פרשני:בבלי:עירובין צט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין צט א

חברותא[עריכה]

הוא סבר: מדסיפא רבי מאיר, מאחר שבמשנה דלקמן לענין מפתח נזכרה דעתו של רבי מאיר  48  - רישא, היינו משנתנו, נמי, רבי מאיר היא

 48.  רש"י. והקשו עליו התוס' בד"ה הוא, דההיא משנה רחוקה מדאי ואינה קשורה עם משנתנו. והם מפרשים דהכונה לסיפא במתניתין, דקתני וכן לא ירוק, ופליג ע"ז רבי יהודה וסתם בר פלוגתא דרבי יהודה הוא רבי מאיר.
ולא היא!
אלא, סיפא אמנם רבי מאיר היא, אבל רישא - רבנן היא.
שנינו במשנה: ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות.
ודייקינן: הא אם הוציא החפץ חוץ מארבע אמות חייב חטאת, על אף שההעברה של הארבע אמות לא היתה כולה ברשות הרבים, אלא דרך מקום פטור.
שהרי האדם עומד על הגג,  49  ומגביה החפץ עד אליו, שהוא למעלה מעשרה טפחים מקרקע רשות הרבים, דהוי מקום פטור. וכך הוא מעבירו עד לסוף הארבע אמות. ובכל זאת הוא חייב, כי הגדרת מלאכת העברת ארבע אמות ברה"ר היא: עקירה והנחה ברה"ר, כשהמרחק ביניהם הוא ארבע אמות.

 49.  רש"י. והקשו תוס' לעיל צח א ד"ה והאמר, דהיכן נזכר במשנה דמיירי שעומד על הגג? דהא קתני רה"י סתם. ועל כן הם מפרשים דמיירי הכא שהוא עומד במקום אחד ואינו זז ממקומו, ומעביר ד' אמות מכאן לכאן דרך גופו, והו"א דכנגד גופו הוי הנחה ולא יתחייב חטאת, וע"ז מביא הא דרבא דמיירי ג"כ בכה"ג כמבואר לעיל צח א הערה 41.
לימא מסייע ליה לרבא.
דאמר רבא: המעביר חפץ ברה"ר מתחילת ארבע לסוף ארבע, והעבירו "דרך עליו", כשהוא אוחזו למעלה מראשו, שהוא למעלה מעשרה טפחים - חייב, למרות שההעברה היתה דרך מקום פטור.
ודחינן, שאין ראיה מכאן לרבא:
מי קתני במתניתין אם הוציא חייב חטאת?
דילמא אם הוציא - פטור, אבל אסור מדרבנן, משום גזירה שמא יעשה את ההעברה כולה למטה מעשרה טפחים. אבל חיוב חטאת אכן אין כאן, הואיל והעבירו דרך מקום פטור.
איכא דאמרי: דדייקינן ממתניתין הא הוציא - פטור אבל אסור.
לימא תיהוי תיובתיה דרבא.
דאמר רבא: המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו חייב?
ומתרצינן: מי קתני "הוציא פטור אבל אסור"?
דילמא אם הוציא חייב חטאת, וכדעת רבא.
שנינו במשנה: לא יעמוד אדם ברה"י וישתין ברה"ר.
אמר רב יוסף: השתין ורק מרה"י לרה"ר - חייב חטאת.  50 

 50.  כתב הרי"ף דהני מילי לרבי יהודה דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. אבל לרבי שמעון פטור, שהרי הוא אינו צריך ליהנות מהרוק אחר שרקקו, והוי כמוציא את המת לקוברו, דפטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה לרבי שמעון, במסכת שבת צג ב.
והוינן בה: ואמאי חייב? והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ארבעה, שכדי להתחייב צריך שתהיה עקירת החפץ (וכן הנחתו) מעל גבי (או על גבי) מקום ששטחו לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, שהוא מקום חשוב, וליכא, כי פיו של אדם ופי אמתו אין בהם שיעור כזה?
ומתרצינן: מחשבתו - משויא ליה מקום!
העובדא שהוא צריך להשתין ולירוק גורמת לכך שתהא על הוצאה זו שם של הוצאה חשובה על אף שהעקירה היתה ממקום שהוא פחות מארבעה טפחים.
וראיה לדבר: דאי לא תימא הכי, שלפעמים אמרינן דמחשבתו משויא ליה מקום. תיקשי, הא דאמר רבא:
זרק חפץ ארבע אמות ברה"ר ונח בפי הכלב, או בפי הכבשן, שנשרף בשלהבת קודם שהספיק לנוח בתוך הכבשן - חייב חטאת.
ועל זה קשה, דאמאי חייב? והא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, וליכא! שבפי הכלב ובשלהבת אין שיעור כזה? אלא, על כרחך, אמרינן מחשבתו, שהוא מתכוין לכך שינוח בפי הכלב ובפי הכבשן - משויא ליה מקום חשוב. שהרי הוא עצמו החשיב את המקום הזה.  51 

 51.  וכתבו התוס' בד"ה מחשבתו, שדוקא היכא שנהנה באותו מקום יותר ממקום אחר, כגון בפי כלב שרוצה שיאכלנה, או שרוצה שתשרף בפי הכבשן, וכן השתיו ורק (דנהנה מעקירתו מאותו מקום). אבל זרק על מקלות וכדומה אפילו אם רוצה שינוח שם דוקא לא אמרינן דמחשבתו משויא ליה מקום.
הכא נמי: מחשבה משויא ליה מקום.
בעי רבא: אדם שהוא עומד ברה"י, ופי אמה שלו ברה"ר, והשתין - מהו שיתחייב?
וצדדי הספק הם: האם בתר עקירה אזלינן, אחר המקום שממנו נעקרין מי הרגלים, דהיינו חלל גופו, הנמצא ברה"י, ונמצא שהוציא מרה"י לרה"ר, וחייב?
או דלמא, בתר יציאה אזלינן, ממקום שהם יוצאין מהגוף, דהיינו מפי אמתו, שהוא ברה"ר, ואין כאן הוצאה מרה"י לרה"ר, ופטור?
ומסקינן: תיקו!
שנינו במשנה: וכן לא ירוק. רבי יהודה אומר: אף משנתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק.
והוינן בה: וכי אמר רבי יהודה שמיד שנתלש הרוק מפיו, אף על גב דלא הפיך בה, שלא הפך את הרוק בתוך פיו, הרי הוא נחשב כתלוש, ועובר על הוצאתו בשבת מרשות לרשות? והתנן במסכת כלים: היה אוכל דבילה, תאנים דרוסות ודבוקות של תרומה, בידים מסואבות, שלא נטלם במים (וגזרו חכמים עליהן שיהיו בדרגת "שני לטומאה" ויפסלו את התרומה אם לא יטול את הידים).  52  והכניס האוכל את דבילת התרומה את ידו לתוך פיו ליטול את הצרור, חתיכת עץ או אבן, שבפיו, ונגע בידו הטמאה בדבילת התרומה.

 52.  רש"י. ותוס' בד"ה היה, כתבו דאפילו בשל חולין מיירי, דהידים הם שניות ומטמאים את הרוק שהוא משקה להיות ראשון, וחוזר ומטמא את הדבילה. שגם בחולין יש שני לטומאה.
רבי מאיר מטמא את הדבילה, אעפ"י שהדבילה מעולם לא באה במגע עם מים או שאר משקין (ואין האוכל מקבל טומאה עד שיקבל "הכשר" דהיינו שיבאו עליו משקין לפני כן).
שהרי הוכשרה מהרוק שבפיו, שדינו כמשקה.
ורבי יוסי מטהר. כי לדעתו, כל זמן שלא יצא הרוק מן הפה הוא אינו חשוב משקה, אלא הרי הוא כגופו של האדם, ואין בכחו להכשיר.
רבי יהודה אומר: אם היפך בה ברוק כדי להוציאו לחוץ - טמא הדבילה. שכיון שהרוק עומד להיזרק מהפה הרי הוא חשוב כמשקה ומכשיר.
אבל לא היפך בה - טהור הדבילה, שעדיין אינו נחשב כמשקה.
הרי שלרבי יהודה דוקא בהיפך בה נחשב הרוק כתלוש מהגוף, ואילו במשנתנו לא מחלק רבי יהודה בין היפך ללא היפך?
ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה! החליף רבי יהודה שיטתו, שחזר מדבריו. (ונתבאר במסכת כלים שאפילו לא היפך טמא).  53 

 53.  כך משמע מהמסקנא לקמן דמחוורתא כדשנינן מעיקרא.
ריש לקיש אמר: לעולם לא תחליף. ובסתם רוק באמת סבר רבי יהודה שדוקא בהיפך בה נחשב כמשקה.
והכא במשנתנו במאי עסקינן - בכיחו, ליחה היוצאת מהגוף בשיעול, שהיא נחשבת כמשקה, גם אם לא היפך בה.
ומקשינן: והתניא: רבי יהודה אומר: כיחו, ונתלש - הרי לא יהלך ארבע אמות עד שירוק.
מאי לאו "כיחו ונתלש" תרתי מילי נינהו. והכי קאמר:
כיחו, וכן רוק, ונתלש.  54  הרי שגם ברוק סגי בתלישה לרבי יהודה, אע"ג דלא היפך?

 54.  דאי ונחלש קאי אכיחו הו"ל למימר כיחו שנתלש. ועוד, דסתם כיח הוא נתלש ולא איצטריך למימר ונתלש. תורת חיים.
ומשנינן: לא! אלא חדא מילתא היא. והכי קאמר רבי יהודה: כיחו ונתלש.
ואכתי מקשינן: והא תניא להדיא: רבי יהודה אומר: כיחו שנתלש, וכן רוקו שנתלש - לא יהלך ארבע אמות עד שירוק. הרי דתרתי מילי קתני?
ומסקינן: אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא שמוחלפת השיטה.
אמר ריש לקיש: כיח, מי שהשתעל והוציא ליחה בפני רבו - חייב מיתה בידי שמים. שנאמר במשלי, שהתורה אומרת על עצמה "כל משנאי - אהבו מות". שמשניאי ה' חייבים מיתה.
אל תקרי "למשנאי" ששונאין אותי, אלא "למשניאי" - שמשניאין אותי על הבריות, שמחללין את כבוד התורה בגנות מדותיהם, שעושין דברים הממאיסים בפני מי שגדול מהם.
ומקשינן: והא מינס אניס, שהשיעול בא לו על כרחו, ואמאי חייב עליו מיתה?
ומשנינן: כיח ורק קאמרינן. שעל היריקה אינו אנוס, אלא היה לו להתרחק מרבו, ושם לירוק את הליחה או להבליעה בבגדו.
מתניתין:
לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר על ידי שיושיט את צוארו לרה"ר וישתה שם ע"י כלי.
וכמו כן לא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י, גזירה שמא יביא את הכלי ששותה בו מהרשות ששותה שם לרשות שהוא עומד בה.
אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.
וכן בגת שדורכין בו ענבים לעשות יין. ובגמרא יבואר.
גמרא:
והוינן בה: רישא לפי רבנן, ואילו סיפא - רבי מאיר היא!?
שהמשנה הקודמת שהתירה לעמוד ברשות אחת ולטלטל ברשות אחרת ולא גזרינן שמא יביא החפץ לתוך הרשות שהוא נמצא בה אתיא כרבנן. ואילו משנתנו, האוסרת לשתות ברשות אחרת משום גזירה, אתיא כרבי מאיר.
ומצינו שנחלקו בכך רבנן ורבי מאיר לקמן במשנה (קא א) לענין מפתח.  55 

 55.  הקשה מהרש"א, הא לעיל מסיק דאכן סיפא רבי מאיר ורישא רבנן. ובשלמא לרש"י שם ניחא, שדוקא במשניות רחוקות זו מזו אמרינן כן ולא במשניות הסמוכות זו לזו. אבל לתוס' שם דאפילו במשנה אחת מוקמינן רישא רבנן וסיפא כר"מ מאי קשיא הכא. ותירץ דדוקא לעיל דאין סתירה בין הסיפא לרישא בדינא, אלא שאת הרישא אמרו רבנן וסיפא אמר רבי מאיר. אבל הכא סותרים המשניות זו מזו לדינא.
(רש"י מבאר שאי אפשר לומר שהשתיה במשנתנו תיאסר מצד מוציא מרשות לרשות כמו במשתין ורק. כי במשתין ורק הוא עוקר מרשות אחת ומניח ברשות אחרת, מה שאין כן בשותה, שצוארו נמצא באותה רשות שהוא שותה, והמים נחין מיד בתוך פיו, ונמצא שהעקירה וההנחה היו באותה הרשות).
ומתרצינן: אמר רב יוסף: בחפיצין שצריכין לו, אפילו רבנן יודו שאסור לעמוד ברשות אחת ולטלטלם ברשות אחרת, כי בהם יש לחשוש יותר שיביאם אליו.
והילכך, משנתנו - דברי הכל היא. שהרי משקין שאדם שותה נמי צריך להם, ויש לגזור בהם שיביאם מרשות שהוא שותה לרשות שהוא עומד בה.
איבעיא להו: כרמלית מאי? האם מותר לעמוד בכרמלית ולשתות ברה"י או ברה"ר.
אמר אביי: היא - היא!
כשם שאסור לעמוד ברה"ר ולשתות ברה"י או להיפוך, כך אסור לעמוד בכרמלית ולשתות ברה"י או ברה"ר.
אמר רבא: אין לאסור בכרמלית.
שהרי היא גופא גזירה עצם ההעברה מרה"י או מרה"ר לכרמלית אינה אסורה אלא מדרבנן, גזירה שמא יעביר מרה"י לרה"ר, ואנן ניקום ונגזור שלא ישתה בכרמלית אטו הכנסת הכלי לשם מרשות אחרת, שהיא גזירה לגזירה?
אמר אביי: מנא אמינא לה שאסור אפילו בכרמלית?

דרשני המקוצר[עריכה]