פרשני:בבלי:קידושין עט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין עט א

חברותא[עריכה]

ואם אינו ידוע מי קדם למי,  שניהם נותנים גט מספק. גם זה שהתקדשה לו על ידי אביה וגם זה שנתקדשה לו על ידי השליח. לפי שספק הוא למי מהם התקדשה.
ואם רצו, אחד מהם נותן לה גט, ואחר כך אחד כונס אותה. כי ממה נפשך, אם הוא קידשה תחילה, הרי קידושי השני אינם כלום. ואם חבירו קידשה תחילה, הרי כבר גירשה, ומותרת היא לכל.
וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה גם היא וקדשה את עצמה, אם קידושיה שלה קדמו לשלו, קדושיה קדושין. וקידושי השליח אינם כלום.
ואם קידושיו של שלוחה קדמו, קידושיו קידושין.
ואם אין יודעין מי מהם קדם, שניהם נותנים לה גט מספק.
ואם רצו, אחד מהם נותן לה גט, ואחד מהם כונס אותה.
גמרא:
משנתנו שונה את אותו הדין, בין בקטנה או נערה, שמתקדשת על ידי אביה, ובין בבוגרת, שמתקדשת בעצמה.
ומפרשינן: וצריכא להשמיענו דין זה בשני המקרים.
דאי אשמועינן רק גבי דידיה, באב ששלח שליח, הוה אמינא, שדוקא בזה אם קדמו קידושיו לקידושי השליח חלים קידושיו, משום דגברא קים ליה (האיש בקי) ביוחסין, וכיון שמצא בעל יותר מיוחס לבתו, ביטל את השליחות, וקידשה לו.
אבל איתתא, האשה, כששלחה היא בעצמה שליח, הרי אף שקדמה וקידשה את עצמה, אין לה גמירות דעת שלימה בקידושין שלה, ואין בדעתה לבטל את השליחות, מכיון דלא קים לה ביוחסין (אינה בקיאה ביוחסין), וסומכת יותר על השליח שימצא לה מישהו מיוחס, ואם הוא אכן ימצאהו, הרי בדעתה שלא יחולו קידושיה שלה. לפיכך אימא לא ניהוו קידושיה קידושין, אלא יחולו קידושי השליח. לכן משמיעה לנו המשנה שאם קידושיה קדמו, הרי הם קידושין.
ואי אשמועינן רק גבי דידה, הוה אמינא, דוקא כשקידשה את עצמה קודם שקידשה השליח, קידושיה קידושין, משום דאיתתא דייקא ומינסבא. ומדקדקת היא ביותר בטיב האיש לפני שנישאת לו. ומסתמכת היא על עצמה יותר מאשר על השליח, ולכן ביטלה את שליחותו.
אבל איהו (האב) אם שלח שליח לקדשה, אימא, לא איכפת ליה שיחולו קידושי השליח ולא קידושיו שלו, ואף שהוא קידש תחילה, אין בדעתו לקדש אלא בתנאי שלא שלא יקדש השליח לבסוף.
הלכך צריכא משנתנו להשמיענו בשניהם דין זה.
משמלאו לבת י"ב שנים ויום אחד, והביאה סימני נערות, הרי היא נערה. אך עדיין מתקדשת היא גם על ידי אביה. אך משחלפו ששה חדשים משעה שנעשית נערה, או כשמביאה בתוך ששה החדשים האלו סימני בגרות, הרי היא בוגרת, ויוצאת מרשות אביה. ומעתה שוב אין אביה מקדשה, אלא מתקדשת היא על ידי עצמה בלבד.
איתמר: קידשה אביה בדרך, וקידשה אף היא את עצמה בעיר באותו היום, והרי עתה, בסוף היום, נבדקה ונמצאת שהיא בוגרת, אלא שלא נודע אם בזמן הקידושין כבר בגרה או לא -
רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו. ומשום כך אנו תולים שאף בתחילת היום היא כבר בגרה. לפיכך חלים קידושיה, ולא קידושי האב, כדין בוגרת.
ושמואל אמר: חיישינן לקידושי שניהם, משום שספק הוא, האם בזמן הקידושין עדיין היתה נערה, וחלים קידושי האב; או שכבר בוגרת היתה, ולא חלו קידושיו אלא חלו קידושיה.
והוינן בה: אימת אירע מקרה זה?
אילימא, בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות, אין זה יתכן:
כי האם בהא נימא רב: הרי היא בוגרת לפנינו?!
הרי במשך אותם ששה חדשים היא בחזקת נערה, ומנין נבוא לומר בודאות שכבר מתחילת היום בגרה? והרי שמא רק השתא (עכשיו), בשעה שנבדקה, הוא דבגרה, ולא קודם לכן.
אלא בהכרח, שנחלקו רב ושמואל בנתקדשה לאחר ששה חדשים אלו.
אלא שאם כן קשיא להיפך:
וכי בהא נימא שמואל שחיישינן לקידושי שניהם?!
והא אמר שמואל: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואם כן, ודאי בוגרת היתה בזמן הקידושין, וקידושיה קידושין.
ומשנינן: לא צריכא, אלא יש להעמיד שנחלקו בכגון דקדיש (שהתקדשה על ידי אביה ועל ידי עצמה) בההוא יומא דמשלים ששה. באותו יום שמלאו ששה חדשים מיום שנעשית נערה, ולערב מלאו לה י"ב וששה חדשים ויום אחד. וחזקתה שביום זה תביא סימני בגרות, ובערב נבדקה ונמצאו בה סימני בוגרת.
רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו. ומדהשתא (עתה בערב) היא בוגרת, אנו תולים שכבר בצפרא נמי, גם בבוקר היא כבר היתה בוגרת. שהרי כל היום היא בחזקת שתבגור.
ושמואל אמר: גם אם מצאנוה בערב עם סימני בוגרת, עדיין כל היום במצב ספק הוא, כי שמא רק השתא בערב הוא דאייתי סימנים.
ומקשינן: ולשמואל, מאי שנא דין זה מדין המקוה?
דתנן: מקוה שהיה בחזקת כשרות של מקוה שלם, שיש בו ארבעים סאה מים, שעתה נמדד, ונמצא פסול, משום שחסר מארבעים סאה, ואין ידוע מאימתי הוא נחסר ונפסל -
הרי כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, הרי הן טמאות. כלומר, כל הטמאים שטבלו במקוה זה בעבר, באותו זמן שמסופקת כשרותו, הרי הם נשארו בחזקת טומאתם, והאוכלין או המשקים שנגעו בהם, טמאים.
ואף שקיימא לן שספק טומאה ברשות הרבים, הרי הוא טהור, בנידון דידן, כל הטהרות שנגעו בהם הטמאים (שטבלו במקוה זו), הרי הם טמאים אף אם נגעו בהם ברשות הרבים. משום שטומאתם אינה טומאת ספק בלבד, אלא תלינן שהמקוה בודאי פסול היה בזמן טבילתם, וממילא ודאי טמאים הם.
ואין זאת אלא משום שכל דבר שמסופק לנו מה היה מצבו בעבר, אנו תולים, שכפי מצבו עכשיו כן היה בעבר.
ואם כן קשיא לשמואל, מדוע חוששים אנו שהיתה נערה בתחילת היום? והרי עכשיו היא בוגרת, ויש לומר שכן היתה אף קודם לכן.
ומשנינן: שאני התם במקוה, שאין דינו משום שמעמידים דבר על חזקתו העכשווית, אלא להיפך, מעמידים על חזקה דמעיקרא, ומטמאים משום דאיכא למימר: העמד טמא על חזקתו שהוא טמא, ולכן, אימר לא טבל כדין, אלא במקוה חסר, ועדיין הוא נשאר בחזקת טומאתו הראשונה.  1  שהרי כלל הוא בידינו: כל שנולד ספק האם השתנה הדבר מכפי שהיה בעבר, אנו מעמידים אותו בחזקתו הראשונה, ותולים שלא השתנה.

 1.  הרמב"ן והריטב"א הקשו, מדוע אנו הולכים אחר חזקת טמא ולא אחר חזקת הטהרות שנגע בהם, ולא נטמאם מספק. ותירצו, כיון שודאי נגע בהם האדם שאנו מסופקים בו אם הוא טהור או טמא, שוב אין מתחשבים בחזקת הטהרות. וכך קבעו הרמב"ן והריטב"א, שבכל מקום שיש "ודאי מגע", לא הולכים אחר חזקת הטהרה של הדבר, אלא אם כן הספק הוא אם בכלל נגע. כי בודאי מגע מתייחסת כל השאלה למי שנגע, ולא לדבר שנגעו בו!
אך מקשה הגמרא: אדרבה! אם מתחשבים בחזקה דמעיקרא יש לנו לומר: העמד מקוה על חזקתו, ואימר לא חסר, כפי שהיה בתחילה. ומה ראית לסמוך על חזקת הטמא דמעיקרא יותר מאשר על חזקת המקוה דמעיקרא!?
ומשנינן: אף מצד המקוה יש לתלות שנחסר כבר קודם הטבילה, משום שהרי הוא חסר לפניך, והעמידנו על חזקתו העכשוית.
ושוב מקשינן: אם כן, הכא נמי, בבת שבגרה, נאמר: הרי היא בוגרת לפניך!
ומשנינן: עדיין אין ראיה שבשעת הקידושין היתה בוגרת. כי שמא השתא הוא דבגרה.
ושוב מקשינן: אם כן, התם במקוה נמי נימא: השתא הוא דחסר! ומדוע אנו פוסלים אותו בודאות למפרע?
ומשנינן: התם, איכא תרתי לריעותא (שני חסרונות) כנגד חזקת כשרות המקוה:
חזקת טומאה של הטובל, והורעה חזקת המקוה, בכך שעתה הוא חסר לפנינו. ובהצטרפות שני אלה, אנו מכריעים בודאות לטמא.  2 

 2.  בביאור "תרתי לריעותא" מצינו כמה ביאורים בדברי האחרונים. רבי עקיבא איגר (בדרוש וחידוש למסכת כתובות דף ט א) מבאר שאנו מצרפים את הריעותא שלפנינו עם החזקה שכנגד, וכגון במקוה, מצרפים את הריעותא של "הרי חסר לפניך" עם חזקת הטומאה של הטובל, ושניהם ביחד עומדים כנגד חזקת השלימות של המקוה. אך זה דוקא כאשר הריעותא של "חסר לפניך" מסייעת לחזקה הטומאה, כי זה שהמקוה חסרה עתה, מורה שהאדם נטמא לא טבל במקוה כשרה, אלא נשאר בחזקת טומאתו. השב שמעתתא (ג טז) הבין שאין כאן ענין של צירוף, אלא שהסתפק בטעמו של דבר, והציע שני פירושים: האחד, שמעמידים את חזקת שלימות המקוה מול חזקת טמא, ושתי החזקות הללו כמאן דליתנייהו דמי, כי אין חזקה אחת עדיפה על השניה, וממילא נשארת "חזקה דהשתא", שהרי חסר לפניך, והולכים אנו אחרי החזקה העכשווית, ואומרים שגם בשעת טבילה היתה המקוה חסירה, כמו שהיא מוחזקת לפנינו עתה. והשני, שאין הולכים אחרי "חזקה דהשתא" כלל, אלא שהריעותא של חסר לפניך מגרעת את כח החזקה של המקוה, ועושה אותה ל"חזקה גרועה", וכנגדה עומדת חזקה של הטמא, שאין בה ריעותא, ולכן גוברת חזקת הטמא המוחלטת, על חזקת המקוה, הגרועה. ועיין בשערי יושר בשער החזקות, ובביאור החזון איש כאן.
אבל הכא, חדא לריעותא בלבד איכא. דהיינו "הרי בוגרת לפנינו". ואין די בסברה זו להכריע לבדה את הספק.  3 

 3.  רבי עקיבא איגר בתשובותיו (תשובה ז, וכן בתשובה המופיעה בסוף ספר דרוש וחידוש) מבאר שנחלקו רב ושמואל בגדר "תרתי לריעותא". לשמואל הגדר של "תרתי לריעותא" הוא צירוף שתי החזקות. (חזקת הטמא, וחזקה דהשתא שהמקוה חסר) כנגד החזקה מעיקרא של שלימות המקוה. אבל חזקה דהשתא לבד, אין היא משמשת לכלום, ואי אפשר לדון לפיה גם אם אין חזקה מעיקרא שמתנגדת לה. ואילו רב סובר, שחזקה דהשתא כשלעצמה אפשר לדון לפיה, אך זאת בתנאי שאין נגדה חזקה דמעיקרא. ולפי רב, גדר תרתי לריעותא במקוה הוא, שנעמיד את האדם הטמא על חזקתו, וחזקה זו עומדת כנגד חזקת המקוה דמעיקרא, וכיון ששתי החזקות דמעיקרא נוגדות זו את זה, הרי הדבר שקול, ואז מעמידים אנו על חזקה דהשתא, שהמקוה חסר לפניך. וכן גם ביאר השב שמעתתא (ג טז) שזו היא שיטת רש"י, שלרב דנים על פי חזקה דהשתא, כשאין חזקה דמעיקרא נגדה. והיינו, שלפי רב, זה שהיא כעת בוגרת, מאפשר לנו לומר שכך היא היתה במשך כל היום, ואילו שמואל סובר שעל חזקה השתא גרידא אי אפשר לסמוך כלל (אם לא בצירוף לחזקה אחרת).
ותו מקשינן: לשמואל, מאי שנא דין בת זו מדין "חבית"?!
דתניא: אם היה אדם בודק באופן קבוע את החבית יין לראות שלא החמיצה, כדי שיוכל להפריש עליה תרומה והולך, כלומר, להפריש ממנה תמיד תרומה על יין אחר של טבל, בכל פעם שהוא בא לשתות ממנו -
ואחר כך נמצאת החבית שנעשתה חומץ, וכבר אינה ראויה להפריש ממנה על יין, לפי שאין תורמים ממין על שאינו מינו, ואין ידוע מתי החמיצה -
כל ג' ימים הראשונים מעת בדיקתו האחרונה, מוחזקת היא בודאי שעדיין לא החמיצה, וכל הטבלים שתרם ממנה עליהם, הרי הם בחזקת מתוקנים.
מיכן ואילך עד שנמצאה חומץ, הרי היא בספק, וכל הטבלים שתרם ממנה עליהם, ספק טבל הם.
(כן היא שיטה אחת בגמרא בפירוש ברייתא זו. ויש מי שחולק ומפרש באופן אחר).
ורמינן סתירה מדין חבית, אמקוה: מאי שנא דהכא במקוה, אנו מחזיקים אותה לודאי פסולה, מהשעה הראשונה שאנו מסופקים בה?
ומאי שנא דהכא בחבית, שמג' הימים הראשונים היא עומדת בספק חימוץ?!
ואמר לתרץ רב חנינא מסוריא: מאן הוא התנא ששנה דין חבית? רבי שמעון היא.
דפליג אף לגבי מקוה, והתם נמי ספיקא משוי (עושה) אותה.
דתניא: מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו על גביו למפרע (כל דבר שנגע בו אדם שטבל במקוה מטומאתו), בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, טמאות.
ורבי שמעון אומר: אין המקוה פסול למפרע בתורת ודאי, אלא ספק פסול הוא בלבד, בזמן טבילת הטמאים בו.
לפיכך: טהרות שנעשו על גביו ברשות הרבים, טהורות הן, לפי שספק טומאה ברשות הרבים, ספיקו טהור.
ואם נעשו הטהרות על גביו ברשות היחיד, הרי הן ספק טמאות, שסובר רבי שמעון: ספק טומאה ברשות היחיד, אינו טמא אלא מספק.
ואם הן טהרות של תרומה, תולין אותן. כלומר, לא אוכלים ולא שורפים. ואינה כדין תרומה טמאה שדינה בשריפה, לפי שאין לשרוף תרומה מספק. שהרי אם היא טהורה אסור לאבדה, דהא כתיב "משמרת תרומתי".
נמצא שרבי שמעון לשיטתו, ושפיר קאמר אף לגבי חבית, שכל אותו זמן היא עומדת בספק.
אבל לרבנן, כיון שעכשיו היא חומץ לפנינו, אנו תולים בודאות שכל אותו הזמן היתה חומץ, ונמצא כל היין שתרם עליו ממנה, טבל הוא למפרע, שהרי אי אפשר לתרום מיין על חומץ.
וקשיא לשמואל, מדוע בבת הנמצאת עכשיו בוגרת, חשש שמא רק עתה בגרה, ולא תלה שכבר מתחילת היום בגרה?
ומשנינן: שאני התם בחבית, דאיכא למימר: העמד טבל על חזקתו הראשונה, ואימר לא ניתקן.
ושוב מקשינן: אדרבה, העמד יין על חזקתו הראשונה, ואימר לא החמיץ.
ומשנינן: אף מצד היין יש לתלות שהחמיץ זה מכבר, שהרי עתה החמיץ לפניך.
ושוב מקשינן: הכא נמי בבת, נימא: הרי היא בוגרת לפנינו. ונתלה משום כן שכבר מתחילת היום בגרה.
ומשנינן: מכל מקום ספק הוא, דשמא רק השתא היא דבגרה.
ושוב מקשינן: אם כן, התם נמי נימא: השתא הוא דאחמיץ. ולא קודם לכן.
ומשנינן: התם בחבית, תרתי לריעותא איכא. חזקת טבל שיש ביין שתרם עליו, והחבית עצמה עתה היא חומץ לפנינו. ודוקא בצירוף שני אלו אנו מכריעים בודאי שהחמיצה מתחילה.
אבל הכא בבת, חדא לריעותא בלבד הוא דאיכא. ואין בכח סברת "הרי בוגרת לפנינו" לבדה, להכריע את הספק.
והוינן בה: האם נימא, נאמר שמחלוקת רב ושמואל, היא כמחלוקת התנאים הזאת?

דרשני המקוצר[עריכה]