פרשני:בבלי:שבועות ל א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות ל א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
שבועת העדות, שמשביע התובע מחברו עדות, לבוא ולהעיד בבית דין את הידוע לו. אם שיקר וכפר ואמר שאינו יודע לו עדות, חייב קרבן שבועת העדות, נוהגת -
באנשים ולא בנשים, משום שהנשים אינן כשרות להעיד.
ברחוקין ולא בקרובין. שאם היו העדים קרובים לבעלי הדין הרי הם פסולין להעיד.
בכשרין, ולא בפסולין להעיד, כמו גזלן וכדומה.
ואינה נוהגת שבועת העדות אלא בראויין להעיד. להוציא מלך, שאינו מעיד משום כבודו (או להוציא משחק בקוביא שפסול להעיד מדרבנן).
ונוהגת שבועת העדות בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין.
כל זאת, כאשר העד נשבע את שבועת העדות מפי עצמו.
אבל, אם אינו נשבע בעצמו, אלא הוא מושבע מפי אחרים, שהשביעוהו שיבוא להעיד, והוא שיקר, וכפר, וטען שאינו יודע עדות,  3  אזי אין חייבין על אותה השבועה מפי אחרים עד שיכפרו בהן העדים בבית דין - דברי רבי מאיר.

 3.  המשנה למלך ב"דרך מצוותיך" כתב, שפשוט הדבר שמושבע מפי אחרים אינו עובר על "לא תשבעו בשמי לשקר". ויתכן שכל איסורו הוא מכח הלאו של "לא תשקרו", הנלמד משבועת הפקדון. ויש לדון על מה בא קרבן שבועת העדות, האם הוא בא לכפר על עבירה, ואם כן, מה היא העבירה (כשאינו נשבע בעצמו אלא מושבע מפי התובע), או שמא חייבה התורה את הקרבן על עצם כפירת העדות (בהשבעה שהשביעו חברו), בלי לייחס אותה לעבירה מסוימת. התוס' במסכת ב"ק (נו א) כתבו שהחיוב הוא רק במקום שיש מצוה להעיד, והוא כובש את חיובו להעיד בשבועה. וחיוב זה הוא רק עם תובעו חברו לבוא ולהעיד עבורו, אבל אם אינו תובעו, אינו מצווה לבוא להעיד מצד חובת העדות, אלא רק מצד "לא תעמוד על דם רעך", שמכאן למדו הרמב"ם והחינוך שכל היכול להציל ממון חברו, כגון, שיכול לבוא ולהעיד עבורו בתביעת ממון, עובר בלאו זה, אבל על כך הוא אינו חייב קרבן שבועת העדות. שער המשפט (סימן כח) ולגבי דיני נפשות מביאה הגמרא מיעוט מיוחד שאין חייבים עליהם קרבן שבועת העדות. ודנו האחרונים, הרי בלי תביעת התובע להעיד, גם בדיני ממונות אין חיוב קרבן כי אין לו מצוה להעיד, ואם כן, בדיני נפשות, שאין בהם תובע, אין צורך למעט אותם מקרבן. ועין באבי עזרי (הלכות עדות) שהמיעוט הוצרך כאשר תובע הנאשם מהעדים שיבואו ויעידוהו שאינו חייב מיתה, שאז הם חייבים להעיד מצד חובת עדות.
וחכמים אומרים: בין אם נשבע העד מפי עצמו, ובין אם הוא הושבע מפי אחרים, אינן חייבין העדים עד שיכפרו בהן בבית דין!
וחייבין העדים קרבן שבועת העדות, בין על זדון השבועה, שהיו מזידים באופן מוחלט, בכך שידעו את האמת שכפירתם בשבועה היא בשקר, וגם ידעו את חומרת מעשיהם שהם מתחייבים בקרבן עולה ויורד. ובין על שגגתה, שלא ידעו את חומר הענין שמתחייבים בקרבן. אבל שגגה זו היתה ביחד עם זדון העדות, שידעו את העדות, ובכל זאת כפרו בשבועה ואמרו שאינם יודעים.
אבל, אינן חייבין בקרבן על שגגתה המוחלטת של שבועת העדות, כאשר הם שכחו מהעדות, ובשעה שנשבעו או הושבעו לבוא ולהעיד, הם היו סבורין באמת שאין הם יודעים את העדות, ולכן נשבעו שאינם יודעים.
ומה הן חייבין על זדון השבועה - קרבן עולה ויורד!
גמרא:
דנה הגמרא: מנא הני מילי שאשה פסולה  4  להעיד?

 4.  יש לדון, במקום שעדות של עד פסול מתקבלת אפילו לגבי ממון, האם יהיה העד הפסול חייב קרבן שבועת העדות? רע"א בתשובותיו סימן קע"ט והשב שמעתתא (ז א) סוברים שיהיה פטור, וכן כתב הגר"ח (הלכות רוצח ט טו) שכך הוא פשטות דברי המשנה האומרת שנשים ופסולי עדות אין בהם קרבן שבועה, ומשמע שבכל ענין, ואפילו הם נאמנים לגבי ממון, הם פטורים, כי אין הם מתקבלים בתורת עדות אלא בתורת נאמנות. וכתב רע"א, שאם קיבל עליו הבעל דין את עדותו של עד אחד, אם הוא עד כשר, מתקבלת עדותו כעדות גמורה, וחייב עליה קרבן שבועת העדות, אך אם יקבל עליו עדות של עד פסול, על אף שהוא נאמן לממון (כיון שקיבל על עצמו את עדותו), הוא יהיה פטור מקרבן שבועת העדות, כיון שהוא אינו עד, אלא נאמן בלבד! אך הביא רע"א את דברי הר"ן בשם הירושלמי, שגם אם קיבל עליו עד אחד כשר אין בו חיוב שבועת העדות, וביאר, שהטעם הוא מחמת שקבלת הבעל דין אינה נותנת תוקף לעדות העד האחר בתורת עדות, אלא היא רק התחייבות הבעל דין לנהוג לפי עדות העד האחד. אבל במקום שעד אחד נאמן מן התורה, כגון במיתת הבעל ובעדות על סוטה שנטמאה, שעליו אמרו שהוא נאמן כשניים, הרי הוא חייב בקרבן שבועת העדות, אם הוא עד כשר.
דתנו רבנן: אמרה תורה (דברים יט) "על פי שני עדים או שלשה יקום דבר! כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', לפני הכהנים והשופטים".
ודרשינן: "ועמדו שני האנשים" - בעדים הכתוב מדבר, ולא בבעלי הדין. שהרי לפני כן נאמר "כי יקום עד". וכיון שאמר הכתוב "אנשים" לגבי עדים, בא הכתוב ללמד שנשים אינן כשרות להעיד.
אתה אומר שהכתוב מדבר בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? כשהוא אומר "אשר להם הריב", הרי בעלי דינין אמור. הא מה אני מקיים את תחילת הפסוק "ועמדו שני האנשים"? - בעדים הכתוב מדבר!
ואם נפשך לומר פירכא על דברים אלו, הרי לך גזירה שוה, שאי אפשר לפרוך אותה:
נאמר כאן "שני האנשים", ונאמר להלן (לעיל מיניה), "על פי שני עדים יקום דבר". מה להלן בעדים - אף כאן בעדים!
והוינן בה: מאי "אם נפשך לומר"? מהי הפירכא שהיה ניתן לפרוך?
ומשנינן: וכי תימא, מדלא כתב רחמנא "ועמדו שני האנשים, ואשר להם הריב", אלא כתב "שני האנשים אשר להם הריב", הייתי אומר כי כוליה קרא בבעלי דינין משתעי (מדבר) -
לכן יש ללמוד ממה שנאמר כאן "שני", ונאמר להלן "שני", מה להלן, בעדים, אף כאן בעדים. והיינו, על אף שלא נאמר בהאי קרא וי"ו החיבור ("ואשר להם הריב") בכל זאת, יש לנו לקרוא אותו כך: ועמדו שני האנשים - העדים. וכמו כן יעמדו שני בעלי הדין, אשר להם הריב.
תניא אידך: "ועמדו שני האנשים" - בעדים הכתוב מדבר!
אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין?
אמרת: וכי רק שנים אנשים באים לדין ואילו שלשה אין באין לדין?! ומזה מוכח שהפסוק מדבר בעדים, לפי שדרך העולם להביא שני עדים, כי אין צורך ביותר משנים. אבל בעלי דינין, אם היו כמה בעלי דין, דרכם לבוא כולם לבית דין.
ואם נפשך לומר פירכא על דברים אלו, יש לך ללמוד בגזירה שוה: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני" - מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים!
והוינן בה: מאי "אם נפשך לומר"?
ומשנינן: וכי תימא, בתובע ונתבע קא משתעי קרא, שכל התובעים נחשבים כאחד וכל הנתבעים נחשבים אחד, וכולם ביחד נקראים "שני האנשים" - נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה להלן בעדים אף כאן בעדים!
תניא אידך: "ועמדו שני האנשים" - בעדים הכתוב מדבר! אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת: וכי רק אנשים באין לדין ואילו נשים אין באות לדין?! ואם נפשך לומר - נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה להלן בעדים אף כאן בעדים!
והוינן בה: מאי אם נפשך לומר?
ומשנינן: וכי תימא שהיות ואשה לאו אורחה לבוא לדין, משום "כל כבודה בת מלך פנימה", לכן מתאים לישנא דקרא "ועמדו האנשים" לבעלי הדינין. יש לך ללמוד מגזירה שוה: נאמר כאן שני ונאמר להלן שני - מה להלן בעדים אף כאן בעדים!
תנו רבנן: "ועמדו שני האנשים" - מצוה לבעלי דינין שיעמדו לפני הדיינים.
(ועל אף שדרשנו לעיל שפסוק זה מדבר בעדים, הרי אין הכוונה למעט את בעלי הדינים, אלא לרבות גם את העדים).
אמר רבי יהודה: שמעתי, שאם רצו הדיינים להושיב את שניהם - מושיבין! איזהו האסור לשבת? - שלא יהא אחד מבעלי הדין יושב ואחד עומד. אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו הדיין: קצר דברך!
דבר אחר: "בצדק תשפוט עמיתך" - הוי דן את חברך לכף זכות. והיינו, שאין הפסוק מדבר בבעלי דין הבאים לפני הדיין, אלא הוא הדרכה, למי שרואה את חבירו עושה דבר מה שאפשר להעריכו כעבירה ואפשר להעריכו כמעשה זכות, שעליו להכריע את הספק ולדונו לצד זכות, ולא לחושדו במעשה עבירה.
תני רב יוסף: "בצדק תשפוט עמיתך", 'עמיתך' משמעו 'עם שאתך'. מי שאיתך בתורה ובמצוות - השתדל לדונו יפה! ולקמן מבואר שאם יש לדיין לדון כמה דינים עליו לדון את דינו של תלמיד חכם בתחילה, כי יש לו זכות קדימה.
(ומביאה הגמרא מעשה שבו הקדימו את דינו של תלמיד חכם): רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן.
שלח ליה רב יוסף לרב נחמן להודיעו: עולא - חברנו, עמית בתורה ובמצוות!
אמר רב נחמן ותמה: למאי שלח לי רב יוסף הודעה שכזאת? וכי כוונתו לחנופי ליה, שישא חן בעיני?
הדר אמר רב נחמן, כנראה שכוונתו של רב יוסף היתה להודיעני זאת, כדי למישרא בתיגריה. להקדים לדון את דינו לפני דינים אחרים, בזכות היותו תלמיד חכם.

דרשני המקוצר[עריכה]