פרשני:בבלי:שבועות מט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות מט א

חברותא[עריכה]

אמר רב הונא:  לכל מגלגלין! על ידי כל השבועות, ואפילו שבועות מדרבנן, מגלגלין לשבועות נוספות. חוץ משבועת שכיר  104  שנשבע ונוטל. שאין מגלגלין על ידה שבועות אחרות.

 104.  כתבו התוספות בשם ריצב"א, שדברי הגמרא אינם אמורים כלפי שכיר דוקא. אלא כלפי כל אלו השנויים במשנה. דכיון שתיקנו חכמים את השבועה לטובתם, אין לגלגל עליהם שבועות נוספות! אולם דעת ר"י היא, דדין זה אמור דוקא לגבי שבועת שכיר. כיון שעיקר שבועה זו אינה אמורה אלא על מנת להפיס דעתו של בעל הבית שהרי השכיר נוטל מן הדין בלא שבועה! וכיון שאין השבועה אלא להפיס דעת בעל הבית, לא חייבוהו כל כך שיהא בעל הבית יכול לגלגל עליו שבועות אחרות מחמת שבועה זו. אולם שאר אלו המוזכרים במשנה - מגלגל עליהם. ועיין בתרומת הדשן סימן שכ"ז.
והטעם הוא, מכיון שכל עיקרה של שבועה זו אינה אלא להפיס דעתו של בעל הבית. ולא שחייב בה השכיר מעיקר הדין. ולפיכך לא מגלגלין, לא ממנה ולא עליה.
רב חסדא אמר: לכל השבועות אין מקילין ולא נמנעים מלגלגל עליהם שבועות נוספות. חוץ משבועת שכיר דמקילין ואין מגלגלין עליה שבועות נוספות.
ויש לשאול: מאי בינייהו בין רב חסדא לרב הונא? הלוא שניהם סבורים שאין מגלגלין שבועות אחרות על שבועת שכיר?
והתירוץ: איכא בינייהו, הנפקא מינה בין דברי רב הונא לדברי רב חסדא, היא לגבי שאר שבועות. האם מאפשרים בית דין לפתוח לו לתובע.
כלומר, להראות לו את האפשרות לגלגל שבועה על הנתבע, ועל ידי כך יתבע התובע
לגלגל שבועות נוספות,
לרב הונא הסובר שלכל מגלגלין, מראים לו בית דין את האפשרות לגלגל. ואם רוצה - מגלגל עליו עוד שבועות.
אך לרב חסדא הסובר שרק לגבי שבועת שכיר מקילין ואין מגלגלין, אולם בשאר שבועות לא מקילין - ומגלגלין, הרי שכל דינו של רב חסדא הוא שלא מקילין. אך לא משמע בדבריו שפותחין לכתחילה.
ולכן לרב חסדא אין פותחין לו, ולא מציעים אפשרות זו מלכתחילה. ורק אם תבע לגלגל עליו עוד שבועות - מגלגלין!
שנינו במשנתנו:  105  והשביעית משמטת את השבועה!  106 

 105.  עיין בהערה לדברי המשנה הללו, ובביאור הראשונים לדין זה.   106.  כתב הר"י מגאש שהשביעית אינה משמטת שבועה מדרבנן אלא רק שבועה מדאורייתא. וביארו בדבריו, שחלוקה שבועה דאורייתא משבועה דרבנן. משום ששבועה דאורייתא היא מזכותו של התובע בתביעת הממון. והיינו שאומר לו או תישבע או תשלם. וכאשר פוקע חיוב התשלום, פוקע חיוב השבועה. אולם שבועה דרבנן אינה אלא תקנה שתיקנו לטובת התובע, על מנת לאלץ את הנתבע שלא יכפור לשקר! אולם דעת הרדב"ז (חלק ד סימן אלף רפ"ה) ששביעית משמטת גם שבועת היסת. וכן כתב שער המשפט (סימן ס"ז ס"ק ב).
ושואלת הגמרא: מנא הני מילי?
אמר רב גידל אמר רב: דאמר קרא "וזה דבר השמטה" - ואפילו חוב של דיבור, כלומר, דיבור של שבועה - משמטת השביעית!

מתניתין:
ארבעה מיני שומרין הן  1  האמורים בתורה:

 1.  משנה זו ודיני ד' שומרין ומקורותיהם, כבר נשנו במסכת בבא מציעא (צג א צד ב). וחזר רבי ושנאם גם במשנתנו כאן, משום שרצה לשנות חיובם ופטורם בקרבן שבועה (באם אכן נשבעו שבועת השומרין לשקר). ולכן הקדים ושנה את חיובם ופטורם בדיני ממון, לפי שחיוב קרבן השבועה תלוי בחיוב הממון. שאם נשבע על דבר שהיה מתחייב בו (אילו היה מודה), ובכפירתו בשבועה פטר עצמו מתשלום ממון, אזי הוא חייב בנוסף לתשלום, גם בקרבן שבועת הפקדון, ובתשלום חומש. וכן אם נשבע לשקר ולא היה צריך לשבועה זו על מנת להיפטר מן הממון, אינו חייב קרבן שבועה, כיון שלא כפר ממון בשבועתו. שהרי ממילא היה פטור. וכן כל כיוצא בזה, כפי שמפורט במשנה. רש"י.
שומר חנם, השומר על חפץ שהופקד בידו בחינם, שאינו נוטל כל שכר על שמירתו.
והשואל  2  חפץ מחברו על מנת להשתמש בו, ואינו משלם עבור כך.

 2.  העירו התוספות (ד"ה ארבעה שומרין) מדוע הזכירה המשנה את השואל אחר שומר חינם. והלוא בפסוק נאמר שומר שכר אחר שומר חנם? ויישב, ששנתה המשנה את החמור יותר, שואל, שחייב באונסין, ואחר כך את הקל יותר, שומר חינם, הפטור מן הכל חוץ מן הפשיעה. ולפי סדר הלכותיהם נמנו, ולא לפי הסדר שכתובים הם בתורה. וע"ע במלאכת שלמה על המשנה.
נושא שכר, שומר המקבל שכר עבור שמירתו.  3 

 3.  נסתפק רעק"א בדין שומר שכר החייב בגניבה ואבדה, האם חיובו הוא משום שנוטל שכר עבור השמירה, או להפך, נטילת השכר הינה עבור חיובו בגזילה ואבדה (ונטילת אחריות זו על גניבה ואבדה, היא סיבת שכר השמירה). ונפקא מינה בספק זה היא, בכגון שלא שמר השוכר את הפקדון, ורק בדרך נס לא נאבד ולא נגנב, יש לדון האם מחויב המפקיד לשלם לו שכר שמירתו: אם עיקר דינו הוא שנוטל את שכר השמירה ורק מחמת כן חייב הגניבה ואבדה, יכול המפקיד לומר לו: לא מגיע לך שכר שמירה, כי לא שמרת את הדבר. ומחמת כן יש לו למפקיד, להיפטר מן השכר. אך אם עיקר השכר הוא עבור אחריותו וחיובו בגניבה ואבדה, יכול השומר לומר לו: מה לך אם שמרתי את הדבר או לא, הלוא אף אם היה הדבר נגנב או נאבד, מחויב אני לשלם לך. ועבור זה - מגיע לי שכר שמירה. ובשו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סימן רמ"ט נסתפק היכן שנגנב הדבר מידו של שומר שכר, ונתחייב בתשלום החפץ, האם מחויב הבעלים לשלם לו עבור שמירתו. ותלה זאת בספק הנ"ל, שאם השכר הוא עבור השמירה, הרי לא שמר, ואם כן אין לו לקבל שכרו. אולם אם השכר הוא עבור אחריותו בגניבה ואבדה, הרי אחראי הוא, ויקבל שכר שמירתו ואחריותו. ועיין בקצות החושן סימן רכז ס"ק ד שכתב בפשיטות שאין צריך לשלם לו. ועיין בתפארת יעקב על משנתנו.
והשוכר שלקח חפץ ומשתמש בו בשכר.
ומבארת המשנה, שאם אירע לחפץ מקרה שמחמתו אי אפשר להשיבו לבעלים כגון שנעלם או נשבר, דינם של שומרין אלו הוא כך: אם אירע הדבר כאשר היה החפץ אצל שומר חנם - וכעת תובעו המפקיד על כך, ורוצה השומר להיפטר מן התביעה -
נשבע על הכל  4  - ישבע כי אכן קרה לחפץ אחד מן המקרים שיכולים לקרות לו,  5  כגון גניבה אבידה וכיו"ב, או שנשבר.

 4.  שלחן ערוך חו"מ סימן רצה סעיף ב: כל שומר שנשבע שבועת השומרין כולל בשבועתו ג' דברים. (א) ששמר כדרך השומרין, ושאירע לחפץ כך וכך, ומשום כך פטור. (כלומר, אף אם אכן נגנבה הבהמה ומן הדין שומר חינם פטור, אך אירעה הגניבה תוך כדי פשיעה מחמת שלא שמר כדרך השומרין - אף שומר חינם חייב בגניבה זו, ולכן צריך להישבע שלא אירע הדבר מחמת פשיעה). וכן אם מתה הבהמה, ושומר שכר פטור, כיון שאונס הוא, אך אירעה המיתה מחמת שלא שמרה כהוגן, כגון שהניחה ללכת בהר, ונפלה ומתה - אף שומר שכר חייב במיתה זו (סמ"ע ס"ק ד'). (ב) ושאינו ברשותו. (עיין בסמ"ע שם ס"ק ה' שהקשה, הלוא כבר נשבע השומר שנגנבה או מתה, וממילא כבר אינה ברשותו). (ג) ושלא שלח בו יד, קודם שאירע המאורע הפוטר אותו.   5.  פירוש - על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב, הוא נשבע שכך עלתה לו, ופטור. אבל בפשיעה הוא חייב. (רש"י במשנה בבא קמא צג א וכעין זה כתבו בתוס' ד"ה שומר חינם)
וישבע השומר כי לא פשע בשמירת החפץ, ועל ידי שבועה זו - נפטר מתשלום.
ואם אירע הדבר כאשר היה החפץ אצל השואל, הרי הוא, השואל - משלם את הכל,  6  ואפילו אם קרה הדבר באונס! ואינו נפטר על ידי שבועה.

 6.  פירוש, בכל מה שמוזכר בתורה בפרשת שומרין, השואל חייב. אבל הוא פטור במתה מחמת מלאכה ודבר זה נלמד מסברא ב"ק צו ב, ועל כן לא דיברה בזה המשנה.
ואם אירע הדבר כאשר היה החפץ אצל נושא שכר והשוכר - וטוענים כי נשבר הדבר, הרי הם נשבעין על טענת השבורה כלומר, שנשברה הבהמה באונס,
וכן אם טוענים כי נשבתה הבהמה שהופקדה בידם, הרי הם נשבעים על טענת השבויה, שנשבתה הבהמה באונס.
וכן על המתה, שמתה הבהמה שלא על ידם, ונפטרים מתשלום, על ידי שבועה זו.
ואם טוענים השוכר והשומר שכר שנגנבה הבהמה מהם או שאבדה - משלמין את האבדה ואת הגניבה! ואינם נפטרים על ידי שבועה.
הובא לעיל בהקדמה, הדין ששנינו לעיל בפרק חמישי, כי מי שכפר בפקדון שהופקד בידו, ונשבע על כך, והתברר ששיקר בשבועתו - חייב בקרבן אשם. וכן מוסיף ומשלם חומש מחמת שבועה זו.
ואינו מתחייב בקרבן שבועת הפקדון, אלא אם באותה כפירה בשבועה, הוא פוטר עצמו מתשלום ממון.
אבל, אם ממילא הוא פטור מלשלם, אף בלא שישקר, והיה יכול לפטור עצמו אף אם היה נשבע אמת, אלא שפטר עצמו דוקא על ידי שבועת שקר, אין הוא חייב בקרבן!
ולכן, אם אמר המפקיד לשומר חנם: היכן שורי? ואמר לו השומר: מת! ואילו האמת היא: והוא, (האמת היא), שהשור הזה נשבר, או נשבה, או נגנב, או אבד!
או שאמר השומר כי השור נשבר, והוא (האמת היא), שהשור הזה מת, או נשבה, או נגנב, או אבד!
וכן אם אמר נשבה השור, והוא - שמת או נשבר או נגנב או אבד!
וכן אם אמר השומר נגנב השור. והוא, שמת או נשבר או נשבה או אבד.
וכן אם אמר השומר חינם: אבד השור. והוא, שמת או נשבר או נשבה או נגנב!
ועל כל טענות אלו שטוען השומר, אמר לו המפקיד: משביעך אני על דבריך שהם אמת, ואמר השומר: אמן! -
פטור השומר מקרבן שבועת הפקדון, על אף ששיקר, כיון שהיה יכול להישבע שבועת אמת ולהיפטר. ונמצא, שלא כפר ממון בשבועתו, כיון שממילא היה פטור.
אם אמר המפקיד לשומר חינם: היכן שורי? אמר לו השומר: איני יודע מה אתה סח! כלומר, כופר הוא בכל טענת המפקיד, וטוען שלא קיבל את שורו לשמור.
ואילו האמת היא שקיבל את שורו לשומרו כשומר חינם, והסיבה שאינו משיב לו כעת את שורו -
והוא, שמת או נשבר או נשבה, או נגנב או אבד.
ואמר לו המפקיד: משביעך אני על כפירתך שלא לקחת מידי את השור,
ואמר השומר: אמן - הרי הוא פטור מקרבן. כיון שלא כפר ממון בשבועתו, שהרי היה יכול לומר את האמת, ולהישבע על כך והיה נפטר בשבועה זו.
אמר לו המפקיד לשומר חינם: היכן שורי שהפקדתי אצלך? אמר לו השומר: אבד!  7 

 7.  המלאכת שלמה דקדק מדוע נקט התנא דוקא 'אבד' ולא 'מת או נשבר'. וכתב, שהוא הדין אם טען 'מת או נשבר' אלא נקט התנא 'אבד' להשמיענו שחלוקה טענת אבדה מטענת גניבה, שמשלם בה את הכפל, אף על גב שלגבי שומר שכר - שוים שתי הטענות.
אמר לו המפקיד: משביעך אני שאכן השור אבד כדבריך, ואמר השומר אמן על השבעתו,
ואילו העדים מעידים אותו את השומר, שאכלו (את השור) - הרי השומר משלם את הקרן בלבד.  8 

 8.  האור גדול תמה לפי דברי המשנה הללו, על דברי המנחת חינוך (מצוה נד אות טו) שכתב בדעת הרמב"ם ששומר אשר גנב מרשותו, כלומר, כאשר שהה החפץ ברשותו אחר שהבעלים הפקידוהו אצלו, הריהו חייב כפל, רק אם גנב על ידי מעשה קנין. ולפי זה צריך עיון, מדוע כאן, במקרה זה שאכלו, פטור השומר מכפל. והלוא אי אפשר לאכול בלא שיעשה מעשה קנין באכילה. כמבואר בכתובות ל ב. והכריח האור גדול, שגם שומר אינו מתחייב אלא אם גנב בדרך גניבה, בדרך "מיטמר מאינשי", שמסתיר זאת מעיני בני אדם מחמת שירא בגניבתו. ורק באופן זה מתחייב. ואילו כאן במקרה זה שבמשנה, מדובר שאכלו שלא בדרך גניבה, ומשום כך פטור מן הכפל.
אך אינו מביא קרבן, ואינו משלם חומש. על אף שהיתה בשבועתו כפירת ממון. שהרי לא הודה מעצמו באשמתו, אלא רק העדים העידו בו.
אבל, אם הודה השומר מעצמו שאכל את השור, ושכפר בתביעת המפקיד ונשבע לשקר, הרי הוא משלם קרן  9  וחומש, ומביא קרבן אשם. וזהו דינו של הנשבע שבועת הפקדון לשקר!  10 

 9.  יש לעיין: הלוא אין אדם נאמן לשים עצמו רשע, ואיך יתחייב על פי עצמו? וכתב הגר"א (חו"מ סימן פ"ז ס"ק צ"ט) שאף על פי שאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום, יכול הוא לחייב עצמו ממון על פי דבריו. שאין נאמנותו כלפי האיסור אלא רק כלפי חיוב הממון. ובקובץ הערות סימן כב אות ב ביאר, שחיוב התשלומין המוטל על הגנב על פי הודאתו, אינו מחמת איסור הגניבה שעבר. שהרי אפילו אם לא עשה איסור, הרי הוא צריך לשלם ולהשיב ממון חבירו הנמצא בידו. וכמו במציל עצמו בממון חבירו במקרה של פיקוח נפש, חייב אחר כך לשלם לחבירו עבור הממון שהשתמש בו להצלתו. ואם כן, חיוב התשלומין ורשעתו שחטא בה, דינים נפרדים הם. ולכן אף שהוא מרשיע את עצמו, ואינו נאמן לשים עצמו רשע, מכל מקום, כלפי הממון אין הוא מחויב להשיב מחמת הרשע, אלא משום שנמצא ממון חבירו בידו!   10.  מבואר, שאינו מתחייב חומש ואשם על פי העדים. והנה במסכת כריתות ריש פרק ג, תנן: שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי. רבי מאיר מחייב משום שאם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל?! אלא ודאי שחייב. וחכמים פוטרים משום, דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי, ייפטר, ולא יוכלו העדים להכחישו ולומר לו שלא הזיד, אף כאן פטור משום כך. (והסתפקה הגמרא שם (יב א) האם טעמם של רבנן הוא משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, או משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור, כי אמר נמי לא אכלתי - מהימן! ועיין בשער במשפט (ב ב) שהעיר, שבמשנתנו לא שייך לומר שנאמן יותר מעדים משום מיגו שהיה יכול לומר מזיד הייתי ויפטר. שהרי גם הנשבע במזיד, חייב קרבן שבועת הפקדון. וכמבואר לעיל לז א. ועי"ש שכתב דעל כרחך, צריך לומר לפי טעם זה, ששונה קרבן אשם של שבועת הפקדון מקרבן חטאת, כיון שבאשם נאמר 'והתודה'. ואם כן, אף אם מביאו מזיד, מכל מקום, אינו בא אלא על פי הודאתו ולא על פי עדות העדים. (וזה לא כמו הגמרא בבא מציעא ג ב, שמבואר שם שאשם וחטאת שוים לענין זה).
וכן אם אמר המפקיד לשומר חינם - היכן שורי? ואמר לו - נגנב!
אמר לו המפקיד: משביעך אני שנגנב כדבריך, ואמר השומר: אמן,
ואילו העדים מעידים אותו שהוא עצמו גנבו - משלם השומר תשלומי כפל. על אף שלא גנב את השור בפועל מידי הבעלים, (שהרי השור נמצא ברשותו על ידי הפקדת הבעלים) אלא רק טען טענת כי השור נגנב ונשבע על טענה זו - הרי שנחשב כאילו גנבו ומשלם כפל!
ואם הודה, השומר הטוען טענת גנב מעצמו, הרי הוא פטור מהכפל - כדין מודה בקנס
ומשלם קרן וחומש ואשם - כדין הנשבע שבועת הפקדון לשקר.
אם אמר המפקיד לאחד לסתם אדם, שבשוק: היכן שורי שגנבת?
הוא, אותו אדם אומר: לא גנבתי,  11  והעדים מעידים אותו שגנבו,  12  הריהו משלם תשלומי כפל (גם אם לא נשבע לשקר).

 11.  כך היא הגירסא שלפנינו, וכן גרסו רש"י והתוספות. וביארו התוספות שאין מקום לגרוס כאן "משביעך אני - ואמר אמן", כיון שבלא שבועה גם כן מתחייב בתשלום כפל, כיון שהעידו בו שגנב. ולפי גירסא זו, גם לא נאמר כאן שאם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. משום שחיובים אלו אינם אלא כאשר נשבע.   12.  התפארת ישראל דקדק בדברי המשנה "והעדים מעידים אותו שגנבו", ואילו לעיל כתבה המשנה "והעדים מעידים אותו שאכלו" ויש להבין, הלוא אין נפקא מינה על איזה אופן מעידים העדים ששלח השומר את ידו בבהמה. אלא העיקר הוא טענת השומר, שבטענת אבדה משלם קרן, ובטענת גנבה משלם כפל. ומדוע שינתה המשנה ונקטה כאן שהעדים מעידין שגנבו? ויישב: הסיבה שהתנא לעיל נקט 'שאכלו', היא כדי להשמיענו שאף אם אכל את הבהמה וביערה מן העולם, עדיין אינו חייב כפל, כיון שטען 'אבד'. ואילו כאן, מעידים העדים שגנבו ועדיין הוא קיים ברשותו - אפילו הכי חייב כפל כיון שטען 'נגנבה'.
ואם מעידים העדים כי גם טבח ומכר, הדין הוא כי משלם תשלומי ארבעה וחמשה!
ראה הגנב, או הטוען טענת גנב, שישנם עדים שממשמשין ובאין להעיד נגדו,  13  והקדימם ואמר גנבתי.

 13.  כתב אבן האזל בהלכות סנהדרין פרק ה הלכה טו ד, כי הדין שראה עדים ממשמשין ובאים וקדם והודה פטור, הוא רק אם העדים עדיין לא היו בבית דין. אבל כאשר העדים מזומנים כבר לפני בית הדין, צריכים לשמוע קודם את דברי העדים. כי דוקא אם אין עדים בפנינו, נאמר הלימוד 'אם תימצא בשעריך - פרט למרשיע את עצמו'. אבל כאשר העדים לפנינו - אין שומעים את ההודאה אלא את עדות העדים.
ואף שהמשיך להכחיש בכך שאמר: אבל לא טבחתי ולא מכרתי, ונמצא שאכן טבח ומכר, אינו משלם אלא קרן!
כיון שהודה, נפטר מן הכפל. ועל אף שהודה מחמת שירא היה פן יעידוהו העדים ויתחייב, מכל מקום כיון שאינו משלם כפל שהרי הודה בגניבה - אינו משלם ארבעה וחמשה, אלא רק קרן!  14  אמר המשאיל לשואל: היכן שורי שהשאלתיך? אמר לו השואל:

 14.  התוספות העירו שלדעת שמואל (בבא קמא עה א) הסובר שאם הודה בקנס ואחר כך באו עדים - חייב, מדוע כאן פטור מן הקנס? וביארו, שלדעת שמואל, יש להעמיד כאן כפי שהעמידו בגמרא שם, שהמדובר הוא שאכן היו עדים ממשמשין ובאין, אולם בסוף חזרו בהם העדים ולא העידו. ונמצא שלא נתחייב בדבר על פי עדים אלא רק על פי הודאתו.

דרשני המקוצר[עריכה]