פרשני:בבלי:קידושין ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
האשה נקנית לבעלה, להיות אשתו  1  ולהיות אסורה לכל אדם אחר, זולתו, בשלש דרכים, שיבוארו להלן. ואשת איש קונה את עצמה, להיות מותרת להנשא לאדם אחר, בשתי דרכים, שיבוארו גם הן להלן: האשה נקנית בשלש דרכים:

 1.  רש"י. נראה שרש"י מבאר, שאין המשנה מדברת בקנין הגוף של האשה לשם שפחות, אלא בקנין אירוסין. והר"ן מוסיף על לשון רש"י: האשה נקנית לבעלה - להצריכה ממנו גט (וכעין זה כתב המאירי). כלומר, אין כאן קנין גמור, כדרך שקונים רכוש, היות ואין האשה שייכת לבעלה כרכוש ממוני, כמו ששייכים לו חפציו. אלא ה"קנין" מועיל שהיא תקרא אשתו, והיא אסורה להנשא לאדם אחר, עד שיגרשנה בגט, או עד שימות.
א. בכסף - נותן לה הבעל כסף או דבר השוה כסף, ואומר לה "הרי את מקודשת לי".  1* 

 1*.  כאשר קונה האדם דבר מה על ידי תשלום דמי ערכו, מהווה התשלום את מעשה הקנין. אך דנו האחרונים במהות קנין כסף בכלל, ובמהות קנין כסף באשה בפרט, כאשר הקונה משלם רק פרוטה, ולא את מלוא הערך של הדבר הנקנה - האם נתינת הפרוטה (או חלק מדמי הדבר הנקנה) נחשבת כתחילת הפרעון עבור דמי הדבר הנקנה, ודי בכך כדי לקנות. או שנתינת פרוטה אינה תחילת התשלום עבור הדבר הנקנה, אלא היא רק "מעשה קנין" בלבד, כמו קנין משיכה או קנין חזקה. עיין להלן הערה 93 בסוגריים.
ב. בשטר - כותב הבעל על הנייר "הרי את מקודשת לי", ונותנו לה.  2  ואפילו אם הנייר אינו שוה פרוטה,  3  הרי היא מתקדשת בשטר.

 2.  רש"י. לענין קנין כסף, הוסיף רש"י: ואומר לה "הרי את מקודשת לי". וכן לענין ביאה. ואילו בשטר לא כתב כן. ודייק המקנה מדברי רש"י, שבשטר אין צורך לומר "הרי את מקודשת לי", אלא דיו שיתן לה את השטר, בלי שיאמר לה שמקדשה בו. והמאירי כתב כך בשם חכמי ההר. וביאר, שבקידושי כסף אין בעצם נתינת הכסף ראיה שהיא נתינה לשם קידושין. אבל שטר הרי כתוב בו "הרי את מקודשת לי", ולכן די בכך שהעדים יראו את נתינת השטר והלשון הכתובה בו, וגם האשה תראה את הלשון הכתובה בשטר (ותתרצה לקידושין). וכתב המקנה, שרש"י סובר כדעת הרמב"ם (גירושין א יא), שהנותן גט לאשתו, ולא אמר לה בשעה שנתן לה "הרי את מגורשת ממני בגט זה", היא מגורשת מן התורה (וכפי שביאר הבית שמואל בדבריו סימן קלו ס"ק א). ואילו הטור והר"ן חולקים על הרמב"ם, וסוברים שהנותן גט לאשתו ולא אמר לה דבר, הגט בטל מדאורייתא. ולפי זה כתב המקנה, שאף בקידושי שטר, אם לא אמר לה "הרי את מקודשת לי", בטלים הקידושין מן התורה. אכן, לשון רש"י, היא ממש לשון הברייתא להלן ט א, ומכאן דייקו חכמי ההר את דבריהם, שבשטר אין צריך אמירה, כמבואר במאירי. ובשיעורי רבי שמואל, בדין קידשה בשטר שיש בו שוה פרוטה אות ט, מחלק בין גירושין לקידושין. כי אף הסוברים שחוסר אמירה בגט מעכב את הגירושין, מודים בשטר קידושין שאין צורך בדיבור. וכדבריו משמע מדברי המאירי, שמסכים לדעת חכמי ההר.   3.  רש"י. ויתכן שמקור דבריו הוא מהתוספתא, בתחילת המסכת, המבארת: בשטר כיצד? אין צריך לומר בשטר שיש בו שוה פרוטה, כי אז היא מקודשת בדבר שיש בו שוה פרוטה (מדין כסף)! אלא אפילו כתב על החרס שאין בו שוה פרוטה, ונתן לה. והרי"ף העתיק כעין זה בשם הירושלמי. וכתב הר"ן, שהרי"ף בא להשמיענו, שאם השטר פסול אך יש בו שוה פרוטה, אזי האשה מקודשת מדין כסף. וכן הוכיח הר"ן מהגמרא להלן (מח א) שהמקדש אשה בשטר חוב, לדעת חכמים שמין את הנייר, ואם יש בו שוה פרוטה מקודשת על ידי הנייר. מכאן שדעת המקדש היתה גם על הנייר עצמו. ועיין רע"א שו"ת סי' נו. ובתוספות רע"א על המשניות. ובספר המקנה.
ג. ובביאה - בא עליה, ואומר לה "התקדשי לי בביאה זו".  3* 

 3*.  רש"י. ובענין קנין כסף לא הזכיר רש"י שצריך לומר לה "התקדשי לי בפרוטה זו". ונראה שהחילוק הוא, מפני שבביאה אין העדים רואים את עצם המעשה. אלא רק את היחוד, ולכן צריך לומר לה בלשון זו. וכך כתב המאירי: וקידושי ביאה (הם) חלוקה שלישית (דין שלישי) והוא - שהם צריכים לשמיעה בלא ראיה. רצה לומר, בלא ראיית המעשה. אלא שיתייחד עמה בפניהם, ויאמר לה בפניהם "התיחדי עמי להתקדש לי בביאה". ובזה מיושב גם מדוע רש"י כתב בענין כסף "הרי את מקודשת" (בלשון הווה), ואילו בביאה כתב "התקדשי לי" (בלשון עתיד). והיינו מפני שהאמירה נעשית לפני הביאה. אך בשיעורי רבי שמואל (בדין קידשה בשטר שיש בו שוה פרוטה, אות י) מבאר, שאם מקדש בקנין ביאה, צריך המקדש להגדיר שהביאה הזאת היא מעשה הקנין, ולא ביאה גרידא, שלא לשם קידושין. ואם לא יאמר כן, אין הביאה הזאת מוגדרת מעצמה כמעשה קידושין, למרות שהקדים לומר "התקדשי לי", אלא צריך לומר "התקדשי לי בביאה זו". אבל כשמקדש אשה בכסף, אין צורך לתוספת אמירה שמקדשה בכסף זה, אלא די בכך שנותן לה כסף ואומר לה "התקדשי לי" כדי שנתינת הכסף תוגדר מעצמה כמעשה קנין ולא כמתנה בעלמא. ואין צורך שיוסיף לומר שמעשה הקנין נעשה בכסף שנותן לה. וכתב המאירי שצריך לכתחילה לומר "הרי את מקודשת לי בדבר זה". אלא שאם לא אמר "בדבר זה" אין פסול בדבר. ובשו"ע סימן כז סעיף א פסק, שצריך לומר "הרי את מקודשת בזה". (וכ"כ הרמב"ם אישות ג א). והבאר היטב כתב בשם הרמ"ט שזהו רק דין לכתחילה בלבד. ובימינו נוהגים לומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו".
ועתה מבארת המשנה מהו שיעור הכסף שהאשה נקנית בו לבעלה -
"בכסף" - בית שמאי אומרים: בדינר של כסף, ובשוה דינר, או בחפץ השוה דינר.
ובית הלל אומרים: דיה שתיקנה לבעלה בפרוטה של נחושת,  4  ובשוה פרוטה, או בחפץ השווה פרוטה, אך לא בפחות מזה.

 4.  כך פירש רש"י. ועיין ברש"ש שמבאר מדוע רש"י טרח להשמיענו שהפרוטה היא נחושת.
וכיון ששיעור שווי הפרוטה אינו קבוע, אלא הוא נייד לפי תנועות המטבע, מבארת המשנה:
וכמה היא שוויה של פרוטה? -
אחד משמנה באיסר האיטלקי.
שמינית מאיסר האיטלקי, שהוא שמו של מטבע מסויים, ששיעורו קבוע, והפרוטות מוזלות או מתייקרות יחסית אליו.  5 

 5.  רש"י. ועיין ברש"ש (הנ"ל) שמבאר מדוע רש"י טרח להשמיענו שהאיסר הוא מטבע כסף.
עד כאן ביארה המשנה את שלשת הדרכים שבהן האשה נקנית לבעלה.
ועתה עוברת המשנה לבאר את שתי הדרכים שבהן האשה קונה את עצמה להיות ברשותה, שתוכל להנשא לאדם אחר:
וקונה את עצמה להיות מותרת להנשא לאחר -
א. כשמגרשה בעלה בגט.
ב. או שהיא נהיית מותרת מאליו, במיתת הבעל.  6 

 6.  הראשונים מבארים מדוע המשנה נקטה דוקא כסדר הזה (בכסף, שטר וביאה. וכן בגט ומיתת הבעל).
עד כאן ביארה המשנה את קניני האשה, ואת דרכי התרתה.
ועתה מבארת האשה את דין היבום והיתר החליצה.
א. אדם שהיה נשוי אשה, ומת בלי להשאיר אחריו בן או בת, מצוה על אחיו מן האב (הנקרא "יבם") לבוא על אשת אחיו.
מצוה זו נקראת מצות "יבום", ובכך קונה אותה היבם לו לאשה, כדי להקים לאחיו שם בישראל.  7 

 7.  שנאמר (דברים כה ה-ו): "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה ויבמה, והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו (של היבם) המת, ולא ימחה שמו מישראל".
ב. כל עוד לא ייבם אותה היבם, אסורה היבמה (הנקראת "שומרת יבם") להנשא לאיש זר.
ג. יבם שאינו רוצה לייבם את אשת אחיו המת, עליו לחלוץ לה, ובכך להתירה להנשא לכל אדם. ואין הוא משלח אותה בגט, וכפי שיבואר להלן. אך אם כבר בא עליה, הרי היא כאשתו לכל דבר, ויוצאת בגט בלבד.
היבמה, אשת המת, שמצוה על אחיו ליבמה, נקנית ליבם לגמרי להחשב כאשתו, בדרך אחת - בביאה גרידא. ואפילו לא בא עליה כדי לקנותה בכך לאשה, ולא אמר לה שהיא תיקנה לו בביאה זו לאשה.
ומשעה שבא עליה היבם, היא נעשית אשתו גמורה, ואם בא לשלחה ממנו הרי הוא מגרשה בגט, ואינה צריכה חליצה.
אבל אם קידש היבם את יבמתו בכסף או בשטר, אין היא נקנית לו מן התורה, אלא רק מדרבנן. ואז, אם הוא בא לשלחה, צריכה היא גט מדרבנן,  8  בנוסף לחליצה מן התורה.

 8.  כתב רש"י שקידושי כסף ושטר מועילים ביבמה מדרבנן לאסור אותה על שאר האחים (אם היו כמה אחים למת. כולם נחשבים יבמים. ואם קידשה האחד, הרי זו אסורה על שאר אחיו). אבל אין הם עושים בה קנין גמור ליורשה ולהטמא לה ואין הם פוטרים אותה מחליצה. וקשה: הרי גם באשה (שאינה יבמה) אין קידושי כסף ושטר עושים נישואין אלא אירוסין. ואין הארוס יורש את אשתו ואינו מטמא לה. ואם כן, מדוע כתב רש"י ביבמה שאין קידושי כסף שטר מועילים בה לזה? הרי גם באשה שקידושיה מדאורייתא אין הקידושין גומרים בה ליורשה ולהטמא לה! ותירץ הרש"ש: ביבמה אילו היו הקידושין מועילים מן התורה, היה בזה גם נישואין. כשם שביאה עושה נישואין ביבמה, אפילו אם באשה אחרת ביאה עושה קידושין ולא נישואין.
כי אין הגט לבדו מתיר אותה להנשא לאחר, היות שאין קידושין תופסים ליבם ביבמה מן התורה, ואין הגט מתיר את היבמה להנשא לכל אדם, אלא חליצה, וכדלהלן.
ויבמה שלא בא עליה היבם, ולא נקנתה לו בביאה לאשה - קונה את עצמה, להיות ברשותה שתוכל להנשא לאחר,  9  בשתי דרכים:

 9.  התוספות רי"ד כתב, שהלשון "קונה את עצמה" שבענין יבמה, (בסיפא) אינה דומה ללשון "קונה את עצמה" שהוזכרה בענין אשה (ברישא). שהרי באשה, מדובר בה לאחר שהבעל קנה אותה, שאז היא קונה את עצמה בגט ומיתת בעל. ואילו ביבמה מדובר לפני שהיבם קנה אותה (אבל לאחר שהיבם קנה אותה, הרי היא קונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל). ונראה שהתנא סתם את לשונו בזה - מפני שברישא שנינו "האשה", ואחרי שהיא התקדשה היא עדיין קרויה אשה (ועיין עוד תוד"ה האשה). אבל בסיפא שנינו "היבמה". ולאחר שהיא נקנתה בביאה, שוב אין היא קרויה "יבמה", אלא מכאן ואילך הרי היא אשתו לכל דבר, וקרויה "אשה". ומאחר ששנינו "היבמה קונה את עצמה", מובן שמדובר לפני שהיבם קנאה (וכן מבואר מדברי המקנה על תוספות ד"ה האשה נקנית. ע"ש).
א. בחליצה.  10 

 10.  שנאמר (דברים כה ט): "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו (על גבי קרקע. רש"י), וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".
ב. ובמיתת היבם.
גמרא:
שנינו במשנה: האשה נקנית בשלש דרכים.
ודנה הגמרא:
מאי שנא הכא, במה שונה ומיוחדת משנתנו, דתני, ששונה בה התנא "האשה נקנית", ומכנה התנא את האירוסין בלשון "קנין".
ומאי שנא התם, בתחילת פרק שני (מא א), דתני, ששונה בה התנא "האיש מקדש בו ובשלוחו", ומכנה את האירוסין בלשון "קידושין", ולא בלשון קנין!?  11 

 11.  כאן הגמרא מקשה מדוע התנא נוקט כאן לשון קנין, ולהלן (בפרק ב) לשון קידושין. ובסמוך הגמרא מקשה מדוע התנא דיבר במשנתנו על האשה ("האשה נקנית"). ואילו להלן (בפרק ב) התנא דבר על האיש ("האיש מקדש"). הראשונים הקשו מדוע הגמרא לא מדקדקת תחלה על המילה "האשה". ורק אחר כך ראוי לדקדק על המילה "נקנית". עיין שם.
ומבארת הגמרא: התנא נוקט כאן לשון "קנין" ולא לשון קידושין, משום דקא בעי למיתני, היות והוא רוצה לשנות בהמשך המשנה, שאחת מן הדרכים שהאשה נקנית בהן, היא על ידי נתינת כסף.
ומצאנו שהתורה קוראת לנתינת כסף - "קנין".
ומבארת הגמרא:
וכסף מנלן, מנין שהאשה נקנית בו?
גמר למד התנא את קנין הכסף באשה בגזירה שוה "קיחה - קיחה", משדה עפרון, שנקנה בכסף.
כתיב הכא, נאמר כאן, בענין אירוסי אשה, לשון "קיחה" (דברים כב): "כי יקח איש אשה".
וכתיב התם, נאמר גם בענין קנין שדה עפרון לשון "קיחה" (בראשית כג) "נתתי כסף השדה, קח ממני".
ומלמד הכתוב בגזירה שוה -
כשם שה"קיחה", הלקיחה המוזכרת בשדה עפרון, היא קנין כסף (כמו שנאמר שם בפסוק, וכפי שתבאר הגמרא מיד), כך גם ה"קיחה" המוזכרת בכתוב בענין אירוסי אשה, היא קנין כסף.
וה"קיחה" שהוזכרה בשדה עפרון, איקרי נקראת "קנין" -
דכתיב בענין שדה עפרון (בראשית מט) "השדה אשר קנה אברהם".

דרשני המקוצר[עריכה]

• מהות הקידושין - בסוגיא זו נברר מה משמעות "קניין" האישה ומה החילוק בין קניין רגיל וקניין קידושין.
• קידושין במחובר - ההבנה הפשוטה מדברי המשנה היא שכל דבר בעל ערך יכול להועיל לקידושין. בסוגיה זו נברר האם יש יוצאים מכלל זה.