פרשני:בבלי:שבועות מ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות מ ב

חברותא[עריכה]

וכן אם הודה במקצת קרקעות פטור כיון שאין נשבעין על הקרקעות. (כפי שיבואר לקמן בגמרא מב ב) ואף הודאה במקצת על קרקעות, אינה מביאה לידי שבועה.
אבל אם הודה במקצת כלים - חייב שבועה אף על הקרקעות. כיון שמגלגלין את חיוב השבועה מהכלים שעליהם נשבעין, אף על הקרקעות שאין נשבעין עליהם!
ומדייקת הגמרא: טעמא דפטור כאשר תבעו כלים וקרקעות והודה באחד מהם וכפר בשני, משום דקרקע לאו בת שבועה היא, כיון שאין נשבעין על הקרקעות.
הא תבעו כלים וכלים משני מינים והודה באחד וכפר בשני, שהרי זה דומיא לתביעה דכלים וקרקעות והודה לו במין אחד מתוך השניים שחייב!
כיון שרק בכלים וקרקעות פטור, מן הטעם הנ"ל שאין נשבעין על קרקעות. אולם כאשר אין טעם זה, וכגון בכלים - נשבעים. ומוכח שהודאה במין אחד מתוך תביעת שני מינים - מחייבת!
ודוחה הגמרא: לא, הוא הדין דאפילו כלים וכלים משני מינים נמי פטור אם הודה רק באחד מהם, והא דקתני כלים וקרקעות ולא כלים וכלים, הא קא משמע לן דכי הודה במקצת כלים חייב שבועה אף על הקרקעות!
ומקשה על זה הגמרא: מאי קא משמע לן בדין זה שאם הודה במקצת כלים חייב שבועה אף על הקרקעות,
האם בא להשמיענו את הדין שזוקקין (גוררין) את הקרקעות להישבע עליהן יחד עם המטלטלין?
והלוא כבר תנינא לדין זה במסכת קידושין (כו א) "נכסים שאין להם אחריות זוקקין גוררין את הנכסים שיש להן אחריות להשבע עליהן"? ואם כן, מדוע חזר להשמיענו דין זה כאן?
ומתרצת הגמרא: הכא שמועה זו כאן היא עיקר כיון שכל מסכת זו עוסקת בהלכות שבועות,
ההיא דמסכת קידושין אגב גררא נסבה! (שם שנינו: נכסים שאין להם אחריות נקנים אגב נכסים שיש להם אחריות. ואגב דין זה נקט את דין "זוקקין" אך עיקר מקומו הוא כאן).
ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן חולק על רב נחמן בר יצחק אמר שמואל, וסובר שטענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן - פטור!
ומקשה הגמרא: והאמר רבי יצחק "יישר" והוסיף ואמר: וכן אמר רבי יוחנן, ואם כן, מוכח שסובר רבי יוחנן כרב נחמן בר יצחק אמר שמואל, ולא כפי שמביאו כאן רבי חייא בר אבא!?
והתירוץ: אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן. נחלקים האמוראים בדעת רבי יוחנן אם סובר הוא שענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן אם חייב או שפטור.
תא שמע: טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור. ורבן גמליאל מחייב! ומדייקים: טעמא דרבנן החולקים על רבן גמליאל הוא דרק בטענו חטין והודה לו בשעורין הוא דפטור, הא אם תבעו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן - חייב.
ודוחה הגמרא: לא! הוא הדין דאפילו תבעו חיטין ושעורין נמי פטור, והאי דקתני הכי
- להודיעך כחו של רבן גמליאל שאפילו הודאה שלא ממין הטענה מחייבת שבועה.
תא שמע: טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות. או הודה בקרקעות וכפר בכלים, פטור. הודה במקצת קרקע - פטור. הודה במקצת כלים - חייב!
ומדייקת הגמרא: טעמא דתבעו כלים וקרקעות ומשום דקרקע לאו בת שבועה היא, הא תבעו כלים וכלים משני מינים דומיא דכלים וקרקעות - חייב!?
ודוחה הגמרא דיוק זה: הוא הדין דאפילו תבעו כלים וכלים נמי פטור, והא קמשמע לן - דהודה במקצת כלים חייב אף על הקרקע ות!
ומקשה: מאי קמ"ל זוקקין? הא תנינא "זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות להשבע עליהן"?
והתירוץ: הא עיקר, ההיא אגב גררא נסבה! איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא (הסובר שטענו חיטין ושעורין והודה האחד מהן, פטור).: טענו שחייב לו שור והודה לו בשה, טענו שה והודה לו בשור - פטור. טענו בשור ושה והודה לו באחד מהן - חייב, ומוכח שהודאה באחד משני המינין - מחייבת!?
אמר ליה: הא מני רבן גמליאל היא, אך רבנן חולקים על כך וסוברים שפטור.
והקשה לו: אי רבן גמליאל אמר ברייתא זו, אפילו רישא כשתובעו שור והודה לו בשה, נמי יהיה כדברי רבן גמליאל שחייב, ומדוע פטור?
אלא הא מני אדמון היא! המצריך הודאה ממין הטענה. אלא שסובר שאם תבעו שני מינים שונים והודה לו באחד מהם - חייב.
ולא תאמר שדחויי מדחינא לך בעלמא, אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי יוחנן - הא מני אדמון היא! שאמר דין זה.
אמר רב ענן אמר שמואל: טענו חטין ורצה להמשיך בתביעתו ולתובעו גם שעורין. אך לפני שהמשיך, קדם הנתבע, וכפר ואמר חיטין אין לך בידי והודה לו בשעורין שחייב לו,  64 

 64.  הרמ"א בסימן פ"ח סעיף ט"ז כתב שיש אומרים שכך הוא הדין גם אם אפילו קדם והודה בשעורים עוד לפני שתבעו בשעורין, רואים בית דין: אם עשה זאת כמערים והודה בשעורין כדי שלא יכלול התובע את החיטין והשעורין באותה הטענה, והודאתו בשעורין תחייבו שבועה על החיטים, ומשום כך קפץ והודה על השעורין וממילא תביעת החיטים היא תביעה נפרדת ואינו עליה אלא כופר הכל - אין מועיל לו, ונשבע על תביעת החיטים. אולם אם לאו כמערים - פטור משבועת מודה במקצת על החיטים, ואינו נשבע עליהם אלא היסת. ובסמ"ע כתב דהערמה שייכת יותר כאשר אינו מתחייב ממון. ולכן, רק בתבעו חיטין וקפץ והודה לו בשעורין, בודקין אם הוא כמערים. אבל, אם קדם והודה בשעורים, הרי אינו מתכוין לפטור עצמו מממון אלא רק משבועה. ובאופן זה לא תולין בהערמה, ופטור בכל גווני. (ומשום כך אין הכל מודים בדבר זה, ולכן הביאו הרמ"א בשם 'יש אומרים'.) והש"ך שם השיג על דבריו וכתב, כיון שגם כאשר מודה בשעורין, הרי כונתו לתת שעורין ולחייב עצמו ממון. ובכל אופן בודקים אם הוא כמערים ומחייבים אותו שבועה. מוכח שלאו בהא תליא.
בודקין זאת בית דין: אם מה שקדם והודה בשעורין עשה זאת כמערים, כדי שלא תהיה הודאתו על השעורין הודאה במקצת על טענת חיטין ושעורין, הרי הוא חייב שבועת מודה במקצת.
ואם כמתכוין לענות לו על טענת החיטין ולהודות לו על השעורין משום שלדעתו הוא חייב בהן, ולא קפץ להודות בשעורין כדי להיפטר משבועה אלא באמת הוא סבור שלא חייב לו חיטין, הרי הוא פטור משבועה.  65 

 65.  כתב הר"ן שמהא שמעינן שצריך שתהא התביעה קודמת להודאה. אבל אם ההודאה קדמה לתביעה, אף על פי שתבעו אחר כך, פטור. וכן כתב הר"י מיגא"ש. ואם כן, יש להבין איך ב"מערים" חייב הלוא סוף סוף קדמה הודאה לתביעה, וכתב הרא"ש בסימן ז', שאם מרגיש הדיין שממהר הנתבע להשיב קודם שיגמור התובע את טענתו, חייב. משום שרואים אנו דבר זה כאילו כבר טענו חיטין ושעורין, והודה לו בשעורין. (וכן מבואר בגר"א בסימן פ"ח ס"ק ל"ב דבמערים חשיב שקדמה תביעה להודאה. שאין בכח הערמתו לסלק התביעה, אלא מתייחסין לה כאילו קדמה ולכן חייב.) והטור חו"מ סימן פ"ז כתב שכן הוא הדין ב'הילך'. שאף שבהילך פטור משבועה, הרי שאם נראה לדיין שהנתבע טוען הילך כדי להערים וליפטר משבועה, אזי אין זה פוטרו - אלא נשבע כדין כל מודה במקצת. והבית יוסף שם הביא להוכיח כן מהמבואר בסוגיין (ועיין שם ובדברי הב"ח שדחה הוכחת הבית יוסף מכאן לפי שכאן אומרים אנו כי קדמה תביעת התובע, משום שעוד לפני התביעה ידע הנתבע מכך, ומיהר להודות. מה שאין כן בענין הילך ויעוי"ש.)
ואמר רב ענן אמר שמואל: טענו שחייב לו שתי מחטין שאינם שוות שתי מעות כסף אלא פחות מכך, והודה לו רק באחת מהן - חייב שבועה.
(ומדוע? והלוא שנינו במשנתנו שצריכה הטענה להיות לכל הפחות שתי כסף? אלא הביאור הוא:) לפיכך יצאו כלים ונכתבו במיוחד בפסוק של "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" ולא הסתפק הכתוב לכתוב כסף בלבד אלא הוסיף וכתב את הכלים להשמיענו שאפשר לתבוע אותן -
למה שהן שוים, ולהתחייב עליהן אפילו שוים כל שהוא. משום שחשיבותן של הכלים היא אפילו כשאין הם שווים שתי כסף, כיון שחשיבותן היא בשימושן ולא בערכם הממוני!  66 

 66.  כך פירש רש"י. ועולה מדבריו שאין ענין בערכן הממוני של הכלים כדי להחשיבם, אלא בעצם היותם כלים נחשבים כדבר חשוב. וכן כתב רב האי גאון והרמב"ם בפרק ג' מהלכות טוען ונטען. אולם דעת הרמב"ן היא שאף שכלי דבר חשוב הוא ואין צריך שיהיה בערכו שתי כסף, מכל מקום צריך שיהיה בו שוה פרוטה. וכן מבואר בירושלמי ומדבריו הוכיח הרמב"ן כדעתו. והראשונים הנ"ל סוברים שאין צריך שיהיה בו שוה פרוטה, ופסקו כהבבלי ולא כהירושלמי, כיון שלא משמע מסוגיית הגמרא שיש צורך בערך ממוני לבד מהיות הדבר מוגדר ככלי. השולחן ערוך בסימן פ"ח סעיף ג' פסק כרש"י והרמב"ם שאין צריך שיהיה בכלי שוה פרוטה. והקשה הקצות החושן שם ס"ק ד': הלוא אם הכלי קיים הרי זה "הילך" (כלומר, שכאשר תובע ממנו את חובו, מוציאו ונותנו לפניו ואומר לו "הילך" או שאומר לו כי החפץ שתובעו נמצא במקום פלוני ובאופן זה פטור משבועה כיון שחשבינן ליה כאלו הודה מעצמו ולא מחמת תביעת התובע!) וכמו שפסק השולחן ערוך שם ס"ק כ"ד, שפקדון, בכל מקום שהוא נמצא, הרי הוא ברשות בעליו. ואם כן, אף אם כעת כשתובעו אין הפקדון לפניו, גם כן הוי הילך ופטור משבועה. ואילו אם הפקדון אינו קיים כגון שנשרף או אבד, אם כן שוב אין זו תביעת כלי אלא תביעת תשלום ממון. ובתביעת תשלום ממון ודאי אין נשבעים על פחות משוה פרוטה? והקצוה"ח תירץ (עפ"י דברי הגמרא בבא קמא קה א,) שכיון שחיובו הוא בהשבת כלי, ואילו היה הכלי קיים היה נשבע עליו, אם כן אף עתה שאינו צריך להשיב את הכלי אלא את דמיו, הרי שיש לתשלום זה דין השבת הכלי עצמו ונשבע עליו אף פחות משוה פרוטה. ובקהילות יעקב על מסכת שבועות סימן כ"ט, העמיד את הענין באופן שהעביר את הכלי לשומר אחר. ובמקרה זה לא הוי הילך כיון שאף אם יודה הנפקד בכלי ויאמר שמסרו לאחר, מנין לנו שלא יכפור השני ולכן אין זה "הילך" כיון שלא ודאי לנו שאכן הכלי שמודה בו - יגיע לבעלים. הנתיבות המשפט תירץ את קושית הקצות, על פי מה שכתב בסימן פ"ז, שבגזילה לא הוי הילך גם כשהגזלה בביתו. כיון ששוב הרי אינה ברשות הבעלים. ולפי זה אפשר להעמיד שהכלי בעין, אלא ששלח בו יד והוי גזילה. ושוב אין זה הילך. עוד תירץ דאפשר שאינו יודע איפה הכלי. ומכל מקום, כיון שאם ימצא הכלי הרי הוא של המפקיד - שפיר נחשב הודאה.
(אלא מעתה יקשה, אם לא יכתוב כלים, היאך נלמד שצריך שהדבר שתובעו יהיה שנים, והלוא לעיל לט ב שנינו "מה כלים שנים אף כל שנים"?
ופירש רש"י שלפי דברי הגמרא כאן הוה ליה למיכתב בקרא: כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור. ואנו נאמר: מה כספים שנים ודבר חשוב הם, אף כל התביעות צריכות להיות בשנים ובדבר חשוב. וכתב כלים להשמיענו שהם דבר חשוב בפני עצמן ואין צריך שיהיה בשוין שתי כסף).
אמר רב פפא: טענו כלים שאינם שוים שתי כסף ופרוטה, והודה בכלים וכפר בפרוטה - פטור! אבל אם הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב! אף שאינם שוים אלא כל שהוא, הלוא כבר נאמר "לפיכך יצאו כלים למה שהם, " שאין צורך בערכם הממוני אלא עצם היותם כלי, כבר מחשיבם כדבר חשוב לענין שאפשר להודות ולכפור בהם.
ושני הדינים בשני המקרים שהשמיענו רב פפא, חדא כרב, וחדא כשמואל.
חדא כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף. ולכן, כאשר כפר בפרוטה - פטור. חדא כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב. ולכן, כאשר הודה בפרוטה וכפר בכלים - חייב.
נאמר במשנה: מנה לי בידך אין לך בידי - פטור!
אמר רב נחמן: ומשביעין אותו שבועת היסת, שבועה זו תיקנו חכמים שהכופר בכל ישבע שכפירתו אמת היא.  67  מאי טעמא תיקנו חכמים שבועה זו, והלוא כיון שרוצה התובע להוציא ממנו ממון - חובת ההוכחה מוטלת עליו, ומדוע ישבע הנתבע?

 67.  בביאור לשון 'היסת' פירש רש"י (בד"ה היסת): לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו (שמואל א כו) אם ה' הסיתך בי. (עוד פירש רש"י בבבא מציעא ג א כי לשון היסת, הוא לשון "הסתה" שהסיתוהו חכמים להודות באמצעות השבועה.)
אלא, - חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו, ואף על פי שאין בכוחה של אותה חזקה להוציא ממון מן הנתבע, התחשבו חכמים בחזקה זו ותיקנו לחייב את הנתבע שבועה - מדבריהם.  68 

 68.  כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות טוען ונטען הלכה ז' אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על הספק פטור. וכתבו המגיד משנה שם והמהרי"ט (חלק א' סימן קנ"א) שכן מוכח מן הגמרא כאן, מכך שטעמו של רב נחמן הוא משום שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו. וחזקה זו לא תיתכן אלא בטענת ודאי.
ומקשה הגמרא: אדרבה, כנגד חזקת התובע הלוא ישנה חזקה לנתבע, שהרי חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו,  69  ומדוע לא נעמיד את חזקת הנתבע מול חזקת התובע ויחזור הדין לעיקרו, שהמוציא מחבירו עליו הראיה?

 69.  השער המשפט (סימן ע"ה סעיף ט"ו) הביא את דברי התוספות בבבא קמא (קז א) שביארו שלאו דוקא בפני בעל חובו אין אדם מעיז, אלא הוא הדין בפקדון וכיוצא בזה דאינו מעיז לכפור בפני מי שיודע את האמת. וכתב השער המשפט שלפי זה נראה, דאם קרוב מסייע לנתבע לפוטרו משבועה - יכול לפוטרו משבועת היסת. - ואף שקרוב פסול לעדות, וגם לעדות שבועה פסלוהו? וביאר השער המשפט, שלא מדין עד המסייע הוא פוטרו, אלא משום שחזקה שאינו מעיז לפני מי שיודע את האמת. ואילו בעד לא שייך לומר איתמוטי קא מישתמיט. (ועי"ש בטעם נוסף שמביא השער המשפט בדבר זה.)
והתירוץ: חזקה זו שאין אדם מעיז פניו כנגד בעל חובו, אינה חזקה מעולה ומספקת. משום שאין כוונת הנתבע להשתמט ולהיפטר מכל החוב (שעל זה נאמרה החזקה שלא יעשה זאת),
אלא, אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה  70  (משתמט הוא מן התובע)xxx

 70.  לכאורה, כאשר תובע ממנו חפץ הנמצא כאן לפנינו שלא שייך לומר בו שמשתמט הוא שהרי הדבר בידו, באופן זה לא משביעים אותו שבועת היסת כיון שלא קיימת הסברא של "אישתמוטי קא מישתמיט". אולם בתוספות במסכת בבא מציעא (ו א) כתבו, כיון שכאשר אין החפץ בעין הריהו משתמט, הרי אף כאשר הוא בעין - לא חילקו חכמים בתקנתן. ואפילו במקום שלא שייכת סברת "משתמט" - תיקנו חכמים שישבע. אמנם בתירוץ השני בתוספות שם, וכן בדברי התוספות כאן ד"ה אשתמוטי, מבואר שכאשר אינו משתמט - אינו נשבע.
וסבר - אכפור כעת עד דהוה לי מעות הפירעון ופרענא ליה, ולפיכך אין אנו מסתמכין על החזקה שאין אדם מעיז פניו כנגד בעל חובו - ומחייבין אותו להישבע.
ומוכיחה הגמרא: תדע, דאכן אומרים סברא זו דאישתמוטי קא מישתמיט מהא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה - כשר לעדות.
דהיינו, גם אם באו עדים והעידו שלוה, עדיין אין הוא חשוד לגזול ממון אלא נשאר הוא בחזקת כשרות וכשר לעדות. כי כפירתו אינה במטרה לגזול ולפטור עצמו מהחוב, אלא להשתמט עד שתהיה לו האפשרות לפרוע.
אבל, הכופר בפקדון שהופקד בידו פסול לעדות! כאשר יבואו עדים ויעידו שאכן הופקד הפקדון בידו, שהרי הוא חשוד על הגזל, ואין לתלות את כפירתו בהשתמטות - שהרי הפקדון מצוי בידו.
רב חביבא מתני לדין שבועת היסת אסיפא דמתניתין.
דתנן בסיפא: מנה לי בידך, אמר לו הן. למחר אמר לו התובע תנהו לי. אמר הנתבע נתתיו לך - פטור. ואמר עלה רב נחמן: משביעין אותו שבועת היסת מדרבנן, שאכן החזיר את החוב.
ודנה הגמרא: מאן דמתני את דין שבועת היסת (שתובעו מנה לי בידך ולאלתר כופר בכל) ארישא דמשנתנו, שאפילו במקום שלא היתה לנו כל ידיעה אודות החוב זולתי מתביעת התובע, חייב הנתבע להישבע, כל שכן דמתני דין שבועת היסת אסיפא שכבר הודה הנתבע שלוה מהתובע אלא שטוען שהחזיר לאחר מכן את החוב.

דרשני המקוצר[עריכה]