פרשני:בבלי:שבועות מט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות מט ב

חברותא[עריכה]

מת השור  15 ! ואילו האמת היא כי - והוא, השור, שנשבר או נשבה או נגנב או אבד.

 15.  ביאר התוספות יום טוב, שאין כונת השואל לומר שמתה הבהמה מחמת מלאכה, כיון שאילו מתה מחמת מלאכה - פטור השואל!
וכן אם אמר השואל: נשבר השור, והוא - שמת או נשבה או נגנב או אבד.
וכן אם אמר השואל: נשבה, והוא - שמת או נשבר או נגנב או אבד.
וכן אם אמר השואל: נגנב, והוא - שמת או נשבר או נשבה או אבד.
וכן אם אמר השואל: אבד, והוא - שמת או נשבר או נשבה או נגנב. ועל כל טענות אלו אמר המשאיל: משביעך אני!  16  וענה השואל ואמר: אמן על השבעת המפקיד - פטור השואל מקרבן.

 16.  יש להבין, מחמת מה משביעו? והלוא אף לדברי השואל חייב הוא לשלם ממון לבעלים? וביאר התוספות יום טוב שלא משביעו המפקיד אלא כדי לאמת דבריו. ואין זו שבועה שחייב השואל להישבע אותה.
ולמרות ששיקר בשבועתו, הרי לא היה בה כפירת ממון. כיון שלא היה נפטר על ידה מתשלום השור. שהרי שואל הוא, וממילא משלם בכל ענין.
ואם אמר לו המשאיל: היכן שורי שהשאלתיך? ואמר לו השואל: איני יודע מה אתה סח! (כלומר, כופר הוא בעיקר ההשאלה). ואילו האמת היא, ששאל את השור מן הבעלים.
והוא, החפץ ששאל, שמת או נשבר או נשבה או נגנב או נאבד.
וכיון שכפר בתביעת המשאיל, אמר לו: משביעך אני על כפירתך בשאילת השור,
ואמר השואל: אמן, הרי הוא חייב קרבן שבועת הפקדון. שהרי היתה כפירת ממון בשבועתו.  17 

 17.  ומשמע שרק באופן זה מתחייב. והקשה הר"י מיגאש, הלוא אף אם יאמר השואל מתה מחמת מלאכה שפטור הוא בענין זה, ונמצא שנגנב או נאנס, הרי גם באופן זה יש לו להתחייב ? ותירץ: אין הכי נמי, ודאי שאף אם יטען שמתה מחמת מלאכה ויתברר שנשבע לשקר, גם כן יתחייב. והמשנה נקטה את אחד משני אופני חיוב אלו.
אמר המפקיד לנושא שומר שכר, והשוכר:
(שניהם, שומר שכר והשוכר, פטורין באונסין וחייבים בגניבה ואבדה).
היכן שורי? אמר לו: מת, ואילו האמת היא, כי הוא, השור - שנשבר או נשבה.
או שאמר השומר: נשבר, והוא, השור - שמת או נשבה (באונס).
או שאמר השומר: נשבה השור, והוא - שמת או נשבר.
(ובשתי טענות אלו, אינו כופר בממון. כיון שפטור הוא באונסין בין אם מת השור ובין נשבה).
או שאמר השומר: נגנב השור, והוא - שאבד.
או שאמר: אבד, והוא - שנגנב.
(ואף בשתי טענות אלו, אינו כופר בממון שהרי חייב הוא בין בגניבה ובין באבדה. ואף שמשקר בדבריו, אינו כופר בחיוב הממון).
ועל כל טענות אלו אמר המפקיד: משביעך אני!
ואמר השומר: אמן - הרי הוא פטור מקרבן שבועה!
והטעם: במת, נשבר, ונשבה, פטור הוא מקרבן שבועה משום שלא כפר בממון בשבועתו. שהרי בכל ענין הוא פטור מתשלום, ולכן אין בכך כפירת ממון.
ואילו כאשר טען נגנב והאמת היא כי אבד, וכן כאשר טען אבד והאמת היא כי נגנב, פטור מקרבן, שהרי בכל ענין הוא חייב את עצמו, ורק שיקר בתיאור המקרה. ומשום שקר גרידא שאין בו כפירה בחיוב תשלום - אינו מתחייב בקרבן.
אבל, אם טען השוכר: מת השור או נשבר או נשבה. ועל ידי טענה זו נתכוין לפטור עצמו מתשלום,
אולם האמת היא, כי: והוא - שנגנב או אבד. ובאופן זה הוא חייב בתשלום,
ואמר לו המשכיר: משביעך אני, ואמר השוכר או השומר שכר: אמן. חייב בקרבן שבועת הפקדון! כיון שבטענה זו שמת השור או נשבה, נתכוין השומר לפטור עצמו מתשלום, ואף נשבע על כך. ולכן חייב בקרבן על הכפירה בשבועת הפקדון.
ואם טען השוכר: אבד השור או נגנב, והאמת היא, והוא - שמת או נשבר או נשבה, ואמר לו המשכיר משביעך אני, ואמר אמן, הרי הוא פטור.
שהרי הוא מחייב עצמו ממון במקום שהוא פטור, ולא איכפת לנו מה ששיקר בכך.
זה הכלל:  18  כל המשנה בשבועתו מחובה לחובה,  19  כלומר, שמשקר ומשנה בדבריו ואומר כי קרה לשור מקרה מסוים המחייבו ממון, ואילו האמת היא כי קרה מאורע אחר המחייבו ממון.

 18.  העיר הריטב"א, שכל מקום שנאמר במשנה 'זה הכלל' דרך הגמרא לשאול 'לאתויי מאי?' (כלומר, מהם הדינים המתרבים על ידי כלל זה, שאינם נזכרים במשנה). אולם כאן, כלל זה אינו מרבה דברים נוספים, כיון שהמשנה עצמה מפרטת בארוכה את כל הצורות בהם משנה מחובה לחובה ומפטור לפטור וכו'. ואין כלל זה שבמשנה אלא לסימן בעלמא. אולם, המלאכת שלמה על משנתנו ביאר, שבאה המשנה לרבות את דינו של שומר חינם שטען כי מת השור או נשבר או נשבה או נגנב או נאבד, ובאמת הוא פשע בו, שאז הוא חייב, כיון שנשבע להקל על עצמו ולהיפטר. ואם אמר לו השומר שפשע, והוא - שמת או נשבר וכו', פטור כיון שנשבע להחמיר על עצמו. וכן יש לרבות את דינו של שואל שטען שמתה הבהמה מחמת מלאכה (ובאופן זה פטור הוא מתשלום), והוא - שמתה שלא מחמת מלאכה או נשבר או נשבה וכו'. ובשבועה זו מיקל השואל על עצמו במקום שחייב ממון, ומשום כך חייב בקרבן שבועת הפקדון. וכן להיפך, כאשר טוען שנשבר וכו' ובאמת מתה הבהמה מחמת מלאכה - פטור מקרבן.   19.  התוס' יום טוב הביא נוסחאות שאינם גורסות "זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה וכו"'. אולם הר"ן העתיק וגרס לשון זו במשנתנו. ויתכן שהר"ן אינו גורס את דברי המשנה להלן "זה הכלל כל הנשבע להקל על עצמו וכו"' כיון שמשמעותו של כלל זה, נמצאת בכלל הקודם שבמשנה.
ומפטור לפטור, שטוען כי קרה לשור מאורע מסוים שפטור בו מתשלום, ואילו האמת כי קרה מאורע אחר שאף בו פטור מתשלום.
וכן משנה מפטור לחובה, וטוען השומר כי קרה מאורע שחייב בו, ואילו האמת היא כי קרה מאורע שפטור בו -
הרי בכל שבועות שקר אלו, פטור השומר מקרבן שבועה. כיון שאינו כופר בשבועתו בחיוב ממון, אלא רק נשבע שבועת שקר גרדיא.
אבל, אם משנה בשבועתו מחובה לפטור - כלומר, שטוען כי קרה מאורע שפטור בו. אך האמת היא שקרה מאורע שחייב בו, הרי הוא חייב קרבן שבועה, כיון שכפר בשבועתו בחיוב ממון.
זה הכלל: כל הנשבע שבועת הפקדון להקל על עצמו ולהיפטר, חייב בקרבן.
אך אם נשבע לשקר כדי להחמיר על עצמו, במקום שמצד האמת הרי הוא פטור מתשלום, הרי הוא פטור אף מן הקרבן.  20 

 20.  הקשה התפארת ישראל (בפירוש משנתנו): שני כללים אלו, סותרים זה את זה. כיון שמהכלל הראשון משמע שכל טענה שטוען השומר שאינה לא להקל ולא להחמיר - פטור. ואילו מן הסיפא משמע להפך, שרק היכן שבא להחמיר על עצמו פטור. אולם כאשר אינו מחמיר ואינו מקיל - חייב. ועיי"ש שנקט שהעיקר הוא כמו הכלל הראשון ופטור. ועי"ש עוד במה שהביא ממגילת סתרים.
גמרא:
שואלת הגמרא: מאן תנא "ארבעה שומרין"? (מיהו התנא ששנה את דינם של ארבעה שומרים? ולקמן תבאר הגמרא כונת שאלה זו) אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה - רבי מאיר היא!
אמר ליה רבא לרב נחמן: מי איכא תנא דלית ליה ארבעה שומרין? רבי מאיר הוא התנא במשנתנו הסובר את דין ד' שומרין?
וכי ישנו תנא שאינו סובר שישנם ארבעה שומרים, והלוא על כרחך הם ארבעה. שומר חינם, שכר, שוכר ושואל?
אמר ליה רב נחמן לרבא: הכי קאמינא לך כונת דברי היא:
מאן תנא דאמר הסובר שדינו של שוכר, כנושא שכר דמי? -
אמר רבה בר אבוה - רבי מאיר היא! וזהו שנתכוין רב נחמן בדבריו בשם רבה בר אבוה, שרבי מאיר הוא התנא דמשנתנו.
וקשה: והא רבי מאיר - איפכא שמעינן ליה!
דתנן:  21  שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר כשומר חנם. רבי יהודה אומר: כנושא שכר.  22  והתירוץ: אף ששנינו כן, מכל מקום - רבה בר אבוה איפכא תני. שרבי מאיר הוא הסובר שדינו של שוכר כנושא שכר הוא, וממילא הוא התנא דמשנתנו.

 21.  ברייתא היא במסכת בבא מציעא פ ב, ובעוד מקומות נשנתה.   22.  רש"י בבבא מציעא פ ב ביאר את מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר כך: רבי יהודה סבר, הואיל ולהנאתו נמצא החפץ אצלו, הרי אף על פי שנותן שכר פעולתו - שומר שכר הוא. ומוסיף רש"י, דאם לא יתן לו שכר, יהא שואל וחייב באונסין. וכעת שנותן לו שכר, אינו שואל אלא שומר שכר. רבי מאיר סבר, כיון שנותן שכר מלאכתו ושימושו בחפץ המושכר, ואינו נוטל שכר על שמירתו - שומר חינם הוא. (ועיין עוד מהר"מ שי"ק ב"מ שם).
ודנה הגמרא בעיקר דין המשנה: וכי הני, דיני השומרין המוזכרים במשנה, ארבעה שומרין הוו?
והרי שלשה דינים הוו?
שהרי השוכר שבמשנתנו שוה בדינו לשומר שכר.  23 

 23.  ואף לדעת רבי יהודה, שוה השוכר בדינו לשומר חינם. ונמצא שלכולי עלמא, דיני השומרין שלשה! והעיר התורת חיים, שלדעת רבי יהודה ששוכר שוה לשומר חינם, מכל מקום שני עניני שומרים שונים הם. לפי ששוכר נהנה ומהנה. ואילו שומר חינם אינו נהנה. ואם כן שומרים שונים הם ויש למנותם בפני עצמם?! (מה שאין כן שוכר ושומר שכר לדעת רבי מאיר הסובר שדינם שוה, הרי אין חילוק ביניהם ומשום כך נמנים הם כאחד). ומאידך, יש מי שהעיר, שאף לדעת רבי מאיר ישנו הבדל בין שומר שכר ושוכר. שהרי אם מתה הבהמה מחמת מלאכה, השוכר פטור. ואילו שומר שכר חייב, שהרי אין לו רשות להשתמש בה.
אמר רב נחמן בר יצחק: אכן למעשה, ארבעה שומרין הם, ומשום כך מנתה המשנה ארבעה. ומכל מקום - ודיניהן שלשה!
(להלן מזכירה הגמרא את השומרין ואת סוגי השבועות שבהם פטורין הם מקרבן שבועה, על מנת להשמיע את דינו של רב וכדלקמן):
שנינו במשנה: אמר לשומר חנם היכן שורי אמר לו מת והוא שנשבר וכדו':
אמר לאחד בשוק היכן שורי שגנבת וכו':
אמר לשומר (נושא) שכר והשוכר היכן שורי אמר לו: מת. והוא, שנשבר וכו':
היכן שורי אמר לו איני יודע מה אתה סח כו':
אמר רב: וכולן, כל אלו שאמרה עליהם המשנה שהם פטורים, הרי הם פטורין משבועת שומרין, כלומר, אינם מביאים קרבן אשם של שבועת הפקדון על שבועתם.
אבל, וחייבין הם משום שבועת ביטוי בקרבן עולה ויורד,  24  שהרי שיקרו בשבועתן!  25  ושמואל אמר: אף פטורין משום קרבן של שבועת ביטוי.

 24.  ובתנאי שיתקיימו דיני קרבן זה. שלהבדיל מקרבן שבועת הפקדון, אין קרבן שבועת ביטוי בא על מזיד גמור. ואינו מתחייב בו אלא אם שגג בחיוב הקרבן. כלומר, שיודע כי שבועת שוא אסורה, אך בשעה שנשבע, אינו יודע שיש חיוב קרבן על שבועת ביטוי. ורק באופן זה הוא חייב בקרבן!   25.  בירושלמי הקשה רבי יוחנן על דברי רב: הלוא שבועה זו שנשבע השומר, היתה שבועה לצורך. שהרי מצוה להפיס דעתו של המפקיד, ואם כן מדוע חייב עליה משום שבועת ביטוי? והתירוץ: אף שמצוה להפיס דעתו של המפקיד, מכל מקום מצוה להפיסו בדברי אמת. ולא בדברי שקר. ומשום כך, אין זה נחשב כשבועה לצורך, וחייב משום שבועת ביטוי.
ודנה הגמרא: במאי קמפלגי רב ושמואל?
ומבארת: שמואל סבר, כיון שצורת שבועת ביטוי שכזאת ליתא בלהבא, כלומר, אינו יכול להישבע שבועה זו כלפי העתיד, שהרי לא יכול להישבע השומר שהשור הזה ימות או לא ימות.
וכיון שכך, אין שבועה זו אלא שבועת שוא. כי אין הדבר בידו, לקבוע אם ימות השור אצלו מאליו או לא.
ולכן, אין חייבים על שבועה זו משום שבועת ביטוי, גם כאשר נשבע על העבר. לפי שכל שבועה שלא נשבעים אותה להבא אף על שעבר אין נשבעין אותה.
וכיון ששבועת השומרין המובאת במשנתנו לא ניתן להישבע אותה להבא ולעתיד, הרי שאף אם נשבע אותה השומר על שעבר - אינו מתחייב עליה משום שבועת ביטוי, ולכן פטור מקרבן.
ואילו רב סבר, כיון דאיתא להאי שבועה בלאו והן. כלומר, הואיל ויכול השומר להישבע שבועה זו באופן של 'לאו' ובאופן של 'הן', כגון שישבע אם נגנב הפקדון אם לא נגנב, דיינו בכך על מנת להשביעו משום שבועת ביטוי.
ומקשה הגמרא: והא איפליגו בה רב ושמואל חדא זימנא, והלוא כבר נחלקו בזה רב ושמואל לעיל כה א. ומדוע צריכה הגמרא לחזור ולהשמיע מחלוקתן אף כאן?
ומהי מחלוקתן?
דאתמר: נשבע אדם שבועה שזרק פלוני חברו צרור לים, או שנשבע שבועה שלא זרק -
רב אמר: חייב על שבועה זו קרבן עולה ויורד של שבועת ביטוי,
ושמואל אמר - פטור.
רב אמר חייב, משום דאיתא בלאו והן, כלומר, יכול הוא להישבע שבועה זו באופן של 'הן' דהיינו 'זרק' ויכול להישבע באופן של 'לאו' דהיינו 'לא זרק'. ושבועה זו שיכול להישבע אותה בשני האופנים הללו - חייב בה משום שבועת ביטוי.
ושמואל אמר פטור, משום דשבועה זו שזרק פלוני צרור לים - ליתא בלהבא.
כלומר, אין בידו של הנשבע, להתחייב שיזרוק פלוני צרור לים או לא. ומשום כך הרי זו שבועת שוא, ואינה בכלל שבועת ביטוי.
ואם כן קשה, אחר שהובאה מחלוקת זו של רב ושמואל לעיל, מדוע צריכה הגמרא לחזור ולהשמיע מחלקתן אף כאן?
ומתרצת הגמרא: צריכא לאשמועינן אף כאן!
משום, דאי אשמעינן אילו היינו מזכירים את מחלוקת רב ושמואל רק בהא, דהיינו היכן שנשבע כי זרק פלוני צרור לים בלבד - אזי היינו אומרים כי רק בהא קאמר רב שחייב, משום דמנפשיה קמישתבע.
(מעצמו נשבע הוא שבועה זו ואין בית דין מחייבים אותו להישבע על כך. ולקמן תבאר הגמרא את החילוק בין אם נשבע מפי עצמו או שהשביעוהו בית דין על כך).
אבל בהך, היכן שנשבע השומר אם מת השור או לא מת, ואין הוא נשבע שבועה זו מעצמו, אלא דבי דינא משבעי ליה, אימא מודי ליה לשמואל שפטור משבועת ביטוי, כדרבי אמי!
דאמר רבי אמי: כל שבועה שהדיינים משביעין אותה, אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי (ומהטעם שיבואר לקמן).
ומשום כך יש להשמיע את מחלוקתם אף כאן, ללמדנו שגם כאשר בית דין מחייבים אותו להישבע שבועה זו, סובר רב שחייב משום שבועת ביטוי.
ואי איתמר, אילו היתה נאמרת מחלוקתן רק בהא דמת השור, ולא היכן שנשבע זרק פלוני צרור לים -
היינו אומרים כי בהא קאמר שמואל שפטור, ומטעמו של רבי אמי, שכל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבים עליה משום שבועת ביטוי, ולא מחמת שאינה להבא.
אבל בהך, בשבועה שזרק פלוני צרור לים, אימא מודה ליה לרב שכל שישנו בלאו והן חייב, ולפיכך צריכא גם שם ללמדנו שלשמואל פטור - משום ששבועה זו ליתא בלהבא.
(ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי אמי שכל שבועה שחייב להישבע על פי בית דין פטור עליה משום שבועת ביטוי).
גופא, אמר רבי אמי: כל שבועה שהדיינין משביעין אותה, אין בה משום שבועת ביטוי.  26 

 26.  עיין בחזון איש (חו"מ סימן ו ס"ק י) שנסתפק לגבי החייב שבועת הדיינין, ונשבע מחוץ לבית דין או קפץ ונשבע טרם שהשביעוהו בית דין, האם אף על שבועה זו אינו חייב משום שבועת ביטוי.
שנאמר  27  "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה" וכולי - אם מעצמו נשבע, חייב. ואם מחמת בית דין פטור.

 27.  ויקרא ה ד.
ולימוד זה הוא כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: כל מקום שנאמר בתורה "כי" - משתמש (משמש) בארבע לשונות:
א. אי, אם. ב. דלמא, אולי. ג. אלא. ד. דהא, שהרי.
ולפי זה יכולים אנו לקרוא את הפסוק נפש כי תישבע - "נפש אם תישבע".
ובא הכתוב ללמדנו, שרק אם נשבע מעצמו, כלומר, שהיתה השבועה תלויה רק בו עצמו אם להישבע אם לאו, אז יש חיוב קרבן שבועת ביטוי. ולא כאשר משביעין אותו בית דין, שאז חייב הוא להישבע!  28 

 28.  רב סובר גם הוא כריש לקיש. אלא שקורא בפסוק "נפש דהא תישבע" כלומר, נפש שהרי תישבע, מכל מקום, שאפילו חייב להישבע מכח בית דין הרי הוא בקרבן עולה ויורד - רש"י.
רבי אליעזר אומר: כולן, כל אלו המוזכרין במשנה שהם פטורים, הרי הם פטורין משבועת שומרין. שאינם מביאים קרבן אשם על שבועת הפקדון. אבל, וחייבים הן בקרבן עולה ויורד משום שבועת ביטוי.  29 

 29.  ופירש הר"י מיגאש, שסבר רבי אליעזר שזה שכתב רחמנא כי תשבע - לאו מעצמה תישבע. אלא משמע בין מעצמה בין שלא מעצמה. כעין דכתיב "אדם כי יקריב מכם קרבן", דמשמע בין קרבן חובה ובין קרבן נדבה.
וסבר רבי אליעזר כרב, דכל שבועה השייכת באופן של 'לאו' ו'הן', חייב משום שבועת ביטוי. בין אם נשבע מפי עצמו ובין אם השביעוהו בית דין. חוץ מ"איני יודע מה אתה סח" דשואל, וגניבה ואבידה דנושא שכר ושבשוכר. המובאים במשנתנו שהוא (כלומר, שומרים אלו) חייב, שהרי כפרו ממון!  30 

 30.  הקשה רש"י: מדוע לא הזכירה הגמרא אף את שומר חינם שטוען אבד, והוא אכלו או שטוען נגנבו והוא גנבו, שנפסק על זה במשנה שאם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. ואם כן, אף הוא בכלל אלו, שחייב משום שבועת השומרין? ותירץ: שומר חינם שטען אבד והתברר שאכלו, הרי מפורש דינו במשנה שחייב בקרן חומש ואשם. אולם לגבי אלו, שואל ואיני יודע מה אתה סח, ושוכר בגניבה ואבדה, לא נאמר בהם במשנה שחייבים קרן חומש ואשם דשבועה. וברמב"ן תמה על דברי רש"י, שהרי שואל שאמר איני יודע מה אתה סח, וכן שוכר שהעידו בו שנגנבה או שאבדה, אמרה המשנה שחייב. ופשוט הוא שכונת המשנה לחייב משום שבועת השומרין. ולכן פירש הרמב"ן, שהסיבה שלא הזכירה המשנה טענת אבידה בשומר חינם והודה שאכלו, היא משום שמעשה זה של אכילת וגניבת דבר הניתן בידו לשומרו, אין זה מוגדר כפשיעה בשמירה, אלא זהו גזל ממש! ואילו משנתנו הזכירה רק דינים המיוחדים לשומרים ולא דיני גזילה בעלמא.
וכונת המשנה לחייבם בקרבן אשם משום שבועת הפקדון ובחומש ולא בשבועת ביטוי. ובשאר החיובים שבמשנה לא איצטריך רבי אליעזר לאשמועינן שחיובם הוא משום שבועת הפקדון דהא קתני בהם במפורש שחייבים אשם וחומש!