פרשני:בבלי:שבועות מז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות מז א

חברותא[עריכה]

והתירוץ: תנא במשנתנו שבועת שוא  וכל דדמי ליה!
ואף שבועת ביטוי שנשבע לשעבר, אף היא שקר כמותה. והנשבע אותה לשקר, אף הוא ככל החשודין לעבור על השבועה, שמנתה משנתנו.
שנינו במשנתנו: היה אחד מהם משחק בקוביא - שכנגדו נשבע ונוטל!
ושואלת הגמרא: הא תו, למה לי? והרי כבר שנינו פסול נשבע לשקר ומלוה בריבית?
והתירוץ: תנא פסולא דאורייתא. ומשום כך קתני אף את פסולו של המשחק בקוביא, שפסולו הוא פסולא דרבנן. אך מדאורייתא אין זה נחשב גזל.  61 

 61.  ברשב"א לעיל (דף לא) מבואר שאף שפסולי עדות מדרבנן, אין גובין ממון על פיהם, מכל מקום אם תפס זה שהעידו לטובתו - אין מוציאין מידו. ובאילת השחר נסתפק האם גם לענין שבועה יהיה הדין כן. וכגון שהנתבע היה משחק בקוביא ונשבע. האם לא נוציא ידו כיון שהוא מוחזק, או דכיון שמדרבנן אינו נאמן לישבע, אין שבועתו שבועה ומוציאין ממנו. וצ"ע.
שנינו במשנתנו: היו שניהן חשודין - חזרה שבועה למקומה - דברי רבי יוסי. רבי מאיר אומר - יחלוקו!
אמר ליה רבא לרב נחמן: היכי תנן? כיצד אתה שונה את דברי המשנה. האם רבי יוסי אומר יחלוקו או שרבי מאיר אומר יחלוקו?
אמר ליה רב נחמן: לא ידענא!
חזר רבא ושאלו: הלכתא, מאי? אמר ליה: לא ידענא!
איתמר: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן - רבי יוסי אומר יחלוקו! וכן תני רב זביד בר אושעיא - רבי יוסי אומר יחלוקו!
איכא דאמרי: תני רב זביד אמר רבי אושעיא - רבי יוסי אומר יחלוקו! אמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא - יחלוקו! ועשה רב נחמן מעשה כרבי יוסי, ופסק שיחלוקו!
שנינו במשנתינו: חזרה שבועה למקומה!
ושואלת הגמרא: להיכן חזרה השבועה?
ומתרצת: אמר רבי אמי:
רבותינו שבבבל אמרו: חזרה שבועה לסיני!
כלומר, חזרה השבועה, ואין בית דין משביעין אותו ולא גובין ממנו ממון. אלא מושבע הוא בשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל על "לא תגזול". והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו!
רבותינו שבארץ ישראל אמרו: חזרה שבועה למחויב לה - לנתבע שהודה במקצת, וכיון שאין הוא יכול לישבע - משלם!  62  אמר רב פפא: רבותינו שבבבל הרי הם רב ושמואל.

 62.  העיר הריטב"א, שבסוגית הגמרא נחלקו האמוראים בדעת רבי מאיר דחזרה שבועה למקומה. אולם לא נתבאר טעם דברי רבי יוסי, הסובר שאם שניהם חשודין - יחלוקו. וכן יש לבאר טעמו של רב נחמן דעבד עובדא כרבי יוסי. וביארו הרשב"א והריטב"א, שנסתפקו רבי יוסי ורב נחמן בדינו של רבי מאיר שחזרה שבועה למקומה: האם חזרה שבועה למקומה ופטור משבועה ומתשלום, או שחזרה שבועה למחויב לה ומשלם הנתבע את הכל. ומחמת ספק זה פסק רבי יוסי "יחלוקו". ומשמע, שבעיקר הדין מודה רבי יוסי לרבי מאיר. אך נסתפק בגוף דינו של רבי מאיר ולכן פסק - יחלוקו!
רבותינו שבארץ ישראל הרי זה רבי אבא.
והראיה שרבותינו שבבבל הם רב ושמואל, היא מהא דתנן - וכן היתומין הבאים לגבות חוב אביהם, לא יפרעו מן הנתבע החייב, אלא בשבועה!
והוינן בה: ממאן יפרעו בשבועה?
אילימא אם נאמר שיפרעו מלווה ויגבו ממון שהלוה אביהן ללוה זה, על ידי שטר חוב שיש בידם, ועל זה נאמר שעליהן להישבע את שבועת המשנה שלא פקדם אביהם ולא אמר להם שחוב זה פרוע - דבר זה תמוה, וכי מדוע עליהם להישבע? והלוא אבוהון של היתומים, אילו היה בחיים, היה שקיל את חובו בלא שבועה. ואינהו היתומין, נחייבם ליטול רק בשבועה?
אלא, הכי קאמר: וכן היתומין יתומי המלוה הבאים לגבות מן היתומין של הלוה - לא יפרעו אלא בשבועה. ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו את דין זה שגובין היתומים מן היתומין בשבועה - אלא באופן שמת המלוה בחיי הלוה. ובזמן שירשו בניו את החוב, עדיין לא היה חיוב שבועה על אביהם, כיון שהלוה עדיין היה חי.
אבל, אם מת לוה בחיי המלוה, כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, שהרי כל הבא להיפרע מנכסי יתומין אינו נפרע אלא בשבועה.
והדין הוא שאין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו. ופטורין בני הלוה משבועה ומתשלום.  63 

 63.  רעק"א בחו"מ סימן ק"ח סי"א הביא הביא מדברי שו"ת רדב"ז, שאם טוענים היתומים שאביהם כבר נשבע, צריכים הם לברר שאכן נשבע, ויטלו!
ונמצאנו למידים, שכל המחויב שבועה שאינו יכול, לא הוא ולא כשנגדו להישבע, אין נשבעין ואין נפרעין. אלא חזרה שבועה לסיני, ומפסידין יורשי המלוה.
והוא הדין בששניהם חשודין על השבועה, שהתובע והנתבע אינם יכולים להישבע, מפסיד התובע!
ומבואר, שדעת רב ושמואל היא, שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע - פטור. וחזרה שבועה לסיני.
ורבותינו שבארץ ישראל, הסוברים המחויב שבועה ואינו יכול להשבע - חזרה שבועה למחויב לה. ומתוך שאינו יכול לישבע משלם - הכוונה היא לרבי אבא!
והראיה לכך: מעשה דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה (חטף אדם חתיכה של כסף מחברו)
אתא הנגזל לקמיה דרב אמי, ובאותה עת יתיב רבי אבא קמיה ישב רבי אבא לפני רב אמי.
אייתי, הביא הנגזל חד סהדא עד אחד שהעיד דמחטף חטפא את חתיכת הכסף ממנו מיניה. ותובעו הנגזל להשיב את הגזילה.
אמר ליה החוטף: אין, חטפי, אכן מודה אני שחטפתי ממך כלי זה שאתה תובע. אבל - ודידי חטפי. שלי חתיכת הכסף, ואת שלי חטפתי!
אמר רבי אמי: היכי לידיינו דייני להאי דינא? (איך ידונו הדיינים בדין זה שקשה לדונו, כפי שיבואר להלן) שמא נימא ליה לחוטף - זיל שלים, שהרי הודה בעצמו שחטף, ואילו היו שני עדים על החטיפה, שוב לא היה נאמן לומר דידי חטפי. כי כל החוטף דבר מיד חברו, מוחזק לגזלן עד שיביא ראיה שהחפץ אכן שלו.
ולכן, גם עתה כאשר הוא מודה על החטיפה, אין הוא נאמן לומר ששלי חטפתי. ולכאורה צריך להיות הדין שיחזיר - הא ליכא תרי סהדי שחטף.
ומשום כך יש לנו להאמינו במיגו שהיה יכול לטעון 'לא חטפי' והיה נאמן בכך. ולפיכך אי אפשר לומר לו שישלם.
ואם כן - נפטריה, כיון שיש לו מיגו שאילו היה אומר לא חטפתי - היה נפטר. ואם כן, יהיה נאמן לומר שלי חטפתי ויפטר,  64 

 64.  הקשה הגרנ"ט בבבא בתרא סימן קע"ט: היאך היה נאמן החוטף לומר דידי חטפתי ולהיאמן מחמת מיגו שהיה אומר לא חטפתי כלל. והלוא מיגו במקום חזקה הוא. שהרי לנגזל ישנה חזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו, ואם כן, אף בלי שיש שם עדים לא יהיה נאמן החוטף משום מיגו, כיון דהוי מיגו נגד חזקה. (ואף שדבר זה, ספק הוא בגמרא בבא בתרא ה ב, מכל מקום ספק זה לא נפשט. ואילו כאן פשוט לגמרא שעל ידי מיגו נאמן אף במקום חזקה?) ויישב הגרנ"ט, שהספק האם אמרינן מיגו נגד חזקה, הוא רק בחזקה המבררת. כלומר, כאשר החזקה עשויה לברר ולהכריע עם מי האמת והדין. (וכגון 'חזקה אין אדם פורע תוך זמנו'. שעשויה היא לברר האם פרע הלווה את חובו או לאו. ומכיון שדרך בני אדם שאינם פורעים חובותיהם תוך זמנם, הרי תולין בחזקה זו שהחוב לא ניפרע. וכנגד חזקה כזו - לא אומרים מיגו). אולם חזקה שאינה עשויה לברר, אלא רק לקבוע את ההנהגה בדבר, וכגון חזקה מה שתחת יד אדם שלו, שאינה מהווה בירור והוכחה שהדבר אכן שלו. אלא רק קובעת את הדין, שכאשר יש ספק היכן להחזיק את הדבר - יוחזק ביד מי שמחזיק בו כעת - הרי שכנגד חזקה זו אמרינן 'מיגו'. שהרי 'מיגו' הוא בירור והוכחה שהוא טוען אמת. וודאי שעדיף כח המיגו המברר ומוכיח, מאשר כח החזקה שאינה מבררת ומוכיחה אלא רק קובעת את ההנהגה בדבר. וביאור זה תלוי בחקירה הידועה האם מיגו הוא בירור או כח טענה. (ראה לקמן הערה 61, על דברי הגמרא 'כל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם) ואמנם לפי הצד שמיגו אינו בירור אלא כח טענה, הרי שאין סיבה להעדיף את המיגו על החזקה. ועדיין קשה קושית הגרנ"ט.
אולם גם זה לא יתכן כיון שאיכא חד סהדא שחטף, וממילא אין לו את המיגו שיכול לומר לא חטפתי. שהרי אם היה אומר כך, היה עד אחד מכחישו, והיה חייב שבועה להכחיש את העד.
ואם כן, לכאורה נימא ליה לחוטף, זיל אישתבע כנגד דברי העד, שהרי העד מחייבו שבועה.
אולם גם זה לא יתכן. דכיון דאמר והודה שמיחטף חטפי - הרי הוא מאשר את דברי העד שאכן חטף. ולא יכול להישבע כנגדו את השבועה שהעד מחייבו. כלומר, שלא חטף.  65  ומשום כך - הוה ליה חוטף זה - כגזלן, אשר מוכן לישבע, אך אינו יכול להישבע משום שהוא פסול לשבועה.

 65.  משמע, שאם אכן היה אומר לא חטפתי היה נשבע על כך כנגד העד. והקשו על כך בשם הגר"ח, דהלוא שניהם, גם העד וגם בעל הנסכא, ראו בו שחטף. ואף שבעל הנסכא אינו נאמן לחייבו ממון, מכל מקום נאמן הוא לפוסלו, כמבואר בגמרא סנהדרין כה א. (והובא דין זה בתוס' בסוגיא בבבא בתרא שם) ואם כן, הרי מצטרפים העד ובעל הנסכא ופוסלים אותו מחמת הגזל, ואיך יתכן שישבע? ויישב בקובץ שיעורים (בבא בתרא אות קמ"ט) על פי דברי שו"ת הרא"ש כלל י"א, שאינו נפסל משעה שראו בו שחטף, אלא רק מעת שמעידין עליו שגזל, ורק מאותה שעה הוא פסול. ואם כן כל עוד לא העידו בו - כשר לשבועה. ועדיין יש להקשות, שאמנם הפסול חל משעת העדות. אולם חל הפסול למפרע משעת הגניבה ומבואר בבבא קמא עג דהיכא שפוסלין אותו בגזל, הריהו נפסל למפרע. ואם כן, שוב קשה איך מניחין אותו לישבע, הלוא יתכן שיעידו עליו אחר כך בבית דין ונמצא שלמפרע, בשעה שנשבע היה פסול? ותירצו על פי המבואר בתשובות המיוחסות להרשב"א בתשובה ק"ט, דאם קדם ונשבע, שוב לא יפסל בשבועה זו. משום שהתורה נתנה לו נאמנות מיוחדת לישבע כנגד העד. וכיון שבשעה שנשבע - נשבע כדין, שוב אינו נפסל כלפי שבועה זו שכבר נשבע! ובטעם הדבר כתב הרשב"א, דאם יפסל לעדות ולשבועה מחמת עדות העד ובעל הדין, הרי לא הנחת בן אברהם אבינו שכשר לעדות. שאם כן, כל הנשבע על ידי עד אחד, פסול לעדות על ידי העד ובעל הדין, וכן אם היו שניים שתבעוהו והודה להם במקצת או שכפר הכל, הרי מעתה הוא פסול לעדות. ודבר זה לא יתכן. אלא כיון שנשבע כדין תורה שהאמינתו בשבועה זו, אין לפוסלו מחמת כן!
וכמו כן חוטף זה, אף הוא היה מוכן להישבע כנגד העד. אך אינו יכול להישבע כיון שמודה הוא בעצם החטיפה. רק שטוען כי את שלו חטף.
אמר ליה רבי אבא לרב אמי: דינו הוא כך -
הוה החוטף מחויב שבועה ואין יכול לישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם.  66 

 66.  התוספות בבבא בתרא לד א הקשו: מדוע לא נאמין את החוטף על ידי 'מיגו' שהיה יוכל לומר לא חטפתי, ומחמת כן היה מתחייב שבועה להכחיש את העד, והיה נשבע ונוטל, ואם כן, מחמת המיגו נאמין לו גם עכשיו שה'נסכא' שלו? (עיין שם בתוספות שהוכיח שאף שעל ידי מיגו זה היה מתחייב שבועה, מדאורייתא להכחיש את העד, ואם כן אין כאן מיגו, מכל מקום הוכיח התספות שם דאף מיגו שהיו מתחייבים בו שבועה - הוי מיגו. ועי"ש מה שתירץ) עוד הקשו התוספות שם: אם אין לו לחוטף מיגו, אמאי פטרוהו רב ושמואל, הסוברים שאם אינו יכול לישבע אינו משלם? והלוא אם אין לו מיגו, אינו נאמן אף לומר 'דידי חטפי'. וישלם, כיון שגזלן הוא. ומחמת מה נאמן עד כדי שיפטר מהשבת הממון? ופירש ריב"ם: דהא ודאי יש לו מיגו שהיה יכול לומר לא חטפתי ולהכחיש את העד. ומשום כך סוברים רב ושמואל שפטור. אולם רבי אבא סבר שאף אם יש לו מיגו - חייב. דכיון שיש כנגדו עד אחד המחייבו שבועה. וכבר חל עליו חיוב זה, הרי דינו או לישבע או לשלם. ואין בכח ה'מיגו' לפטור אותו מחיוב זה. ובביאור דברי בתוספות, כתב בחידושי הגרנ"ט בבא בתרא סימן קע"ט. דהנה יש לחקור ביסוד הדין דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. האם שבועת עד אחד חשובה כפטור. כלומר, דכל מקום שיש עד אחד הרי הוא כשניים, ונחשב הדבר כאילו הוא חייב לשלם ממון. כמו שהיה חייב אילו היו שני עדים מעידי סאותו שחטף. אלא שהתורה אמרה שיכול הוא לפטור עצמו מחיוב ממון זה, על ידי השבועה. וממילא היכן שאינו יכול לישבע, ואינו יכול לפטור עצמו מחיוב הממון, הרי הוא משלם. או, שגידרה של השבועה הוא, שהשבועה מהוה חיוב בפני עצמו. ובלא השבועה אין כאן חיוב ממון כלל. אלא דכיון שהטילה עליו התורה חיוב שבועה, אמרינן שאם אינו יכול לישבע - משלם. אולם חיוב ממון זה הוא חיוב מחודש החל עליו כאשר אינו נשבע. וביאר הגרנ"ט, שזוהי כונת התוספות בביאור מחלוקת רבי אבא ורב ושמואל. דרבי אבא סבר שהשבועה היא סיבת פטור. כלומר, שכיון שהעד מחייבו ממון כמו שני עדים, הרי שהאופן ליפטר מחיוב הממון שיש עליו כל עוד לא נשבע - הוא על ידי השבועה. ורב ושמואל סוברים שהשבועה היא חיוב בפני עצמו, ורק אם אינו נשבע הריהו משלם. ונפקא מינה בזה היא, למקרה שהוא אנוס ואינו יכול לישבע. דלרבי אבא י"ל שכיון שאין לו את השבועה ואין לו איך ליפטר מחיוב הממון - על כורחו ישלם. כיון שזה עיקר החיוב החל עליו. ולרב ושמואל י"ל דכל מה שחייב לשלם היכן שאינו נשבע, הוא משום שאינו רוצה לישבע. ואם כן הריהו מעדיף לשלם. אולם כאשר אינו יכול לישבע הרי שאין סיבה לחייבו בממון. שהרי רוצה הוא לקיים את החיוב המוטל עליו, ועל כן פטור הוא מתשלום. וכן ביאר הקובץ שיעורים בבבא בתרא אות קמ"ה. ולמה שנתבאר בדעת רבי אבא, הקשה הקובץ שיעורים: ומה בכך שהעד הוא כשניים. הרי גם כנגד שני עדים היה נאמן לומר 'את שלי חטפתי', אילו היה לו 'מיגו' בדבר זה. שהרי אין הוא מכחיש את העדים - אלא מודה שחטף, רק שאומר כי את שלו חטף, ואילו היה לו מיגו היה נאמן אף במקום שני עדים? והביא בזה הקובץ שיעורים את החקירה המפורסמת, האם 'מיגו' הוא בירור שהטענה היא אמת, או ש'מיגו' מועיל מכח הטענה. (כלומר, אילו היה טוען את הטענה השניה שלא טוען אותה כעת, היה נאמן על ידה. אם כן, אף כאשר טוען כעת את הטענה שאינה מועילה, נאמן הוא מכח הטענה שהיה יכול לטעון). והוכיח הקובץ שיעורים ש'מיגו' מועיל מכח הטענה השניה. ומשום כך אין לו לחוטף 'מיגו' שהיה יכול לומר לא חטפתי. שהרי אילו היה טוען את הטענה שלא חטפתי - לא היה נאמן כיון שעדות עד אחד הרי היא כשנים (כל עוד לא נשבע החייב את השבועה). והלוא, הוא לא היה נאמן לטעון לא חטפתי כנגד שניים המעידין אותו שחטף, ומשום כך אין לו לחוטף 'מיגו', כיון שבטענה זו דלא חטפי, אין כל נאמנות כנגד העד. ולכן, כל עוד לא נשבע חייב הוא לשלם, כיון שנחשב הדבר כאליו שני עדים מעידים כנגדו. ומחייבים אותו ממון. ומשום שאינו נשבע, חייב הוא לקיים את דינו - ולשלם!
ולדברי רבי אבא יש לומר, שגם היכן שהיו התובע והנתבע שניהם חשודין על השבועה דמתוך שאינו יכול לישבע - משלם.
וזהו שאמרו "רבותינו שבארץ ישראל - רבי אבא". שתחזור השבועה למחויב לה, ומתוך שאינו יכול לישבע - משלם.
אמר רבא: כוותיה דרבי אבא שאמר המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם - מסתברא.
דתני רבי אמי: "שבועת ה' תהיה בין שניהם", בין שני בעלי הדין אם קיימין הם לפנינו - ולא בין היורשין!  67 

 67.  עיין בקצות החושן סימן ס"ט ס"ק ז', שנסתפק מה יהא הדין במקרה שנפסק על אדם להישבע שבועה דאורייתא, כגון שבועת מודה במקצת או שבועת עד אחד, ומת. האם צריכים היורשים לשלם, כיון שנתחייב אביהם שבועה דאורייתא שאילו לא היה נשבע אותה, היה חייב לשלם. (ועי"ש שתלה זאת במחלוקת הראשונים האם נאמר דין 'מתוך שאינו יכול לישבע - משלם' היכן שאינו יכול לישבע מחמת שהדבר אינו ידוע לו, ועי"ש).
ושואלת הגמרא: היכי דמי חיוב שבועה בין היורשין אותו מיעטנו מן הפסוק הנ"ל? ודנה הגמרא: אילימא אם נאמר שהמיעוט הוא על מקרה דאמר ליה יורש המלוה ליורש הלוה: מנה היה לאבא ונתנו ביד אבי ך,
ואמר ליה יורש הלווה: חמשין (חצי מנה) יודע אני כי אית ליה, שקיבל מאביך בהלואה, וחמשין יודע אני שלית ליה שלא קיבל ממנו אלא את החמישין שהודיתי לך עליהם, ועל מקרה זה נאמר המיעוט שאין היורש נשבע -
הרי דבר זה תמוה, כיון שמה לי הוא ומה לי אבוהא, שהרי מאחר והוא מודה בחצי ההלואה, וטוען טענת ברי שאת החצי השני לא חייב, הרי מודה במקצת הוא. ומדוע פטור משבועה?  68 

 68.  ביארו הרשב"א והריטב"א שבן המלוה תובעו בטענת ברי. ואומר לו: אני ואתה היינו שם בשעת הלואה או בשעת הודאה שהודה אביך בפני אבי על חוב זה. ואילו הלה, בנו של לווה טוען בברי שחמישים אית ליה וחמישים לית ליה. והרי הוא מודה במקצת הודאה גמורה וחייב שבועה מדאורייתא. וזהו שהקשתה הגמרא: מה לי הוא ומה לי אבוה? שהרי שניהם גם הוא וגם אביו אליו היה כאן, מודים הם הודאה גמורה. וממילא חייבים בשבועת התורה. וכתב הרשב"א, שאילו לא היה בן המלוה טוענו טענת ברי, אלא היה אומר לו שמא מנה לאבא ביד אביך, הרי שאף אם היה הנתבע מודה במקצת - היה פטור משבועה. כיון שמשיב אבדה הוא. שהרי אין הלה תובעו בטענת ברי, ואילו היה רוצה היה מעיז פניו ומכחיש הכל. וכיון שהודה - הרי הוא משיב אבדה ופטור משבועה. עוד כתבו הראשונים, שתביעה זו "מנה לאבא ביד אביך", יש לפרשה באופן שתובעו על מנה שעדיין קיים. כגון שנתנו אביו בתורת פקדון שהיה גזול אצלו. כיון שאם בתורת מילוה נתנו וכעת אינו קיים, פטורין היתומים משבועה! כיון שאין גובין מן היתומין אלא מן הקרקעות. דהא מטלטלין שנפלו לפני היתומין בירושת אביהן - לא משתעבדים בחובותיו אלא רק הקרקעות. ואם כן, כאשר מודה לו היתום על חצי התביעה במנה שאינו בעין, הריהו מודה לו על שיעבוד קרקע. ואין נשבעין. (ובכל ענין זה - עיין בקצות החושן סימן ל"ט ס"ק א')
אלא לאו. ודאי ישבע הבן במקרה זה. והמיעוט נאמר על מקרה אחר -
והוא, דאמר ליה יורש המלוה: מנה יש לאבא ביד אביך. אמר ליה יורש הלווה: חמשין מתוך מנה זה ידענא (יודע אני שלוה אבי מאביך),
וחמשין לא ידענא (לא ידוע לי אם לוה אם לאו). ובאופן זה יש לפטור את היורש, משבועה ומתשלום החמישין הנותרין שתובע ממנו, משום שאינו בקי בעניני אביו.
ומעתה, יש לדייק מדברי רבי אמי כדבריו של רבי אבא. שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם:  69 

 69.  דקדק האילת השחר, שרבי אמי סובר ששיעבוד נכסים עבור חוב, הוא מן התורה. שאם לא כן, הרי אפילו אם ידוע לנו שלא שילם אביהם את החוב, הרי פטורים היתומים מלשלמו. כיון שאין הם יורשים את עצם החוב, אלא רק את הנכסים שנשתעבדו לו. ומכך שצריכה התורה למעט את שבועת היורשים, מוכח ששיעבודא דאורייתא.

דרשני המקוצר[עריכה]