פרשני:בבלי:עירובין פא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין פא א

חברותא[עריכה]

גמרא:
והוינן בה: הא תנינא כבר לדין משנתנו שבכל מערבין חוץ מן המים והמלח חדא זימנא לעיל בענין עירובי תחומין:
שהרי שנינו: בכל מערבין ומשתתפין - חוץ מן המים והמלח!?
ומדוע הוצרך התנא לחזור ולשנות זאת גם בעירובי חצירות?
ומשנינן: אמר רבה: איצטריך לשנותה כאן, לאפוקי מרבי יהושע, דאמר ככר שלם, אין, אבל מידי אחרינא לא, קא משמע לן שבכל דבר מאכל ומשתה מערבין גם עירובי חצירות.
ובעירובי תחומין מודה רבי יהושע לחכמים שמערבים בכל דבר, כי שם מערב כל אדם לעצמו ואין לחשוש לאיבה.
איתיביה אביי אהא דנקטינן דפליגי חכמים עם רבי יהושע, וסברי דמערבין שלא בפת.
דזה אינו, דאיכא לפרושי הא דאיתא במתניתין "בכל" מערבין היינו בכל מיני פת ואפילו בפרוסה, אבל בשאר מינין לא. וכדאשכחן כי האי גוונא בברייתא.
דתניא: בכל מערבין עירובי חצירות, ובכל משתתפין שיתופי מבואות, ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד.
והא דקתני "בכל" מערבין, היינו בכל מיני פת מערבין.  44 

 44.  וכתב הגאון יעקב: דבהכי סגי, ולא היתה הגמרא צריכה להוסיף ולא כלום.
כי מאן שמעת ליה דאמר - כדאמרינן בסיפא דברייתא - פת אין, מידי אחרינא לא - רבי יהושע היא. ומכל מקום קתני "בכל".
אלמא, "בכל" איכא לפרושי שפיר בכל מיני פת!
ואם כן, דילמא היינו נמי כוונת המשנה.
אלא אמר מתרץ רבה בר בר חנה: הא דתנן הכא "בכל מערבין" - לאפוקי מדרבי יהושע, דאמר: שלימה אין, פרוסה לא.
ומפרשינן: ופרוסה, מאי טעמא לא מערבין בה?
אמר מפרש רבי יוסי בן שאול, אמר רבי: משום איבה, שבאין לידי מחלוקת (וכמו שנתבאר במשנה).
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אם עירבו כולן בפרוסות - שאין איבה - מהו?
אמר ליה רב אשי: גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו, שיערבו זה בפרוסה וזה בשלימה, לפיכך אין מערבין בפרוסות כלל.
אמר רבי יוחנן בן שאול: ככר שאינה שלימה מפני שניטלה הימנה לאחר אפייתה כדי חלתה כדי לתקנה (וכגון שאפה פחות מכשיעור, והצטרפה אחר כך יחד עם ככרות אחרות בסל לשיעור חיוב חלה, ריטב"א).
תרומה שנתערבה בחולין, ויש בחולין מאה פעמים מן התרומה - דקיימא לן (בפרק ד'
משנה ז' בתרומות) שתרומה עולה (מתבטלת) באחד ומאה, צריך ליטול מן התערובת כשיעור התרומה, והשאר מותר לזרים.
ואם לא נטל מתוך התערובת, אלא אפה מן התערובת ככר לחם, ולאחר אפייתה נטלו ממנה כדי דימועה (תערובתה), שנטל מן הפת כפי שיעור היחס של התרומה בתוך התערובת, כדי לתקן שאר הפת באכילה - מערבין לו בה. כי חסרון שכזה מן הפת לא מיקרי חסרון, כיון שזהו תיקונה של הפת, וכפת שלימה חשיבא.  45 

 45.  והא דקתני "כדי" חלתה, ללמד: שאם נטל יותר מן הצורך לשם תיקון, הוה לה פרוסה - תוספות.
ומותבינן עלה: והתניא: רק אם נטל ממנה כדי דימועה - מערבין לו בה. אבל אם נטל ממנה כדי חלתה, אין מערבין לו בה?!
ומשנינן: לא קשיא.
הא דאמר רבי יוחנן בן שאול דאף כדי חלתה מערבין לו בה, בחלת נחתום (חלה שניטלה על ידי נחתום, העושה למכור בשוק), ששיעורה קטן - כדלקמן - ואין זה חסרון.
הא דתניא דאין מערבין בה, בחלת בעל הבית ששיעורה מרובה.
דתנן: שיעור חלה - אחד מעשרים וארבעה.
העושה עיסה לעצמו ועיסה למשתה בנו, נוטל אחד מעשרים וארבעה.
אבל נחתום שהוא עושה כדי למכור בשוק, וכן האשה שעשתה למכור בשוק, נוטלין אחד מארבעים ושמונה.
אמר רב חסדא: ככר שנפרסה, ותפרה (חיבר הפרוסות עד שנראית כשלימה) בקיסם, מערבין לו בה.
ומותבינן עלה: והא תניא: אין מערבין לו בה.
ומשנינן: הא דידיע תיפרה (ניכר מקום תפירתה), אין מערבין בו. הא דלא ידיע תיפרה, מערבין לו בה.
אמר רבי זירא אמר שמואל: מערבין בפת אורז ובפת דוחן.
אמר ופליג מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל: בפת אורז, מערבין. ובפת דוחן אין מערבין.
אמר רב חייא בר אבין אמר רב: מערבין בפת עדשים.
ומקשינן עלה: איני, אין הדבר כך. והא ההיא פת עדשים דהואי בשני דמר שמואל, שעשוה כדוגמת הפת שאמר הקב"ה ליחזקאל לעשות - כמו שנאמר ביחזקאל פרק ד' - כדי לידע מה טעמה (תוספות), ושדייה לכלביה (והשליכה לכלב) ולא אכלה הכלב. אלמא, לאו פת הוא?!
ומשנינן: ההיא פת דשמואל גם דשאר מינים הויא. שבאותה הפת היו מעורבין מלבד עדשים גם מינים שאין ראויים לפת, וכשהן מעורבין בה הם מקלקלים את כל הפת (גאון יעקב).
וכאותה פת שנאמר ליחזקאל לעשותה. דכתיב: ואתה קח לך חטין ושעורין ופול ועדשים ודוחן וכוסמים, ונתתה אותם בכלי אחד, ועשית אותה לך ללחם.
ולחם זה אינו נאכל אלא בשעת הדחק, ולא פת הוא, אלא נאכל לנפש רעיבה.  46 

 46.  תוספות. ודברי רש"י צריכים ביאור, כמו שכתבו התוספות.
רב פפא מתרץ אמר: ההיא פת דשמואל - צלויה (אפויה) בצואת האדם הואי, דומיא דפת של יחזקאל, דכתיב בה: ועגת שעורים תאכלנה (לאותה פת, ומפרש לה בסמוך) והיא בגללי צאת האדם תעגנה (תאפינה בגחליהם, שמייבשן ושורפן, רש"י שם) לעיניהם. ולפיכך אינה ראויה למאכל.
ומפרשינן לרישא דקרא: מאי "ועוגת שעורים תאכלנה"?
אמר מפרש רב חסדא: "שעורים" האמורים כאן בקרא בשי"ן שמאלית, לאו דוקא, דהא הויא בה עוד מינין.
אלא הכי קאמר: לשיעורים (בשין ימנית) תאכלנה!, במשקל, דרך רעבון ולא לשובע.
רב פפא אמר מפרש: עריכתה - כעריכת פת של שעורים (יעב"ץ), שהיא מגונה ולא יפה כעריכת חיטים, שמייפה תיקון העוגה, שתהא עגולה ונאה.
המשנה הבאה מתבארת על פי השולחן ערוך והמשנה ברורה, על דרך רש"י.
וראה עוד בביאור שיטת רש"י ברא"ש, בטור, בבית יוסף, בב"ח ובגאון יעקב.
מתניתין:
נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום - כדי שיזכה לו עירוב.
נותן לו מעה, ואומר לו: אם יבואו בני החצר לקנות ממך ככר לעירוב - זכה לי בעירוב, שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו, דברי רבי אליעזר.
ומפרש בגמרא, שאף על פי שמעות אינן קונות במטלטלין עד שימשוך, הכא קני, וכמו שיתבאר שם.
וחכמים אומרים: כיון שמעות אינן קונות עד שימשוך - לא זכו לו מעותיו. ואפילו אם עירב החנוני לכל בני החצר על ידי שזיכה להם על ידי אחר, וזיכה גם לזה בכללם, אלא שלא פירט שמו בהדיא, אינו עירוב. דמסתמא לא כיון ליתן לו מתנת חנם כמו לאחרים אלא בשביל מעות שנתן לו. ומעות אינן קונות. נמצא שאין לו חלק בעירוב.
אבל אם אמר לו "ערב לי", וזיכה לו החנוני על ידי אחר, קנה עירוב. משום דכיון שאמר "ערב לי" עשאו שליח לערב לו באופן שיועיל. והוי כאילו אמר לו בהדיא שיזכה לו במתנת חנם, כמו לאחרים.

דרשני המקוצר[עריכה]