פרשני:בבלי:עירובין עה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין עה א

חברותא[עריכה]

הוה אמינא, דירת עובד כוכבים נמי שמה דירה לענין "בתים וחצרות פתוחים לתוכו".
(אף שלענין לאסור על ישראל להוציא מביתו לחצר המשותפת לו ולעכו"ם לאו שמה דירה - כדלעיל ריש פירקין).
להכי קא משמע לן רב הכא, דדירת עובד כוכבים לא שמה דירה אף לענין "בתים וחצרות פתוחים לתוכו".
ואי לא ידענא דסבירא ליה לרב דבעינן מבוי שבתים וחצרות פתוחין לו אלא מהכא, הוה אמינא: עדיין לא ידענא בבתים כמה סגי, ואפשר דבעי טפי מתני בתים.
להכי קא משמע לן רב דבעינן "בתים" סתמא, דמשמע תרין בתים פתוחים לתוכו.  90 

 90.  וכתבו רש"י והריטב"א: רק בתים לא הוה ידענא כמה, אבל דבתרי חצרות סגי שפיר הוה ידענא, מדקאמר רב: מבוי שצידו אחד עכו"ם וצידו אחד ישראל הוא דלא מהני, הא משני צדיו ישראל שפיר דמי.
וכל הך פירושא בדברי רב לא יתכן, אלא רק אי אלא אמרה רב אף בחצר.
אבל השתא דאמרינן דאמר רב אפילו חצר - דלא שייך ביה הך טעמא - על כרחך טעמא דרב דלעולם המבוי יש לו היתר בלחי וקורה, ומשום דדירת עכו"ם שמה דירה.  91 

 91.  ריטב"א. ובתוספות כתבו עוד פירוש, דמיירי במבוי שלא התירוהו בלחי וקורה אלא בפסין, שמותר אף בלא בתים וחצירות פתוחין לתוכו.
אלא עיקר האיסור הוא שלא יטלטלו מחצר לחצר.
דקא סבר רב: אסור לעשות (כלומר: לדור) יחיד במקום עובד כוכבים שמא ילמד ממעשיו של עכו"ם. ואם לא יטלטלו עמו בני החצר שאינה פתוחה למבוי, יחוש מעצמו שלא לדור עם העכו"ם שמא יהרגנו, וסופו שיצא משם.
אמר רב יוסף: אי הכי - דאמרינן דאסר רב בין במבוי ובין ובחצר - היינו דשמענא ליה לרבי טבלא, דאמר בהא מילתא דרב: "עובד כוכבים" "עובד כוכבים" תרי זימני (שתי פעמים), ולא ידענא מאי אמר.
והשתא ידענא, דחד למבוי, חד לחצר (וראה עוד פירוש ברש"י).
מתניתין:
שתי חצירות זו לפנים מזו, ופתוחה החיצונה לרשות הרבים, ודריסת רגלה של הפנימית לצאת לרשות הרבים היא דרך החיצונה.
א. עירבה הפנימית להתיר לעצמה להוציא מבתים לחצר הפנימית, והרי היא "רגל המותרת במקומה", ולא עירבה החיצונה - הפנימית מותרת לעצמה, והחיצונה אסורה.
ב. עירבה החיצונה לעצמה, ולא עירבה הפנימית, הרי כיון שהפנימית אסורה מפני שלא עירבה, הוה לה "רגל האסורה במקומה", שאוסרת בדריסתה על החיצונה (כי בדריסתה נחשב כאילו היא דרה בחיצונה) עד שתערב עמה. ולפיכך: שתיהן אסורות.
ג. עירבה זו החיצונה לעצמה, וזו הפנימית לעצמה: זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה (אבל מזו לזו אסור, כיון שלא עירבו ביניהן).
ואין הפנימית אוסרת בדריסת רגלה על החיצונה לטלטל בחיצונה בפני עצמה, דקסבר תנא קמא: "רגל המותרת במקומה - אינה אוסרת שלא במקומה", כלומר על החיצונה, ואף שדורסת דרך החיצונה.
רבי עקיבא אוסר את החיצונה - עד שתערב עם הפנימית - אפילו כשעירבה הפנימית לעצמה. כי סובר רבי עקיבא שדריסת הרגל של הפנימית אוסרתה לחיצונית, היות שאפילו "רגל המותרת במקומה" אוסרת שלא במקומה.
וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרתה (והיא שיטה שלישית ומפרש לה בגמרא).
ד. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, והפנימית עירבה כולה לעצמה: הפנימית מותרת, והחיצונה אסורה לכולי עלמא, מפני זה ששכח לערב.
ה. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב עם חבריו בפנימית, והחיצונה עירבה לעצמה: שתיהן אסורות - ואפילו לתנא קמא - שהרי הפנימית אסורה במקומה, ואוסרת בדריסתה על החיצונה.
ו. עירבו שתיהן זו עם זו, ונתנו עירובן המשותף במקום אחד, כלומר: בחיצונה (הכי מפרש לה בגמרא), ושכח אחד - הרי בין היה אותו אחד ששכח מן הפנימית, ובין מן החיצונה, ולא עירב - שתיהן אסורות.
והטעם: הרי אותה חצר ששכח בה אחד לערב, היא ודאי אסורה.
ולכן, אם היה השוכח בפנימית, הרי כיון שהפנימית אסורה - אף החיצונה אסורה, היות והפנימית דורסת על החיצונה. והוה רגל האסורה במקומה, שאף לתנא קמא אוסרת שלא במקומה.
ואפילו אם היה השוכח מן החיצונה אסורה גם הפנימית.
וטעמו של דבר, כיון שעתה אין יכולה להיות הפנימית משותפת עם החיצונה בעירובה, היות שלא כל בני החיצונה עירבו. ואם כן, צריכה הפנימית "להסתלק" מן השיתוף עם החיצונה ולעשותו כעירוב שלה בלבד (והוא נקרא: "אחדא דשא" (מיחדת לעצמה פתח), שסותמת את הפתח בפני החיצונה כדי לבטל עירובה עמה, "ומשתמשא" לבדה).
וזה הרי אינה יכולה הפנימית לעשות, כיון שאין פת העירוב נמצאת בפנימית אלא בחיצונה, וצריך ליתן פת העירוב בבית שבאותה חצר שמערבים אותה.
(וכבר נתבאר כל זה לעיל דף סו ב).
ז. ואם היו החצירות של יחידים, שבכל אחת מהחצירות יחיד הוא שדר בה: אינן צריכין לערב זו עם זו, שכיון שהפנימית בפני עצמה אין צריכה עירוב, שהרי יחיד הוא שדר שם, והוי לה רגל המותרת במקומה שאינהאוסרת שלא במקומה.
והך בבא כתנא קמא אתיא, דסבירא ליה אינה אוסרת שלא במקומה.
גמרא:
כי אתא רב דימי אמר משמיה דרבי ינאי: זו דברי רבי עקיבא, דאמר: אפילו רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה (וכדאיתא במתניתין).
אבל חכמים אומרים: כשם שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת, כך רגל האסורה במקומה אינה אוסרת. שלדעת חכמים אין דריסת רגל אוסרת כלל.
ותמהינן עלה ממשנתנו, דתנן: עירבה חיצונה ולא פנימית, שתיהן אסורות
ומשמע: הא עירבה נמי פנימית - שתיהן מותרות!
והוינן בה: לפי רבי ינאי - מני, מי הוא התנא ששנה את משנתנו?
אילימא רבי עקיבא היא, האוסר אפילו דריסת רגל "המותרת במקומה" שלא במקומה.
אם כן תיקשי, מאי איריא דנקט "עירבה חיצונית ולא פנימית", דהוה לה רגל האסורה במקומה.
והרי לפיו, אפילו עירבה הפנימית, דהוה לה רגל המותרת במקומה - נמי אסורה החיצונה.  92 

 92.  ואין לומר, דלעולם כרבי עקיבא אתיא, ובאמת אפילו עירבה פנימית נמי אסורה, ומתניתין אתא לאשמועינן דין החצרות כשלא עירבה הפנימית, ולא אתא לדיוקא. הא ליתא, שהרי רבי עקיבא קאמר במתניתין שאפילו עירבה פנימית אסורה החיצונה, כדקתני "ורבי עקיבא אוסר", ואם כשעירבה פנימית אסורה החיצונה, כל שכן כשלא עירבה הפנימית, ולמה לי רישא כלל?! על כרחך לדיוקא אתי, דבעירבה פנימית מותרת החיצונה, והא לא מצי אתיא כרבי עקיבא - רש"י.
אלא, לאו, רבנן היא!
הרי, שאף רבנן אוסרים כשהרגל אסורה במקומה, והיכי אמרת דלדעת חכמים דריסת הרגל אינה אוסרת כלל?! ומשנינן: לעולם רבי עקיבא היא. והא דקתני עירבה חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות, לא תידוק מינה שאם עירבה פנימית החיצונה מותרת.
דמתניתין לאו לדיוקא אתא, אלא לאשמועינן עיקר הדין דכשלא עירבה פנימית חיצונה אסורה.
ואי קשיא לך, דהוי מילתא דלא צריכא, דהא כל שכן הוא מסיפא, דקתני שאפילו עירבה פנימית, החיצונה אסורה. הא לא תיקשי:
ולא זו אף זו קתני. כלומר: אשמועינן תחילה דלרבי עקיבא אסורה החיצונה ברגל האסורה במקומה, והדר אשמועינן אף ברגל המותרת. וכולה רבי עקיבא היא, ולחכמים אין דריסת הרגל אוסרת.
תו מקשינן על דברי רבי ינאי:
תנן במשנתנו: עירבה זו הפנימית לעצמה, וזו החיצונה לעצמה - זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה.
ומשמע: טעמא דעירבה הפנימית לעצמה, אז מותרת החיצונה לעצמה. הא לא עירבה הפנימית לעצמה - דהוי לה פנימית רגל האסורה במקומה - שתיהן אסורות.  93 

 93.  דעל כרחך צריך לומר שכוונת המשנה שבכי האי גוונא שתיהן אסורות. כי אם לא באה המשנה אלא לומר שאם לא עירבה כל אחת לעצמה, זו שלא עירבה בלבד היא אסורה - הא תני לה כבר ברישא. וגם אין לומר שלא באה המשנה לדיוקא, אלא ללמד שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת, והוא הדין רגל האסורה. שאם כן ליתני "עירבה חיצונה ולא פנימית חיצונה מותרת" - ואף על גב דפנימית אסורה במקומה - וכל שכל כשהיא מותרת במקומה. ועל כרחך דוקא קתני.
והשתא תיקשי, והא האי תנא, דאמר: רגל המותרת אינה אוסרת, רגל האסורה אוסרת - מני? משנה זו, המחלקת חילוק זה ביניהן - לפי מי היא שנויה?
אלימא לפי רבי עקיבא היא שנויה.
לא יתכן. כי לדבריו אפילו רגל המותרת נמי אוסרת!
אלא לאו רבנן היא, אלמא סבירא להו לרבנן דרגל האסורה, אוסרת?!
ועוד, על כרחך רבנן היא.
דהא מדסיפא בהמשך המשנה דקתני בה "ורבי עקיבא אוסר", רבי עקיבא היא - רישא, תנא קמא בר פלוגתיהו - לאו רבי עקיבא היא אלא רבנן.
אלמא, אף לרבנן דריסת הרגל אוסרת, כשהיא אסורה במקומה, כדדייקינן?!
ומשנינן: כולה מתניתין רבי עקיבא היא.
וחסורי מיחסרא בה, והכי קתני:
עירבה זו לעצמה וזו לעצמה - זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה.
במה דברים אמורים, שעשתה הפנימית דקה (מחיצה של דלת קטנה) בינה לבין הפנימית, וסילקה בכך עצמה מדריסת הרגל על החיצונה.
אבל לא עשתה הפנימית דקה, ועדיין דריסת רגלה על החיצונה, חיצונה אסורה.
אף שעירבה הפנימית, ומותרת היא במקומה - דברי רבי עקיבא.
שרבי עקיבא אוסר את החיצונה מפני שסבר: דריסת הרגל אוסרת!
ועלה קתני וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרת! ולחלוק באו, הן על הרישא, דקתני: עירבה "החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות", והן על הסיפא, דקתני שאם לא עשתה הפנימית דקה, שתיהן אסורות.
והיינו כרבי ינאי, שלדעת חכמים אין דריסת הרגל אוסרת כלל.
מתיב רב ביבי בר אביי ממשנתנו: ואם היו של יחידים אינן צריכים לערב.
הא של רבים - צריכים לערב זו עם זו!
אלמא, רגל של יחידים המותרת במקומה אינה אוסרת, רגל של רבים האסורה, אוסרת?!
ועוד מתיב רבינא ממשנתנו:
שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית מותרת וחיצונה אסורה.
שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסור ות.
ומשמע: טעמא דשכח אחד מן הפנימית ולא עירב - דהוה לה רגל האסורה במקומה - הוא דאמרינן ששתיהן אסורות.
הא לא שכח אחד מן הפנימית - שתיהן מותרות, דהוה לה רגל המותרת במקומה!
והיינו, על כרחך דלא כרבי עקיבא, כי לרבי עקיבא אפילו בכי האי גוונא החיצונה אסורה משום דריסת הפנימית.
אלמא לרבנן רגל המותרת אינה אוסרת, רגל האסורה, אוסרת!
אלא כי אתא רבין, אמר משמיה דרבי ינאי בגוונא אחרינא, והדרינן בן מכל מה דפירשנו במשנתנו:
שלשה מחלוקות בדבר:
א. תנא קמא סבר: רגל המותרת במקומה אינה אוסרת, רגל האסורה, אוסרת! (ופירושא דמתניתין בכל בבותיה, הוא כמו דפירשנו בגופה של משנה).
ב. רבי עקיבא סבר: אפילו רגל המותרת, אוסרת!
ג. ורבנן בתראי (היינו: "וחכמים אומרים" דמתניתין) סברי: כשם שרגל מותרת אינה אוסרת, כך רגל האסורה אינה אוסרת!
שנינו במשנה: נתנו - הפנימית והחיצונה - עירובן במקום אחד, ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות:
ומפרשינן: מאי מקום אחד?
(סימן: חיצונה עצמה בבית יחידאה רבינא דלא משכח בפנים)
אמר רב יהודה אמר רב: האי "מקום אחד" דמתניתין, היינו חיצונה.
ואמאי קרו לה "מקום אחד"?
מקום "המיוחד" (היינו "אחד") לשתיהן, שהיא החיצונה ששתיהן משתמשין בה.
אבל אם שמו העירוב בפנימית, החיצונה אסורה בין שכח אחד ממנה, בין שכח אחד מן הפנימית. ומשום, דהוי לה רגל האסורה במקומה, ואוסרת אף החיצונה.
ועוד, שאין עירובה במקומו, ואין יכולה להסתלק.
אבל הפנימית אינה נאסרת משום שכחת החיצונה, דאחדא דשא ומשתמשא, שהרי עירוב שלה במקומו, דהיינו בפנימית.

דרשני המקוצר[עריכה]