פרשני:בבלי:עירובין יד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין יד ב

חברותא[עריכה]

כדתניא: כתיב "ורחץ  במים את כל בשרו" (הגירסא על פי גמרא פסחים דף קט.), ודרשינן:
"במים" - במי מקוה, ולא במים חיים. ד"מים" משמע מים מחוברין ומכונסין יחדיו.  92 

 92.  ברש"י לעיל דף ד: כתב: דדרשינן לה מדלא כתיב: במים "חיים".
"כל" בשרו, מדלא כתב "בשרו", משמע - מים שכל גופו עולה בהן (שאינו נראה, אלא כולו מכוסה בהן. רש"י פסחים דף קט.).
וכמה הן?
אמה על אמה בריבוע, ברום (בגובה) שלש אמות.
ושיערו חכמים למי מקוה, שהן ארבעים סאה.
ולפי חשבון זה, כמה אמות מעוקבות (אמה על אמה ברום אמה) הוו להו בים של שלמה, שהיה עשר אמות על עשר אמות ברום חמש אמות (אילו היה הים עשוי בריבוע)?
חמש מאה גרמידי חמש מאות אמות מעוקבות (אמה על אמה ברום אמה)! וכך הוא החשבון: תחילה חלקהו לעשר רצועות.
הרי לכל רצועה עשר אמות אורך ברוחב אמה ורום חמש.
חתכם לחתיכות של אמה על אמה ברום חמש.
הרי מאה חתיכות של אמה על אמה ברום חמש.
שים החתיכות זו על זו, הרי לך חמש מאות פעמים אמה על אמה ברום אמה.
ועתה צא וחשוב כמה מקואות טהרה יש בחמש מאה גרמידי, כאשר ידוע, שאמה על אמה ברום שלש אמות הוא מקוה טהרה!
ויצא לך החשבון:
לתלת מאה גרמידי: מאה מקואות טהרה, שהרי כל שלש מהם מהוים מקוה אחת!
למאה וחמשין גרמידי: חמשין מקואות טהרה!
הרי שמארבע מאות וחמשים גרמידי, יש כבר מאה וחמשים מקואות טהרה.
ותיקשי: בארבע מאה וחמשין גרמידי סגיא! ואם כן, בים של שלמה, שהיו בו עוד חמשים גרמידי, היה יותר ממאה וחמשים מקואות טהרה?!
ומשנינן: הני מילי שהיה יכול להיות בים של שלמה יותר מארבעה מאה וחמשין מקוואות, אילו היה הים עשוי בריבועא, בצורת ריבוע.
אבל ים שעשה שלמה - עגול היה, ומכיל פחות.
ועדיין תמהינן: מכדי, הרי כמה שטחו של המרובע יתר על שטחו של העיגול שבתוך הריבוע? (כלומר: עיגול, שקוטרו שוה לצלע הריבוע)?
רביע מן הריבוע שמסביבו.
כלומר: שטחו של העיגול שוה לשלשת רבעי שטח הריבוע.  93 

 93.  רש"י הוכיח זאת, ובתוס' סוכה דף ח. דחו התוס' הוכחה זו והוכיחו באופן אחר, וראה גם בתוס' לקמן נו:.
וכמו כן נפחו של כדור עגול, הוא פחות ברבע מנפח המעטפת המרובעת העוטפת אותו.
נמצא, שלארבע מאה גרמידי "מרובעות כביכול", בים של שלמה (אילו היה מרובע), יש מאה מקואות.
כי כיון שנפחו של העיגול הוא שלשה רבעים מן הנפח של המרובע העוטף אותו, הרי שמארבע מאות גרמידי "מרובעות כביכול", יש להפחית רבע, ונותרו תלת מאה גרמידי, שהן מאה מקואות.
ולמאה גרמידי "מרובעות כביכול", יש עשרים וחמשה מקוואות, שהרי המאה המרובעות כביכול, אינן אלא שבעים וחמש גרמידי (לאחר שהפחתנו רבע), שהן עשרים וחמש מקואות.
והשתא תיקשי: הני - מאה מקואות, ועוד עשרים וחמש מקואות - מאה עשרים וחמשה מקואות בלבד הוו להו בים של שלמה שהיה עגול, והיכי אמרת שהיה הים מחזיק מאה וחמשים מקואות טהרה?!
ומשנינן: תני רמי בר יחזקאל: ים שעשה שלמה, שלש אמות תחתונות (מתוך גובה חמש אמות) מרובעות היו. ורק שתים עליונות עגולות היו.  94 

 94.  דהכי משמע קרא שחלקו מרובע וחלקו עגול, מדכתיב: "עגול סביב" אחר "משפתו אל שפתו", ולא כתיב: "עגול סביב" ואחר כך "משפתו אל שפתו", ודרשינן: שפתו עגול סביב, הא למטה משפתו מרובע הוי - גאון יעקב)
הרי שבשלש אמות תחתונות המרובעות, שהם תלת מאה גרמידי, יש מאה מקואות של אמה על אמה ברום שלש.
ובשתי אמות עליונות אילו היו מרובעות היה בהן תרי מאה גרמידי.
וכיון שהיו עגולות, אין לך אלא מאה וחמשים גרמידי, שהם חמשים פעמים אמה על אמה ברום שלש כשיעור מקוה.
הרי לך: מאה וחמשים מקואות שהיה מכיל ים של שלמה.
ותמהינן: נהי דאיפכא שהיו שלש אמות התחתונות עגולות, ושתים העליונות מרובעות, לא מצית אמרת שהיתה צורת הים, ואז אינו מכיל מאה וחמשים מקואות, משום ד"שפתו - עגול" כתיב.
אלא מכל מקום תיקשי, מנלן ששתי אמות היו עגולות? אימא רק חדא אמה עגול בלבד היה, והשאר היה מרובע, והיה הים מחזיק יותר ממאה וחמשים מקואות?!
ומשנינן: לא סלקא דעתך שיהא הים מכיל יותר ממאה וחמשים מקואות של ארבעים סאה.
דכתיב בים של שלמה: "אלפים בת יכיל".
"בת", כמה הויא - שלש סאין
דכתיב "מעשר, עשירית - הוא מידת ה"בת" מן הכור, שהוא שלשים סאין".
דהוה להו הני אלפיים מידות "בת" - שיתא אלפי גריוי (מידה בגודל סאה. על פי הערוך), כשיעור מאה וחמשים מקואות של ארבעים סאה.  95 

 95.  וביאר הריטב"א: בדין הוא דמתחלה הוה מצי לאתויי מהכא שיש בים שעשה שלמה מאה וחמשים מקואות "אלא שגלגלנו כל זה להודיע צורתו האיך היו בו אלפים בת הללו".
ותמהינן: הכא כתיב בקרא שהים של שלמה "אלפים בת יכיל".
והא כתיב קרא אחרינא על ים של שלמה, שהיה "מחזיק מידות בתים - שלשת אלפים"?!
ומשנינן: ההוא אלף הנותרים - לגודשא לגודש המצטבר על שפת הכלי, כשאתה נותן בכלי דבר יבש.
כלומר: קרא קמא למידת לח, וקרא בתרא למידת יבש.
אמר אביי: שמע מינה מהא דחזינן שהים של שלמה הכיל אלפים יחידות "בת" לחות, ואילו ביבש - משום גודשא - החזיק שלשת אלפים בתים:
האי גודשה של כלי:  96 

 96.  שגובהו כחצי ארכו ורחבו, כים של שלמה. שהרי היה רחבו עשר אמות וגבהו חמש אמות. כן פירש רש"י, וראה בהרחבה ב"עיונים"
תלתא (שליש) מלבר הוי.
כלומר: תוספת הגודש היא שליש מן העיקר, עם תוספת הגודש.
ותנן נמי שגודשו של כלי שכזה, הוא שליש:
דתנן: אין כלי עץ מקבל טומאה אלא כשהוא במידה כזאת שניתן לטלטלו, הן כשהוא מלא והן כשהוא ריק.
אבל כלי עץ גדול, שאי אפשר לטלטלו - לא מקבל טומאה.
ולפיכך:
שידה, שהיא כמין ארגז בעגלה למרכב נשים חשובות.
תיבה שלפני שולחני (רע"ב).
ומגדל שהוא בית האוצר של עץ (רע"ב).
כוורת הקש (העשויה מזנבות שבלין) וכוורת הקנים.
ובור של ספינה אלכסנדרית, שעושין בה מיכל עץ כמין בור, ונותן שם מים מתוקים.
אף על פי שיש להן שוליים (תחתית) רחבות, ולא חדות (רע"ב) ועשויין הן כמו כלי.  97 

 97.  אבל אם לא היה להן שוליים, אפילו הן קטנים הרבה אין תורת כלי עליהן, ריטב"א.
והן, אם היו בגודל שהן מחזיקות ארבעים סאה בלח, שהן כוריים (ששים סאה) ביבש - הרי הם טהורין, לפי שהם גדולים יותר מדאי ואין תורת כלי עליהם, שהרי אינן מיטלטלין מלא וריקן.
כי אם יטלטלום כשהם מלאים - ישברו בידי האנשים המטלטלים אותם.  98 

 98.  רש"י שבת דף לה; וראה "עיונים".
הרי, חזינן מהך מתניתין, דקתני: כלי המחזיק ארבעים סאה בלח, מחזיק כוריים ביבש - דגודשא הוי תילתא!
מתניתין:
לחיין שאמרו שהם מתירין את המבוי לטלטל בו - צריך שיהא גובהן עשרה טפחים.  99 

 99.  כשיעור גובה המבוי, דאין גבהו פחות מעשרה. ואפילו היה המבוי גבוה הרבה דיו בלחי גובה עשרה טפחים - רע"ב
ורחבן ועוביין כל שהוא.
רבי יוסי אומר: רחבן (צידו של הלחי הסותם את פתח המבוי) שלשה טפחים.  100 

 100.  דבעינן דבר חשוב במחיצה. רע"ב. וראה תוספות יום טוב בשם רבינו יהונתן טעם אחר בזה, ובמה שתמה על זה בגליון המשניות לרבינו עקיבא איגר.
ועוביין כל שהוא.
גמרא:
שנינו במשנה: לחיין שאמרו.
והוינן בה: לימא, מדקתני "לחיין" בלשון רבים, תנן הכא סתמא דמתניתין כרבי אליעזר, דאמר: שני לחיין בעינן להיתר מבוי, ולא סגי באחד (ולעיל נחלקו עליו חכמים)?
ודחינן: לא רבי אליעזר היא!
אלא מאי לחיין בלשון רבים דקתני?
לאו משום דבעי שני לחיים. אלא התנא מיירי בלחיין שבכל מבואות דעלמא, כלומר: כל לחי שעושין במבואות צריך שיהיה בגובהו עשרה טפחים.
ומקשינן: אי הכי, ברישא דהך מתניתין (לעיל דף יד:), דקתני "קורה שאמרו", נמי ניתני "קורות"? ויהיה הביאור כמו כאן: מאי קורות - קורות דעלמא?!
ולהכי משנינן שינויא אחרינא:
הכי קאמר התנא במשנתנו: אותן לחיין, שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים - דלרבי אליעזר תרתי בעינן, ולרבנן סגי באחד - גובהן עשרה טפחים, ורוחבן ועוביין כל שהוא. והשתא סתמא דמתניתין לא כמר דייקא ולא כמר.  101 

 101.  ומילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דאף על גב דפליגי רבנן ורבי אליעזר במנין הלחיים, לא נחלקו בשיעורם כלל - ריטב"א.
ומפרשינן למתניתין: וכמה כל שהוא?  102  תני רבי חייא: אפילו כחוט הסרבל שקושרין בו את בית הצואר.  103 

 102.  לפי שיש "כל שהוא" שיש לו שיעור - כדלקמן דף פ. - להכי מיבעי לן, רשב"א, ריטב"א)   103.  רש"י שבת דף קא:, ופירוש "סרבל": בערוך פירש, חוט כפול ועב, וברש"י שם משמע שהוא שם הבגד)
תנא: עשה לחי לחצי מבוי, שלא העמידו בפתח המבוי אלא העמידו בתוך המבוי בחצי ארכו של מבוי, אין לו היתר טלטול אלא בחצי המבוי הפנימי. (ראה ציור 1)
ותמהינן: פשיטא, שיותר מחצי מבוי "אין לו"?!
ולהכי מפרשינן: אלא אימא דעיקר החידוש הוא ד"יש לו" חצי מבוי, אבל החצי שמחוץ ללחי, פשיטא שאין לו!
ותמהינן: הא נמי פשיטא!
ומשנינן: חידוש הוא! כי מהו דתימא נגזור שלא ישתמש אף מן הלחי ולפנים, דליחוש דילמא אתי לאישתמושי בכוליה מבוי.
קא משמע לן דלא גזרינן!
אמר רבא: עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה טפחים.  104  (ראה ציור 2)

 104.  דמחיצה כי האי גוונא לא מהני, דהוי ליה מחיצה תלויה - משנה ברורה),
או שהפליגו מן הכותל של מבוי לעבר רחבו של פתח המבוי - שלשה טפחים. (ציור 3)
לא עשה ולא כלום.  105 

 105.  יש אומרים, דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה. ויש אומרים דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה, ראה "עיונים ")
ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל דאמר בכל דוכתא: אמרינן לבוד עד ארבעה טפחים, הכא לא מהני.
דהני מילי למעלה, כגון גבי קורה (לעיל בעמוד א), אבל למטה, כיון דהויא מחיצה שהגדיין בוקעין בה, לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל דמהני!
דהיכא דהגדי יכול ליכנס בשופי, הא גופא מבטל ליה מתורת לבוד.  106 

 106.  כדלקמן דף ט"ז. נתבאר על פי שו"ת רבי עקיבא איגר סימן י"ח, וראה בהרחבה ב"עיונים ".
שנינו במשנה: רבי יוסי אומר, רחבן של לחיין שלשה טפחים:
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי, לא במה שאמר בהילמי (מי מלח מועטין, שרבי יוסי אוסר לעשות בשבת), ולא במה שאמר - במשנתנו - בלחיין.
אמר ליה רב הונא בר חיננא לרב יוסף שחלה ושכח תלמודו: בהילמי אמרת לן קודם שחלית שאין הלכה כרבי יוסי, אבל בלחיין לא אמרת לן.
ולא ידענא אמאי.
מאי שנא בהילמי דאין הלכה כרבי יוסי, משום דפליגי רבנן עליה. והרי בלחיין נמי פליגי רבנן עליה?!
אמר ליה רב יוסף: שאני לחיין משום דקאי רבי כוותיה דרבי יוסי - כדאמרינן לעיל דף י. ודף יב. - ומשום הכי הלכה כמותו! רב רחומי מתני הכי: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל (בר שילת) משמיה דרב: אין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיין, אף על גב דבתרווייהו מסתבר טעמיה (ריטב"א).
אמרו ליה לרב רחומי (ריטב"א) אמרת?! כלומר: האמנם אתה אומר שאין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיין?
אמר להו רב רחומי: לא, והלכה כרבי יוסי בתרווייהו, שכפר בדבריו כיון דחזר בו (ריטב"א).
אמר רבא: האלהים! בשבועה, שכן אמרה. וגמירנא ליה מיניה (ואני למדתי ממנו כמו שאמר בתחילה). אלא שחזר בו.
ומאי טעמא קא הדר ביה?
משום דרבי יוסי נימוקו עמו פירושו עמו, לתת טעם לכל דבריו, שהיה מיישב את דבריו.  107 

 107.  רש"י גיטין דף סז; ולקמן דף נא. פירש רש"י "נימוקו" שהוא לשון נים- וקו, דבר (נים) ישר כקו המשקולת - שהוא כעין פלס, ששמים משקולת על חוט, למותחו ולעשותו ישר.
אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: הילכתא מאי בלחיין, כרבי יוסי או כחכמים?
אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר (צא וראה איך "נהגו" העם).  108 

 108.  שתרגום של "וינהג" את הצאן, "ודבר" ית ענא, מאירי.
וכבר נהגו בלחי משהו.
(דלא אמרינן "רבי יוסי נמוקו עמו", אלא היכא דלא פליגי רבים עליה, ורב רחומי סבר, אפילו במקום רבים ר"ן).
איכא דמתני לה להא דאביי דאמר: פוק חזי מאי עמא דבר, אהא דתנן:
השותה מים לצמאו (ולא משום שנחנק מאכילת בשר שאין מברך כלל - ברכות דף מה.), אומר לפניו ברכת שהכל נהיה בדברו, ולאחר שתייתו אינו מברך כלום.
רבי טרפון אומר: מברך לפניו בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת.  109 

 109.  יש שלא גרסו זה כלל, ויש שגרסו "שברא".
ואמר ליה רב חנן לאביי: הלכתא מאי כתנא קמא או כרבי טרפון?
אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר (וכבר נהגו לברך בתחלה - שהכל, ולבסוף בורא נפשות - רש"י ברכות דף מה.  110 

 110.  ופירש מהרש"א: שיש בבריאת האדם צד שכר וצד הפסד, שהרי מצוות לא תעשה היו ודאי מתקיימין לולא נברא האדם, והשתא שנברא אפשר שלא יזכה ויעבור עליהן ונמצא מפסיד בבריאתו, וזה צד ההפסד. ואילו מצד מצוות עשה הוא בהיפוך, שאילו לא נברא ודאי לא היו מתקיימין, והשתא שנברא, אפשר שיזכה ויעשה, ונמצא שהוא נשכר בבריאתו, וזה צד השכר. וזהו שנחלקו בית שמאי ובית הלל: "הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא" מצד הלאוין שאפשר יהיה נפסד, "יותר משנברא" ויקיים העשין, דיצא שכרו בהפסדו. "והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא" ואפשר יקיים העשין, "יותר משלא נברא" ויקיים הלאוין, ויצא הפסדו בשכרו. "נמנו" למנין המצוות, שמצוות לא תעשה רבים יותר מהמצוות עשה, ולפיכך "וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" - חידושי אגדות מכות דף כג: בתוך ד"ה תרי"ג, וראה עוד שם.

דרשני המקוצר[עריכה]