פרשני:בבלי:שבועות ה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות ה א

חברותא[עריכה]

ורבי יוסי ברבי יהודה דריש  ריבויי ומיעוטי, ולפיכך הוא מרבה כל דבר, ואינו ממעט אלא רציעה בסם.
ומכח הוכחה מפורשת זו מהברייתא, חוזרת בה הגמרא מההסבר שרבי דריש ריבויי ומיעוטי, ואומרת:
אין, אכן, בעלמא רבי כללי ופרטי דריש, ולא ריבויי ומיעוטי. והכא, בפדיון הבן, היינו טעמא דדריש רבי בריבויי ומיעוטי, משום שכאן אין אפשרות ללמוד בכללי ופרטי, הואיל ולא נכתב הפרט בין שני הכללים, אלא בתחילה נכתבו הכללים ורק לאחריהם הפרטים. ובמקרה שכזה סובר רבי כדתנא דבי רבי ישמעאל, שאין למדים בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט.
דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בפרשת שמיני (ויקרא יא) "את זה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים, אותם תאכלו". שני פעמים. ומהא דכתיב "במים" "במים" פעמיים, ורק לאחריהם נאמר "בימים ובנחלים", מוכח שאין זה כלל ופרט, אלא ריבה ומיעט. משום ששני כללים ופרט אחריהם אינם נדרשים בכלל ופרט אלא רק בריבוי ומיעוט בלבד, משום דאמרינן הטל את המיעוט של "בימים ובנחלים" בין שני הריבויים של "במים", (אבל בכלל ופרט לא אמרינן הטל לפרט הבא אחר הכללים לביניהם).
ותמהינן: ורבנן, דפליגי על רבי בפדיון הבן, וילפי בכללי ופרטי, כיצד הם למדו כך? והרי קדמו שני הכללים לפרט?
אמר רבינא: רבנן אית להו כדאמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה והפרט אחריהן, הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט (וכלל).
ומסיימת הגמרא להסביר את שיטת רבי במשנתנו:
השתא דאמרת, רבי - כללי ופרטי דריש, בעל כורחיך קשיא שבועות! שאם לומדים בכלל ופרט ולא בריבויי ומיעוטי, אינו חייב אלא שתיים על העתיד, כעין הפרט (להרע או להיטיב), ומדוע כתב רבי במשנה "שבועות שתים שהן ארבע"?
אלא, בהכרח, שבשבועות, נסיב העמיד רבי לשתים שהן ארבע, אליבא דרבי עקיבא, (דדריש ריבויי ומיעוטי). וליה, לא סבירא ליה, כי הוא עצמו דריש כללי ופרטי!
גופא: מנין שאינו חייב קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו אלא על טומאה שיש בה ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף והעלם בינתיים? - תלמוד לומר (ויקרא ה): "ונעלם" "ונעלם" שתי פעמים, דברי רבי עקיבא.
רבי אומר, אינו צריך! הרי הוא אומר "ונעלם", מכלל שידע בתחילה, וכתיב נמי "והוא ידע", הרי כאן שתי ידיעות. אחת לתחילה ואחת לסוף. אם כן, מה תלמוד לומר "ונעלם" "ונעלם" - לחייב גם על העלם טומאה, וגם על העלם מקדש.
אמר מר: "ונעלם" - מכלל שידע.
ודנה הגמרא: מאי משמע? מנין לנו זאת? והרי יתכן שביאור "ונעלם", משמעותו היא שלא ידע כלל? אמר רבא: מדלא כתיב "והיא עלומה ממנו", שלשון כזה הוא העלם גמור, גם מתחילה.
אמר ליה אביי לרבא: אלא מעתה, גבי סוטה, דכתיב בה (במדבר ה), 'ונעלם מעיני אישה' גם יש לומר: מכלל, דהוה ידע מעיקרא, שידע הבעל תחילה שנסתרה או שזינתה, אלא שלאחר מכן נעלם ממנו. והרי דבר זה לא יתכן, כי אי הוה ידע, מי בדקו לה מיא? והא תניא "ונקה האיש מעון - והאשה ההיא תשא את עונה", בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעוון - אין המים בודקין את אשתו. והרי אם שכח שזינתה או נסתרה, הרי מן הסתם הוא בא עליה, ונמצא שהוא אינו מנוקה מעוון, כי לאחר שנסתרה או זינתה היא אסורה עליו.
ותו, גבי תורה, דכתיב (בספר איוב כח) "ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה", לדבריך, יש לומר: מכלל, דאיכא דהוה ידע בה. והכתיב - "לא ידע אנוש ע ר כה"!?
אלא, אמר אביי: קסבר רבי ידיעת "בית רבו", שמה ידיעה. והיינו, אין אדם שלא קרא המקרא הזה בבית רבו, בבית הספר, ויודע שהנוגע בטומאה הרי הוא טמא, אלא שעתה נעלמה ממנו הידיעה שהוא טמא משום שלא שם לבו שנגיעה זו מטמאתו. וידיעת בית רבו נחשבת לפי רבי כידיעה בתחילה והעלם אחריו.
אמר ליה רב פפא לאביי: אלא הא דקתני במתניתין "אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר", מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ואם כן, על מי בא הקרבן הזה לכפר?
אמר ליה אביי: אין! משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הנכרים, שאין לו אפילו ידיעת בית רבו. ועליו מכפר השעיר החיצון עם יום הכיפורים.
שנינו במשנה: יציאות שבת שתים שהן ארבע.
תנן התם, בתחילת מסכת שבת: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ!
והוינן בה: מאי שנא הכא, דתנא שתים שהן ארבע, ותו לא. ומאי שנא התם, דתני שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ?
ומשנינן: התם, דעיקר שבת הוא, תני אבות (שהן ההוצאות, של העני ושל בעל הבית, שההוצאה מפורשת בתורה) ותולדות (שהן ההכנסות, שאינן מפורשות בתורה). אבל הכא, דלאו עיקר שבת הוא, אבות תני, ותולדות לא תני.
אך דוחה הגמרא את התירוץ הזה, כי לא יתכן לומר שכאן נשנו אבות בלבד, שהרי אבות, מאי נינהו - יציאות. והרי יציאות, תרתי הויין! אחת לעומד בפנים, ואחת לעומד בחוץ, וכיצד שנינו שחייב ארבע?
וכי תימא לא הויין כל הארבע לחיובא אלא מהן לחיוב ומהן לפטור (וכגון אם רק עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר), והא דומיא דמראות נגעים קתני, מה התם כולהו לחיובא, אף הכא כולהו לחיובא!?
אלא, אמר רב פפא: התם, דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי. הכא, חיובי תני, ופטורי לא תני.
אלא שעדיין אין תירוצו מחוור: חיובי מאי נינהו - יציאות. ויציאות, תרתי הוא דהויין!?
ומתרצת הגמרא: כונת רב פפא לומר שארבעת חיובי המשנה מהתורה הם - שתים דהוצאה ושתים דהכנסה.
אלא, שעדיין קשה על תירוצו של רב פפא: והא יציאות קתני, ואילו רב פפא מונה גם שתי הכנסות!?
אמר רב אשי, להסביר תירוצו של רב פפא: תנא - הכנסה נמי 'הוצאה' קרי לה!

דרשני המקוצר[עריכה]