פרשני:בבלי:שבועות יח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות יח ב

חברותא[עריכה]

ואילו אנן, במקדש הוא דתנן "ארוכה וקצרה", ולא גבי נדה!?
כלומר, כיון שבין בזה ובין בזה עובר הוא, ומה שחייב הוא לפרוש באבר מת ולא באבר חי, הוא משום שאיסור זה חמור יותר; אם כן הרי זה דומה לטמא בעזרה, שצריך הוא לבחור ולעבור בדרך קצרה שהיא קלה יותר, מלצאת בדרך ארוכה שהיא חמורה יותר. ואם כן, היה לו לתנא לשנות לשון זהה בשניהם, ולומר "פירש בדרך ארוכה" דהיינו שהמתין עד שימות האבר, הרי זה פטור. "פירש בדרך קצרה", והיינו שפירש מיד, חייב!?
ובהכרח, שאם ממתין עד שימות האבר אינו עובר כלל, ושוב לא שייך לשנות בזה לשון "דרך ארוכה" ו"דרך קצרה" כמו בעזרה, כי בעזרה, שני הדרכים איסור הם, ובוחר באחד מהם כיון שהיא קלה. אבל כאן אנו מחייבים אותו שלא לעבור כלל, ואין זו "דרך קצרה", אלא אינה דרך כלל.  1 

 1.  נתבאר על פי רש"י; אבל התוספות מפרשים: "הנאה מרובה" היא "דרך ארוכה" וחייב עליה כמו בעזרה; ו"הנאה מועטת" היא "דרך קצרה" שמקצר בהנאתו, ופטור עליה כמו בעזרה.
ומשנינן: אלא  2  לעולם יש לומר, שאף כשפירש באבר מת עובר הוא, אלא שצריך לבחור באיסור הקל ולא באיסור החמור. ומה שלא נקטה המשנה לשון "ארוכה וקצרה" גבי נדה כלשונה גבי נטמא בעזרה, הוא משום דלא דמי לטמא בעזרה. כי בעזרה, כשעובר ב"דרך ארוכה" חייב, וב"דרך קצרה" הרי הוא פטור, ואילו כאן ב"דרך ארוכה" - כשממתין עד שימות האבר - הרי הוא פטור, וב"דרך קצרה" - שפורש מיד - הרי הוא חייב.

 2.  מרש"י נראה שאינו גורס "אלא".
מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן לדברי אביי: ומי אמר אביי אנוס הוא על יציאתו באבר מת? והיינו משום שלא היה לו לעלות בדעתו שתיטמא, אלמא בשלא סמוך לוסתה - שבאמת לא היה לו לעלות בדעתו שייטמא - קאמרינן (עוסקת משנתנו) -
והא אביי הוא דאמר על משנתנו שהוא חייב שתים, הן על הכניסה והן על הפרישה, אלמא בסמוך לוסתה עסקינן במשנתנו, וכמבואר לעיל, דמשום שהוא סמוך לוסתה חייב שתים.  3 

 3.  א. לשון רש"י הוא: אלמא בשלא סמוך לוסתה קאי מתניתין, דאי בסמוך לוסתה ושגג ב"יכולני לבעול" (שהיה סבור לא תיטמא. אם כן) הוה ליה שוגג בין אכניסה ובין אפרישה, דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא תאמר נטמאתי, ואי משמש מת בעריות חייב, כי פריש באבר מת נמי ניחייב שאין כאן אונס; והאמר אביי לעיל אמתניתין חייב שתים, ולא מצינן לאוקמיה אלא בסמוך לוסתה, ובתלמיד חכם לזו (לאיסור ביאה סמוך לוסתה) ואין תלמיד חכם לזו (לידע שאסור לפרוש באבר חת), כדאוקימנא לעיל. ב. לכאורה יכולה היתה הגמרא להקשות בקיצור לשון: "ומי אמר אביי אנוס הוא, והאמר אביי חייב שתים, ואי אנוס הוא, אכניסה אמאי מחייב" ; אלא שרצתה הגמרא לפרש את טעם אונסו שהוא משום דהוי שלא בשעת וסתה, ולפי טעם זה מקשה הגמרא אם כן אף אכניסה לא יתחייב; כן נראה לכאורה, אך לשון רש"י אכתי קשה קצת.
ומשנינן: כי איתמר דאביי - שחייב שתים - לא על משנתנו אמרה, כי משנתנו עוסקת במי שהוא אנוס ואינו חייב על הכניסה, אלא איציאה בלבד לכשידע שנטמאה, והיה לו לפרוש בהנאה מועטת, אלא בעלמא איתמר, כלומר: מימרא בפני עצמה הוא שאמר אביי, דבאופן שאינו אנוס כי אז חייב הוא שתים על הכניסה ועל הפרישה.  4 

 4.  ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת, דמשמש מת בעריות נמי חייב, וזה בתחלתו נמי שוגג בשתיהן, ובתלמיד חכם לזו ולא לזו, כדאוקימנא, דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד, רש"י.
בעא מיניה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא:
אזהרה לבועל נדה, מנין מן התורה?
שקל רבי שמעון קלא פתק ביה ברבי יונתן (נטל פיסת אדמה, וזרק בו) ואמר:
אזהרה לבועל נדה!? וכי אתה שואלני אזהרה לבועל נדה מנין, והרי מקרא מפורש הוא: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב"!?
אלא כך היא השאלה:
אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, דלא ניפריש מיד באבר חי, אלא ימתין עד שימות האבר, ויפרוש, מנלן?
אמר פירש חזקיה: משום דאמר קרא (ויקרא טו כד): "ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים", ולמדנו, אפילו בא עליה בשעת נדתה, שהיתה טהורה בשעה שבא עליה, אלא שנטמאה תחתיו תהא עליו באיסור נדה, שחייב להמתין עד שימות האבר, ואם פירש מיד עבר על איסור עשה של "ותהי נדתה עליו".
ודנה הגמרא: אשכחן איסור עשה, אבל לא תעשה למי שפרש באבר חי מנלן? אמר פירש רב פפא: משום דאמר קרא (ויקרא יח יט): "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". ולשון "לא תקרב" לנדה, נמי, לא תפרוש מנדה הוא, אלא עמוד שם עד שימות האבר. דכתיב (ישעיה סה): "פרשתי ידי כל היום אל עם סורר ההולכים הדרך לא טוב אחר מחשבותיהם. העם המכעיסים אותי על פני תמיד ... האומרים (אל הנביא) קרב אליך (עמוד בעצמך), אל תגש בי כי קדשתיך (אל תגע בי, כי בנגיעה זו תיטמא, שאני טמא ואתה קדוש. ובלשון ליצנות היו אומרים כן), הרי שלשון "לא תקרב" מתפרש: עמוד בעצמך.
תנו רבנן: כתיב "והזרתם (והפרשתם) את בני ישראל מטומאתם" וסמיך ליה באותו ענין "והדוה בנדתה" -
אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן -
וכמה הוא שיעור סמוך לוסתן?
אמר רבא: עונה, כלומר: אותה עונה (יום או לילה) שבה אמורה היא לראות הרי הוא פורש מתחילתה.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן הכהן הרי הם מתים. דכתיב בסוף פרשת מצורע (ויקרא לא טו):
"והזרתם את בני ישראל מטומאתם" וסמיך ליה "והדוה בנדתה", ומיכן למדנו לפרוש מחשש נידות סמוך לוסתה, וסמיך ליה בפרשה הסמוכה "אחרי מות שני בני אהרן", ללמדנו שכל מי שאינו פורש אפילו היו בניו כבני אהרן הרי הם מתים.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה, הויין לו בנים זכרים, דכתיב בסוף פרשת שמיני (ויקרא יא מז): "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", וסמיך ליה בפרשה הסמוכה "אשה כי תזריע וילדה זכר". הרי למדנו שהמבדיל בין טומאה לטהרה בפרישתו מאשתו סמוך לוסתה, יזכה ללידת זכר.
רבי יהושע בן לוי אמר: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה, הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב (ויקרא י י, בפרשת שתויי יין): "ולהבדיל ולהורות" ("ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל"), הרי למדנו שהמבדיל בין הטמא ובין הטהור יהיו לו בנים ראוייים להוראה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, דכתיב בפרשת שתויי יין "להבדיל בין הקודש ובין החול", וכתיב התם בסוף פרשת שמיני "להבדיל בין הטמא ובין הטהור". הרי למדנו להשוות הבדלת קודש וחול להבדלת טומאה וטהרה, וסמיך ליה להבדלת טומאה וטהרה: "אשה כי תזריע וילדה זכר", ולמדנו שאף המבדיל בין קודש לחול יהיו לו בנים זכרים כמבדיל בין טומאה וטהרה.
רבי יהושע בן לוי לשיטתו אמר: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות, הווין ליה בנים ראויין להוראה, דכתיב "להבדיל ולהורות", ומשם הרי למדנו:
כל המבדיל בין טומאה לטהרה שיהיו לו בנים ראויים להוראה, ואף המבדיל בין קודש לחול יהיה לו כן, שהרי נאמר "להבדיל" "להבדיל".
אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר:
כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש ונוהג בדרך צניעות, הויין לו בנים זכרים, שנאמר בסוף פרשת שמיני (ויקרא י מד): "והתקדשתם והייתם קדושים", וסמיך ליה בפרשה שלאחריה "אשה כי תזריע וילדה זכר".
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: "השרץ ונעלם ממנו", על העלם שרץ חייב ואינו חייב על העלם מקדש; רבי עקיבא אומר: "ונעלם ממנו והוא טמא", על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש:
שואלת הגמרא: מאי בינייהו? במה נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא? והרי בין למר ובין למר אינו חייב על העלם מקדש, שלא כתנא קמא המחייב אף על מי שנעלם ממנו מקדש וזכור הוא את הטומאה?
אמר פירש חזקיה: שרץ ונבלה איכא בינייהו. כלומר: לעולם לענין העלם מקדש אין נפקא מינה ביניהם, אלא שנחלקו לענין העלם טומאה, שהיא צריכה ידיעה בתחילתו, באיזו ידיעה הוא חייב, וכדמפרש ואזיל.
רבי אליעזר סבר: בעינן עד דידע בתחילה, קודם שנכנס למקדש, אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי (במה נטמא). ואז הוא חייב כשנעלמה ממנו הטומאה לגמרי. אבל אם בתחילה ידע שנטמא, אלא שלא ידע במה נטמא, אז אינו חייב כשנעלמה ממנו הטומאה לגמרי.  5 

 5.  נתבאר על פי לשון הר"ח שכתב: בעינן עד דידע במה נטמא או בשרץ או בנבילה ואחר כך נעלם ממנו, ובכך יתחייב; ולשון רש"י הוא: שרץ ונבלה (איכא ביניהו): טמא שרץ וטמא נבילה בידיעה, שבתחילה ידע שנגע בשרץ או בנבילה, אבל לא ידע באיזה מהן שגג, ואותה טומאה נעלם כשאכל קודש; ולשונו מגומגם קצת, שהיה לו לומר "אבל לא ידע באיזה מהן נטמא", והרש"ש כתב דתיבת "שגג" מיותרת.
ורבי עקיבא סבר: לא בעינן עד דידע בתחילה מה היא טומאתו. דכתיב "ונעלם ממנו והוא טמא", דכיון דידע דאיטמא בעולם, לא צריך לדעת אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי.
וכן אמר עולא: שרץ ונבילה איכא בינייהו!
והראיה שגם עולא אמר כן:
דעולא רמי סתירה דרבי אליעזר אדרבי אליעזר, ומשני, ותירץ, שכאן למד רבי אליעזר מהכתוב שצריך לידע בתחילה במה נטמא.
והכי רמי עולא: מי אמר רבי אליעזר, בעינן עד שידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי? ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו (כריתות יט א): מי שהיו חלב ונותר לפניו, ועל שניהם יש איסור כרת במזיד וחטאת בשוגג, ואכל אחד מהן בשוגג, ואינו יודע איזה מהן. או שהיה שבת ויום הכיפורים, ושגג ועשה מלאכה באחד מהם, ואינו יודע באיזה מהם. או שהיו אשתו נדה ואחותו עמו בבית, ובא על אחת מהן בשוגג ואינו יודע על מי. רבי יהושע פוטר, ורבי אליעזר מחייב בקרבן.
אמר רבי אליעזר: מה נפשך הרי הוא חייב בחטאת, בין אם חלב אכל, הרי הוא חייב, ובין אם נותר אכל, הרי הוא חייב. וכן אם שבת חילל, חייב, ואם יום הכפורים חילל חייב. וכן אם אשתו נדה בעל, חייב, ואם אחותו בעל, חייב!
אמר לו רבי יהושע: הרי הוא אומר "או הודע עליו חטאתו אשר חטא בה", ודרשינן מהא דכתב "בה" - מכאן שאינו חייב בקרבן עד שיודע לך במה חטא!?
ומוכיח עולא שרבי אליעזר הוא זה שסובר שלא צריכים לדעת אפילו באיזה חטא חטאו. ואם כן, מדוע בטומאת מקדש הצריך שידע תחילה במה נטמא, אי בשרץ אי בנבילה?
ומשני, ותירץ עולא: התם, בחיוב קרבן חטאת על חטא רגיל, "אשר חטא - והביא", אמר רחמנא. ומשמע, על חטא כל שהוא, ואפילו אינו יודע מהו, חייב להביא קרבן חטאת.
אבל הכא, בטומאת מקדש, מכדי, הרי כתיב (ויקרא ה) "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא", שבכלל זה נכללים כל הטמאים, אם כן, זה שהוסיף ואמר הכתוב "או בניבלת שרץ "טמא" למה לי? שמע מינה, שבא הכתוב לומר כי לגבי טומאת מקדש, בעינן עד דידע בתחילה אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי.
ורבי עקיבא, החולק על רבי אליעזר, סובר שאין להביא מכאן ראיה.

דרשני המקוצר[עריכה]