מידי דמידגן ונאסף בכרי - רש"י. ובתוספות הקשו: לפי זה, אם יפריש תרומות או מעשרות בתלוש, קודם שמירח ואסף את התבואה בכרי, לא תחול הפרשתו, והרי מוכח מכמה מקומות שהפרשתו הפרשה היא! ? (ראה מה שתירץ הריטב"א על פי מה שביאר בכוונת רש"י.) וכתבו התוספות: לכן נראה לר"י דהא דמחובר פטור נפקא לן מדכתיב (במדבר יח כו): "והרמותם ממנו תרומת ה"' ודריש בספרי: "ממנו" ולא מן המחובר (דהא קרא בתלוש מיירי כדכתיב ברישא: "כי תקחו מאת בני ישראל" ולקיחה בתלוש משמע - תוספות הרא"ש. וראה עוד בפירוש הרע"ב תרומות א ה וב"תורת אבירים" אות טז.) וכתבו התוספות שדרשא זו "ממנו" ולא מן המחובר, לענין עיכובא נאמרה, כי לענין שלא יפריש לכתחילה, כבר ידענו מדכתיב "דגנך" וכל שהוא קודם מירוח בכרי אין להפריש ממנו לכתחילה. וראה ברשב"א לעיל מו ב ד"ה אדם יודע שנסתפק אם אכן אסור לכתחילה להפריש קודם מירוח, או ש"דגנך" בא ללמד שאין חיוב להפריש קודם מירוח ומותר לאכול לפני כן, אבל אם ירצה רשאי הוא להפריש קודם מירוח.   15.  והרי ה"תלוש" טבל כמות שהיה, ואף אם נתנו לכהן, יכול הכהן להפריש אליו מפירות טבל אחרים, ויהיה מה שבידו "חולין מתוקנים". וכשיתלש ה"מחובר" יעשה טבל ויהיה צריך להפריש עליו תרומות ומעשרות.
בעא (שאל) מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כאשר אמר: "פירות ערוגה זו, שהם תלושים וחייבים בתרומות ומעשרות, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שעתה הם מחוברים, ופטורים מתרומות ומעשרות ורוצה אני שתחול ההפרשה בשעה שיתלשו פירות אלו", ואחר כך נתלשו אותם פירות, מהו דין הפרשה זו?
וכן, אם אמר: "פירות ערוגה זו,  16  שעתה הם מחוברים ופטורים, יהיו תרומה, על פירות ערוגה זו שעתה הם תלושים, וחייבים בתרומות ומעשרות, ורוצה אני שלא תחול ההפרשה על המחוברים זו עתה, אלא רק לכשיתלשו, ואחר כך נתלשו אותם פירות, מהו דינם?  17  כי יש לומר: היות ועכשיו אינם תלושים, ופטורים מתרומות ומעשרות, אם כן, הרי הוא כמקדיש דבר שלא בא לעולם.

 16.  ברמב"ם (תרומות ה ט) מבואר שהפירות הביאו שליש, אך הריטב"א כתב הפירות מבושלים ואינם מחוסרים אלא תלישה, ראה שם ציון 300).   17.  ב"גליון הש"ס" כתב דהוא הדין אם אמר פירות ערוגה זו לכשיתלשו יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו, וכן כתב הגר"א ביורה דעה שכז א, וראה עוד במהר"י קורקוס על רמב"ם תרומות ה ט ד"ה ואפשר עוד.
או נאמר: היות ואינו רוצה שתחול ההפרשה עכשיו, אלא רק לכשיתלשו הפירות,  18  ומכיון שבידו לתלוש את הפירות, הרי הם כתלושים, ויוכל להפרישם לכשיתלשו.

 18.  כתב רש"י ד"ה ונתלשו מהו: שתהא תרומה למפרע. וכתב הרש"ש שאין כוונת רש"י שהתרומה תחיל למפרע משעת אמירתו, דהא לא שייך תרומה במחובר, אלא הכוונה שעל ידי דיבורו דלמפרע יהא חל עתה כשנתלשו שם תרומה. וראה במהרי"ט אלגזי חלה כב א, ב"דרכי דוד" וב"מערכת הקנינים" סימן ב.
אמר ליה רבי יוחנן: יכול הוא להפריש, ואף על פי שצריך לעשות מעשה - תלישת הפירות מן הקרקע, אינו כדבר שלא בא לעולם, כי, כל דבר שבידו לעשות, לאו כמחוסר מעשה דמי (אינו נחשב כמחוסר מעשה).  19 

 19.  א. בטעם הדבר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כתב הגר"ח (בענין מודר ומושבע מפי אחרים ד"ה והנה עיקר): דעל דבר שלא בא לעולם לא הוי בעלים, ואין לו דין הקנאה וראה ב"קובץ שיעורים" (בבא בתרא אות רעו) שכן משמע בכתובות נט ב. וב"נמוקי יוסף" בבבא מציעא סו ב ד"ה התם זביני הכא הלואה כתב שמפני שלא באו עדיין הפירות בעולם לא מהני משום דלא סמכה דעתיה (וב"קובץ שיעורים" שם כתב דכן משמע בבבא מציעא טז וראה ב"נודע ביהודה" תנינא אבן העזר נד יב וב"שיטה מקובצת" בבא בתרא קמב ב ד"ה הואיל בשם תוספות הרא"ש) ובשלמא אם החסרון ב"דבר שלא בא לעולם" הוא מצד הסמיכות דעת, יש לומר היות והוא בידו ואינו מחוסר מעשה - גמר ומקנה, אבל אם החסרון מצד אינו בעלים על ההקנאה, חידוש הוא לומר שעל ידי הוא "בידו" נחשב מעתה כבעלים על הדבר. ב. ב"קובץ הערות" (סח ב) כתב שתוספות ביבמות (צג א ד"ה מייתי) סוברים ש"בידו" היינו מה שמצד הדין יש בכוחו לעשות, אבל לדעת רבינו יואל (הובאו דבריו ברא"ש פרק עשרה יוחסין טז) צריך שיהיה בידו לעשותו כך בפועל, וראה בהערה הבאה.
איתיביה רב אסי לרבי יוחנן: האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או שאמר "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר" או "לאחר שתשתחררי", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שתמות אחותיך", או "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך": אינה מקודשת.
ובשלמא כולהו (כל המקרים) לאו בידו הוא, שהרי, אין בידו לשחרר את עצמו, או את המקודשת לו, ואי אפשר לו להרוג את בעל האשה, או אחותה, ואינו יכול לחלוץ לה.  20 

 20.  אין להוכיח מכאן ש"בידו" היינו שמצד הדין בכוחו לעשות, כי יש לומר: כאשר מצד הדין אסור עליו לעשות, נחשב הדבר כמו שבפועל אינו בידו. (ראה בפירוש רש"י דברים יב יז) וראה בהערות בעמוד ב.
אלא גר הרי הוי בידו, שהרי בידו לגייר את עצמו, ואם כדבריך שאתה סובר: כל דבר שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא, אם כן, גר וגיורת אינם "דבר שלא בא לעולם", ולמה אין קידושיהם קידושין!?  21 

 21.  בשיעורי רבי שמואל (קידושין יז ב אות רסב) כתב שגוי ועבד מופקעים מעשיית מעשה קידושין. ואף על פי כן שייך שגוי יקדש אשה "לאחר שאתגייר", כי אין הגוי מופקע אלא מעשיית מעשה שיהיה בכוחו לפעול עכשיו, אבל כשמקדש אשה לאחר שאתגייר הרי כל כח המעשה הוא רק לפעול אחר כך ועתה הוא רק מכין מעשה שיפעל אחר כך כשיהיה ישראל. (והוי כאילו כח המעשה חל רק אחר כך, ועל כן בעינן שיהיה המעשה קיים בשעת חלותו, וראה שם שתמה איך מועיל בגוי "לאחר שאתגייר מעכשיו".)
ומשנינן: גר נמי לאו בידו להתגייר הוא.
דאמר רבי חייא בר אבא אמר (בשם) רבי יוחנן:

דרשני המקוצר[עריכה]