פרשני:בבלי:קידושין מז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין מז ב

חברותא[עריכה]

אף מלוה  הרי היא כפקדון, שאין היא מקודשת אלא אם יש עדיין בעין שוה פרוטה מן המעות שנתן לה.
ותיקשי לרב: הרי עד כאן לא פליגי תנא קמא ורבי מאיר, אלא, דמר - תנא קמא - סבר: מלוה אף על גב דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, הרי היא מקודשת, ומר - רבי מאיר - סבר: אם נשתייר הימנה שוה פרוטה, אין, ואי לא נשתייר הימנה שוה פרוטה, לא -
אבל דכולי עלמא - בין תנא קמא ובין רבי מאיר - סוברים: המקדש במלוה כשהמעות עדיין בעין, הרי היא מקודשת; ותיקשי לרב!?  1 

 1.  בפשוטו סברת תנא קמא היא, שהוא סובר: "מלוה לאו להוצאה ניתנה", כלומר: כל זמן שהמעות בעין הרי הם עדיין של המלוה, אבל משהוציאם שוב אין הם שלו, ובחוב אי אפשר לקדש, וזה הוא טעם החילוק במלוה אם נשתייר הימנו שוה פרוטה או לא. אבל לפי שיטת רש"י (כפי שביאר שיטתו ה"פני יהושע" שהובא בהערה לעיל), הסובר: מלוה לאו להוצאה ניתנה, היינו שתמיד צריך להעמידה בעיסקא, אם כן מה טעם החילוק בין כשהמעות הם בעין לבין אם המעות אינם בעין! ? ולפי מה שנתבאר בהערה לעיל דלא כה"פני יהושע", ואף רש"י מודה שאינו יכול לקדש אלא במעות כשהם בעין, ואפילו למאן דאמר: מלוה לאו להוצאה ניתנה, ניחא.
אמר תירץ רבא: ותסברא, הא מתרצתא היא, הא משבשתא היא (וכי סבור אתה שברייתא זו מתוקנת, והרי מיניה וביה מוכח שברייתא משובשת היא)!? ובהכרח צריכים אנו לפרשה באופן אחר מכפי שנשנתה בבית המדרש, ושוב לא תיקשי לרב! כי האי פקדון ששנינו בברייתא שאם לא נשתייר הימנו שוה פרוטה אינה מקודשת אפילו לתנא קמא, היכי דמי?
אי (דקביל) (דקיבלה) האשה עליה אחריות על הגניבה או האבידה של הפקדון, הרי היינו מלוה שאין המעות בעין, כלומר: הרי חייבת היא בתשלומיו, והיות וסובר תנא קמא, שבמלוה מקודשת היא אפילו כשאין מעות ההלואה בעין, למה לא תתקדש אפילו בפקדון כשלא נשתייר הימנו שוה פרוטה!?
ואי עוסקת הברייתא בפקדון דלא (קביל) (קיבלה) האשה עליה אחריות, ולכן לכולי עלמא אינה מתקדשת כשלא נשתייר הימנו שוה פרוטה ; הרי תיקשי, דאי הכי:
אדתני סיפא בדברי תנא קמא: "ובמלוה, אף על פי שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, מקודשת", ניפלוג וניתני בדידה (יחלק התנא בפקדון עצמו):
במה דברים אמורים שאינה מקודשת אם לא נשתייר מן הפקדון שוה פרוטה, בכגון שלא קבלה עליה אחריות, אבל קבלה עליה אחריות, אף על גב דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, הרי זו מקודשת!? שהרי דין זה כדין המלוה.  2 

 2.  יש לתמוה לשיטת רש"י (כפי שפירשה ה"פני יהושע") בדין מלוה לאו להוצאה ניתנה, מאי קשיא לגמרא, והרי יש לומר בדעת תנא קמא שהוא סובר: "מלוה לאו להוצאה ניתנה" והיינו שחייב הוא להעמידה בעיסקא, ואם כן במלוה שהעמידה בעיסקא הרי היא מקודשת אף על פי שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, כי העיסקא הלוא קיימת, אבל בפקדון אפילו אם קיבל עליו אחריות, לא שמענו שיהא חייב להעמיד למפקיד עיסקא, ואם כן אם לא נשתייר הימנו שוה פרוטה אינה מקודשת אפילו אם קיבל עליו אחריות! ? ולפי מה שנתבאר בהערה לעיל דלא כה"פני יהושע", ואף רש"י מודה שאינו יכול לקדש אלא במעות שהם בעין ואפילו למאן דאמר: מלוה לאו להוצאה ניתנה, ניחא.
אלא בהכרח שברייתא זו משובשת היא, ותריץ הכי (וכך תיישבנה):
"התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך, והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד", והיא קיבלה על עצמה אחריות על כך: "אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת", שהרי מלוה היא, והמקדש במלוה - שאינה בעין - אינה מקודשת לכולי עלמא.
ובמלוה ממש, אף על פי שנשתייר הימנה שוה פרוטה - אינה מקודשת, משום ש"מלוה להוצאה ניתנה".
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: מלוה הרי היא כפקדון, שאם נגנבו או נאבדו המעות שנתן לה, ונשתייר מהם שוה פרוטה הרי היא מקודשת, וכדמפרש טעמא לקמן.
ומפרשינן במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי מאיר?  3 

 3.  פירש רש"י: שהרי "אי בלהוצאה ניתנה פליגי (אם נפרש את מחלוקתם שנחלקו בדין "מלוה להוצאה ניתנה"), סוף סוף כתנאי אמרה רב לשמעתיה". ומבואר, שהיה מקום לפרש את מחלוקתם, שנחלקו אם להוצאה ניתנה או לא, וטעמו של רבי מאיר הסובר שמלוה הרי היא כפקדון שאם נשתייר הימנה שוה פרוטה, הרי היא מקודשת, הוא משום שלדעתו "מלוה לאו להוצאה ניתנה". וצריך ביאור: הרי לשיטת רש"י עצמו (וכפי שפירשה ה"פני יהושע") בבאור דין "מלוה לאו להוצאה ניתנה", אין צריך שישתייר מן המלוה שוה פרוטה, כי מאחר שחייב הוא להעמיד עיסקא כנגד המלוה, אם כן אפילו לא נשתייר מן המלוה עצמה שוה פרוטה הרי היא מקודשת בעיסקא! ? ולפי מה שנתבאר בהערה לעיל דלא כה"פני יהושע", ואף רש"י מודה שאינו יכול לקדש אלא במעות שהם בעין ואפילו למאן דאמר: מלוה לאו להוצאה ניתנה, ניחא.
אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב (מצאתי את החכמים בבית המדרש), דיתבי וקאמרי (שהיו יושבים ואומרים) בביאור מחלוקתם:
לעולם כולי עלמא סוברים שמלוה להוצאה ניתנה,  4  ואילו כבר היה מתחיל הלווה להוציא מן המעות, הרי שלכולי עלמא לא היתה מתקדשת בהם, כי בשימוש זה קנאתם ;  5  ואולם, הברייתא הרי עוסקת באופן שעדיין לא התחיל להוציא מן המעות כלל, אלא שמקצתם נגנבו או שאבדו,  6  ובזה הוא שנחלקו; ויסוד מחלוקתם הוא:

 4.  כן כתב רש"י; והנה לשיטת ר"י הזקן בביאור "מלוה להוצאה ניתנה" ודאי מוכרח הוא, שהרי לא נחלקו לענין חזרה אלא כשלא התחיל להוציאה, אבל אם התחיל להוציאה, כבר אינו שלו לענין חזרה; ולשיטת רש"י בביאור "מלוה להוצאה ניתנה" נמי מוכרח כן, שהרי אם סוברים הם שמלוה לאו להוצאה ניתנה, אם כן למה כנשתייר הימנה שוה פרוטה אינה מקודשת, והרי אם כי אינו יכול לחזור בו, מכל מקום הרי צריכה היא להעמידה בעיסקא ותהיה מקודשת.   5.  ראה ב"ברכת אברהם" שנתקשה, מה טעם יש לומר שאחר שהתחיל להשתמש במקצת המעות יקנה את שאר המעות, והרי מה הקשר בין מעות אלו לחבריהם! ? וראה מה שכתב שם.   6.  כמבואר בתוספות בד"ה אלא.
בדין מלוה שלא התחיל להוציא ממנה כלום, אם היא עדיין ברשות בעלים לחזרה (שיוכל המלוה לחזור בו מן ההלואה), והוא הדין אם היא ברשותו לאונסין (שאם יאנסו המעות, אין הלוה חייב לשלם את ההלואה), הוא דקמיפלגי:  7 

 7.  יש מי שהעיר, כי מלשון זו של הגמרא למד רש"י לפרש "מלוה להוצאה ניתנה" כפי שפירש, ולא כדברי תוספות ר"י הזקן שפירש, שהנידון הוא לענין חזרה (מלבד שהלשון "מלוה להוצאה ניתנה" מיושב יתר לפירושו של רש"י) ; כי לפי שיטתו של ר"י הזקן תיקשי: מאי שנא שזה נקרא "מלוה להוצאה ניתנה", וזה נקרא "מלווה ברשות בעלים לחזרה", והרי הכל ענין אחד הוא, אלא שהנידון "מלוה להוצאה ניתנה" הוא אחר שהתחיל להשתמש במעות, והנידון כאן הוא קודם שהתחיל להשתמש במעות; ולפירוש רש"י ניחא מאד.
דמר תנא קמא סבר: מלוה מיד כשקיבלה הלוה, ואף על פי שלא הוציא מן המעות כלום, כבר ברשות לוה קיימא ואין הבעלים יכולים לחזור בהם, והוא הדין לאונסים שאין המלוה אחראי להם, אלא הלוה יפרע את ההלואה ; ולכן אינה מקודשת אפילו שעדיין לא הוציא מהם, שהרי המעות כבר שלה הם.
ומר רבי מאיר סבר: מלוה - עד שלא התחיל להוציא ממנה - ברשות בעלים (המלוה) קיימא, והוא הדין לאונסים הם ברשות המלוה, ואין הלוה חייב לפרוע את ההלואה ; והיות ושלו הם עדיין, על כן מקודשת היא, אם נשתייר בפקדון אחר הגניבה שוה פרוטה.
ומוסיף רבה ואומר: ואמינא להו (אמרתי להם) לחכמי בית המדרש, שביארו כן את מחלוקתם: אף אני סובר בעיקר הדבר כפירושכם, אלא שאני חלוק עליכם בפרט אחד, והוא:
לענין אונסים כולי עלמא - בין תנא קמא ובין רבי מאיר - לא פליגי, דאף על פי שלא התחיל עדיין להוציא ממעות המלוה ברשות לוה הם קיימי, וחייב הוא לפרוע -
ומאי טעמא, משום דלא גרעא הלואה משאלה, מה שאלה דהדרה בעינא (שחוזרת היא בעין) חייב הוא באונסים מיד כשקיבלה לידו, ואף שלא החל עדיין להשתמש בה, מלוה לא כל שכן, שיתחייב באונסין כשבאה לידו, ואף שלא החל להשתמש בה!
אלא הכא, מלוה ברשות בעלים לחזרה בלבד, הוא דאיכא בינייהו: תנא קמא סבר: אין הבעלים יכולים לחזור בהם אף קודם שהתחיל להשתמש במעות, ואם כן שלה הם, ואין היא מתקדשת בהם.
ורבי מאיר סבר: עד שלא החל הלווה להשתמש במעות, יכול המלוה לחזור בו, ואם כן שלו הוא, ויכול לקדשה במעות אלו.
ומקשינן על מה שנתבאר שהתנאים בברייתא נחלקו, אם הלוה קונה את מעות המלוה על כל פנים לענין חזרה עד שלא החל להשתמש בהם:
ואלא - לפי מה שנתבאר - הא דאמר רב הונא: השואל קורדום מחבירו: אם כבר ביקע בו, קנאו היות והחל להשתמש בו, ושוב אין יכולים הבעלים לחזור בהם, אבל אם עדיין לא ביקע בו, לא קנאו, והבעלים יכולים לחזור בהם -  8 

 8.  כן פירש רש"י, וכן כתבו התוספות; והוסיפו, שלענין אונסין קונה הוא במשיכה והביאו לזה ראיה מבבא מציעא; ודבריהם צריכים ביאור, כי למה הוצרכו להביא ממרחק לחמם, והרי בהדיא אמרינן בסוגיין, שלענין אונסים חייב הלוה מיד משום דלא גרעא משאלה, הרי שבשאלה חייב הוא באונסין מיד, וראה מה שכתב המהרש"א בביאור דבריהם.
לימא כתנאי אמרה לשמעתיה (האם נאמר שדבריו במחלוקת התנאים שבברייתא היא שנויה)!?
ומשנינן: לא תלוי דינו של רב הונא העוסק בשאלה, במחלוקת התנאים העוסקת במלוה:
עד כאן לא פליגי התנאים בברייתא: אלא במלוה דלא הדרה בעינא (שאינה אמורה לחזור בעצמה), אבל בשאלה דהדרה בעינא (שאמורה היא לחזור בעצמה), דברי הכל: ביקע בו, אין (אכן קנה את הגרזן לשאילתו), לא ביקע בו, לא קנאו.  9 

 9.  א. ביאר רש"י: אלא במלוה דלא הדה בעינא: הילכך כיון דרשאי הלוקח ליקח בהן סחורה, הויא ליה ברשותיה, ואין המלוה יכול לחזור, שהרי לא לכך הלוהו לקבל מעות הללו עצמן אלא מעות אחרים". ב. ראה בריטב"א כאן שהאריך לבאר, למה אינו קונה את הקורדום במשיכה, ועוד, כיון שאינו קונה במשיכה למה נקנה הוא בביקוע, שלא מצינו קנין זה בשום מקום שיהא כלי נקנה בתחילת מלאכה.
כאן שבה הגמרא לדברי רב, שאמר: המקדש במלוה אינה מקודשת ואפילו המעות בעין, וכל שכן כשהמעות כבר אינם בעין, ושואלת: נימא דברי רב כתנאי (במחלוקת התנאים הבאה היא שנויה):
דתניא: האומר לאשה: "התקדשי לי בשטר חוב", ומפרש לה ואזיל, או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה אותה עליהם (שהיו אחרים חייבים לו כסף, וכתב לאשה הרשאה עליהם), כלומר: הקנה את המלוה לאשה:
רבי מאיר אומר: מקודשת.
וחכמים אומרים: אינה מקודשת.
והרי האי "שטר חוב" שקידשה בו היכי דמי?
אילימא שטר חוב דאחרים, שהיו אחרים חייבים לו בשטר, ואת החוב הזה נתן לאשה לשם קידושין, הרי היינו מלוה ביד אחרים, ולמה נשנו בברייתא שני דינים שהם אחד!?
אלא לאו בהכרח שקידשה בשטר חוב דידה (שהיתה היא חייבת לו מעות בשטר), ואם כן במקדש במלוה - שאינה בעין  10  - קמיפלגי, ונמצאו דברי רב תלויים במחלוקת תנאים!

 10.  כן נראה לפרש מדקדוק הלשון, שלעיל בתחילת הסוגיא מביאה הגמרא ברייתא ומפרשת שנחלקו במלוה אם להוצאה ניתנה או לא, וכאן אמרו סתם שנחלקו במקדש במלוה, משמע שהגמרא מפרשת את מחלוקתם אפילו במלוה שאינה בעין, וזה אינו תלוי בדין "מלוה להוצאה ניתנה". אלא שיש לעיין, מה הוא באמת הטעם שאת הברייתא לעיל מפרשת הגמרא שהם נחלקו דוקא כשהמעות הם בעין, ואילו את הברייתא הזאת מפרשת הגמרא שנחלקו אפילו במלוה שאינה בעין.
ודחינן: לעולם זו ששנינו בברייתא "התקדשי לי בשטר חוב", היינו בשטר חוב דאחרים -  11 

 11.  כתבו התוספות: אבל בשטר חוב שלה אינה מקודשת; ותמהו: מאי שנא שבמלוה דאחרים היא מקודשת, ואילו במלוה שלה אינה מקודשת! ? וביארו: ודאי מלוה שלה, שכבר קנאתו, ואינו נותן לה שום דבר חדש, שהרי אותם מעות היו שלה קודם קידושין, לכן היא אינה מקודשת; אבל כשנותן לה מלוה דאחרים, הרי נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם, ולכן היא מקודשת "דנהי דאין המלוה בעין, מכל מקום זכות הוא לו, כאילו היה בעין". והר"ן (כ א מדפי הרי"ף) כתב בדינו של רב, שאמר, המקדש במלוה אינה מקודשת, מלוה להוצאה ניתנה: "וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה, ולא יהיב לה מידי; ואיהי אין דעתה על הנאת מחילת המלוה, אלא אזוזי, ולא יהיב לה מידי"; והביא את סוגייתנו, וכתב: "ודחינן, לעולם שטר חוב דאחרים וכו', כלומר: דבמלוה דאחרים ליכא למימר דעתה אזוזי, דלא אמרינן הכי אלא במלוה דידה, שכבר היתה מחויבת לו, אבל כשהוא בא לקדשה במלוה דאחרים, אין דעתה להתקדש בזוזי, אלא בהנאה דאית בה". וב"קצות החושן" סימן קא סק"ב, כתב, שהתוספות והר"ן נחלקו בטעם הדין שבמלוה דאחרים היא מקודשת, שלדעת התוספות בתורת "כסף" היא מתקדשת, ואילו לדעת הר"ן בתורת "הנאה" היא מתקדשת, וראה שם שכתב נפקא מינה בזה לענין שעבוד חובות, שלפי שיטת התוספות שחוב הוא כסף, אם כן משתעבדים חובות למלוה, ואילו לדעת הר"ן שאין זו אלא הנאה, אם כן אין חובות משתעבדים לבעל חוב, שלא משתעבדים לו אלא כסף או שוה כסף, אבל הנאות אינן משתעבדות לו.
ודקשיא לך: היינו מלוה ביד אחרים שנחלקו בו בברייתא, לא תיקשי, ומשום דהכא בברייתא במלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי, כלומר: שתי מחלוקות נפרדות נחלקו, האחת: במלוה על אחרים שיש לו עליה שטר חוב, והשניה: במלוה על פה שיש לו על אחרים, ואין טעמו של זה כטעמו של זה.
ומפרשת תחילה הגמרא את מחלוקתם בשטר בכמה אפשרויות, ואחר כך מפרשת הגמרא את מחלוקתם במלוה על פה.
במלוה בשטר - שיש לו על אחרים - במאי פליגי? ומפרשת הגמרא בארבעה אופנים:
א. בכגון שמסר לה את שטר החוב שבידו, ולא כתב שטר מכירה על החוב, ובפלוגתא דרבי ורבנן קמיפלגי! דתניא:
אותיות נקנות במסירה,  12  כלומר: חוב שיש לאדם על חבירו בשטר, יכול הוא להקנותו על ידי מסירת שטר החוב לקונה, דברי רבי.

 12.  כתב הרשב"ם בבבא בתרא עו א ד"ה ואותיות במסירה "אבל משיכה אינה אלא בדבר שגופו ממון, דמכי משך ליה זכה ביה, והכא נמי לגבי לצור על פי צלוחיתו תיהני ליה משיכה כשאר מטלטלין, אבל כדי לגבות החוב, צריך שימסרנו מלוה ליד הלוקח". וראה שם בתוספות בד"ה אי כרבי שהאריכו לבאר דמסירה לבד אינה קונה בשטר חוב, אלא "עם המסירה דאותיות צריך משיכה, והא דמזכיר בכל מקום מסירה באותיות, אף על גב דבעי משיכה, היינו משום דבעינן מסירה מיד ליד, ואף על גב דבעלמא לא בעינן מיד ליד".
וחכמים אומרים: בין שכתב שטר מכירה על מכירת החוב (ומסרה לו), ולא מסר את שטר החוב עצמו לקונה, ובין שמסר את שטר החוב לקונה, ולא כתב שטר מכירה על מכירת החוב ומסרה לו, לא קנה הלוקח, עד שיכתוב לו המלוה שטר מכירה וימסרנו לו, וימסור לו גם את שטר החוב.
ובפלוגתת רבי וחכמים נחלקו התנאים במלוה בשטר שיש לו על אחרים שמסר אותו לאשה כדי להתקדש בו:
מר רבי מאיר אית ליה דרבי, שבמסירה לבד קנתה את החוב, ולכן מקודשת היא.
ומר חכמים לית ליה דרבי, והיות שלא כתב לה שטר מכירה, היא אינה מקודשת.
ב. ואיבעית אימא בביאור מחלוקתם במלוה בשטר:
דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין חכמים - לית להו דרבי, ובמסירה לבד לא קנה, והכא בברייתא עסקינן כגון שכתב לה גם שטר מכירה, שהיה כתוב בו: "קני לך שטר חוב זה" בלבד, ובדרב פפא - הסובר שנוסח זה אינו מספיק - קמיפלגי:
דאמר רב פפא:
האי מאן דזבין שטרא לחבריה (המוכר לחבירו שטר חוב), צריך למיכתב ליה בשטר המכירה: "קני לך הוא וכל שעבודיה (קנה לך את שטר החוב ואת כל השעבוד שלו) ".
מר חכמים אית ליה דרב פפא, ולכן אינה מקודשת, שנוסח השטר שכתב לה אינו מספיק, ולא קנתה את החוב שבשטר, ולכן היא אינה מקודשת.
ומר רבי מאיר לית ליה דרב פפא, ודי בנוסח שכתב בשטר המכירה כדי לקנות את שטר החוב, יחד עם מסירת שטר החוב עצמו.
ג. ואיבעית אימא לפרש את מחלוקת התנאים במלוה בשטר:
דכולי עלמא אית להו דרב פפא, והכא עסקינן באופן שכתב את הנוסח הראוי, והאשה אכן קנתה את החוב שבשטר, ובדשמואל - שלפי דעתו, מכל מקום אינה מקודשת - קמיפלגי! דאמר שמואל:

דרשני המקוצר[עריכה]