פרשני:בבלי:שבועות ו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות ו ב

חברותא[עריכה]

ואם איתא שרבי עקיבא שונה את המראות זו למעלה מזו, אמאי נקט לאחר הבהרת מראה סיד? והרי "מראה של צמר דיהה הימנה", מיבעי ליה למימר, שהרי זהו הסדר של הלובן: בהרת העזה כשלג, והשאת הנראית כצמר לבן לאחריה. ומדלא אמר רבי עקיבא הכי אלא נקט עזה כשלג וסיד אחריה, מוכח שאין הוא שונה את מראות הנגעים לפי סדר הלובן שלהם!?
ומשנינן: אמרי, אין הכי נמי, יש לשנות "של צמר דיהה הימנה" במקום "של סיד דיהה הימנה".
והתניא כדברינו: רבי נתן אומר: לא תימא שאמר רבי עקיבא "של סיד דיהה הימנה". אלא "של צמר דיהה הימנה"!
ועתה דנה הגמרא בדברי המשנה שבתחילת הסוגיה:
ומנלן דבהרת עזה היא כלובן השלג, שאין מראה לבן ממנו?
אמר אביי: אמר קרא "ואם בהרת לבנה היא" - "היא" לבנה, ואין אחרת לבנה!
תנו רבנן: בהרת - נראית עמוקה. וכן הוא אומר "ומראה הנגע עמוק מן העור" - כמראה אור חמה, העמוקה מן הצל! שכל מראה לבן בהיר נראה עמוק יותר.
שאת - אין שאת אלא גבוה. כיון שהשאת כהה מהבהרת, הרי היא נראית כגבוהה הימנה ומתנשאת מעליה, ולפיכך נקראת "שאת". וכן הוא אומר, "על כל ההרים הרמים, ועל כל הגבעות הנשאות".
ספחת - אין ספחת אלא טפילה. וכן הוא אומר (שמואל ב א) "ואמר, ספחני נא". ובא הכתוב ללמד שיש עוד מראה של נגע שהוא תולדה של השאת.
והוינן בה: אשכחן טפילה לשאת. שהרי נאמר "שאת או ספחת".
טפילה לבהרת, לרבנן, מנלן? מנין שיש עוד מראה של נגע שהוא תולדה של הבהרת?
אמר רבי זירא: נאמרה "לבנה" בשאת, ונאמרה "לבנה" בבהרת, וילפינן בגזרה שוה: מה לבנה האמורה בשאת, יש לה טפילה. אף לבנה האמורה בבהרת, יש לה טפילה!
במתניתא תנא: הטיל הכתוב ל"ספחת" בין שאת לבהרת.  7  שנאמר "שאת או ספחת או בהרת", לומר לך - כשם שיש טפילה לשאת, כך יש טפילה לבהרת! ומכאן למדים שיש ארבעה מראות נגעים.

 7.  כך פירש רש"י. וביאר המהרש"א, שהוקשה לו מדוע רב חנינא נקט את המשל בדם שנפל לחלב, והרי רבי עקיבא אמר שמראה פתוך נראה כיין המזוג במים? ולכן ביאר רש"י, שמראה פתוך, הכוונה היא שכל הנגע הוא לבן, ובתוכו יש נקודות אדומות, והרי זה כמו דם שנפל לחלב, שהדם לא מתערב בחלב אלא נשארות נקודות אדומות בחלב, ומסביב להן הכל לבן (משום שהחלב והדם אינם מתערבים מחמת השוני שבסמיכותם). אך הדם עצמו, נראה פחות אדום, מחמת החלב, והוא נראה כיין המזוג ביין. ולכן אין סתירה בין הדברים. אכן הרמב"ן הקשה זאת, וביאר אחרת. ודעת כל הראשונים היא, שמראה פתוך הוא תערובת של מראה לבן ואדום בכל הנגע, שלא כשיטת רש"י. התוספות יום טוב (תחילת נגעים) מבאר את הלימוד, מכך שהתורה לא כתבה לפי סדר הדרגות של הלובן (בהרת, שאת, וספחת) אלא כתבה לפי הסדר של שאת, ספחת, בהרת, מוכח שהתורה רוצה לרבות תולדה גם לבהרת, ולכן כתבה את הספחת באמצע, כדי להסמיכה הן לבהרת והן לשאת. ואילו היה הכתוב נוקט בהרת, ספחת, שאת, היה מקום לומר שרק לבהרת העזה תהיה תולדה, ולא לשאת שאינה עזה.
שנינו במסכת נגעים: שאת - כצמר לבן!
מאי "צמר לבן"? אמר רב ביבי אמר רב אסי: צמר נקי של כבש בן יומו! ביום שנולד בו הכבש, אמו לוחכתו, ואין לך צמר נקי כבאותו היום. וצמר נקי זה הוא הצמר שמכבנין בו, שאורזים אותו ונועלין את אריזתו, משום שהוא מיועד לעשיית מילת, שהוא אריג יקר העשוי מצמר.
אמר רבי חנינא: משל דרבנן, שמנו את סדר הנגעים לפי אב ותולדתו, למה הוא דומה? - לתרי מלכי ותרי איפרכי (משנים למלך), כאשר מלכו של זה הוא למעלה ממלכו של זה, ואיפרכו של זה למעלה מאיפרכו של זה.
ולפי דימוי זה מצטרפים הבהרת והשאת בדומה לשני המלכים הסמוכים זה לזה. וכן מצטרפים סיד ההיכל וקרום הביצה הסמוכים זה לזה כמו איפרכי המלכים, הצועדים יחדו אחרי שני מלכיהם.
אלא שתמהה הגמרא: והרי אין זה דומה לסדר שמנו חכמים במשנה, אב ותולדתו, אב ותולדתו, אלא כסדרו של רבי עקיבא - האי זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה, הוא!?
אלא, הכי הוא הדימוי אליבא דרבנן: משל לשני מלכים ושני איפרכים ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה, ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה, שכל משנה למלך צועד בעקבות מלכו,  8  וכן כל אב מצטרף עם תולדתו.

 8.  בעל המאור והרמב"ן גרסו בגמרא: מלכו של זה למעלה ממלכו של זה. ומאיפרכא דנפשיה לאיפרכא דנפשיה. ואיפרכא דנפשיה, כמלכא דאידך. והיינו, שהסגן של המלך הראשון, שוה בחשיבותו למלך השני, ולמדו מכאן, שהסיד שוה בדרגת הלובן לשאת והם שונים רק בגוון שלהם.
רב אדא בר אבא אמר: כגון שצועדים זה אחר זה מלכא, ואלקפטה (מלך בדרגה יותר נמוכה) רופילא שהוא המשנה למלכא וריש גלותא שהוא המשנה לאלקפטא.
ופרכינן: והרי אין זה הסדר של רבנן המצרפים אב לתולדתו, אלא האי, סדרו של רבי עקיבא הוא, דהא זה למעלה מזה הוא!?
אלא, זהו הדימוי לסדר המראות אליבא דרבנן: כגון מלכא ורופילא (משנהו), המהלכים זה בצד זה. ואלקפטא וריש גלותא, משנהו, המהלכים זה לצד זה, בדומה לאב ותולדתו, המצטרפים ביחד.
רבא אמר: כגון שבור מלכא, שהוא מלך פרס, ויש לו משנה למלך, וקיסר מלך רומי שיש לו משנה למלך. והיינו אב ותולדתו, אב ותולדתו.
אמר ליה רב פפא לרבא: הי מינייהו עדיף, מי מביניהם חשוב יותר? אמר ליה רבא: בחורשיה קא אכיל! נדמה הדבר כאילו אתה מוטמן ביער כל ימי חייך עד שאתה שואל מי חשוב יותר, פוק חזי, צא וראה טיבעא דמאן סגי בעלמא, טיבעה (רישומה וחשיבותה) של רומי או של פרס!? דכתיב "ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה!". ואמר רבי יוחנן זו רומי חייבת, הרשעה, שטיבעה יצא בכל העולם כולו!
רבינא אמר: משל דרבנן, כגון גלימא דעמר ושחקיה, גלימת צמר שהיא מלובנת ביותר כשהיא חדשה. וגלימא ישנה שחוקה שאין ליבונה ניכר כל כך. וסדינא דכיתנא ושחקיה, סדין פשתן חדש לבן ביותר והישן אין ליבונו ניכר.
והיינו, שגלימת הצמר החדשה דומה בלובנה יותר לסדין הפשתן החדש, מאשר לגלימת הצמר הישנה והשחוקה. ואף כאן, דומה השאת לבהרת יותר מאשר סיד ההיכל לבהרת, אלא שזוהי תולדתה וזו אינה תולדתה.
שנינו במשנה: את שיש בה ידיעה בתחילה וכולי.
תנו רבנן: כתיב בפרשה קרבן עולה ויורד "נפש אשר תגע בכל דבר טמא", מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו? והרי לא כתיב בהאי קרא אלא שנטמא במגעו, ולא מוזכר כלל כי אחרי שנטמא אכל בשר קודש או נכנס למקדש. ואם כן, מנין שהפסוק מדבר על כך?
ודין הוא (הרי אתה דן מאליו): הואיל והזהיר הכתוב, וענש כרת על זדון הטומאה, על כניסה למקדש בטומאה (כמבואר בויקרא כא) - "ולא יטמאו את מחניהם", לאזהרת מקדש, והזהיר הכתוב (בויקרא כב) - "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר", וענש כרת (בבמדבר יט) - "כי את מקדש ה' טמא, ונכרת". וכן ענש הכתוב כרת לאוכל קדשים בטומאה (בויקרא ז), וחייב הכתוב קרבן על שגגת הטומאה, אלא שלא פירש הכתוב באיזה ענין חייבים את הקרבן הזה -
לכן, יש לדון ולומר - מה כשהזהיר וענש על הטומאה בזדון, לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אף כשחייב קרבן על הטומאה בשוגג, לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו.
ומקשינן: ואימא נאמר שהמדובר בקרבן טומאה הוא במי שאכל תרומה בשגגה בהיותו טמא. שהרי גם בתרומה מצינו שהזהיר הכתוב וענש מיתה בידי שמים למי שאוכל תרומה טמאה במזיד?
ומתרצינן: לא אשכחן, לא מצינו עוון מיתה בידי שמים דחייב עליה קרבן. כי קרבן חטאת בא על שגגת כרת בלבד.
ומקשינן: אימא דאמרת לא אשכחן קרבן על שגגת חיוב מיתה, הני מילי בקרבן קבוע של חטאת,

דרשני המקוצר[עריכה]